גרינבוים נ' עירית ירושלים

זוהי תביעת התובע בגין נזק שגרמו לו הליכי גבייה מינהליים שהפעילה נגדו הנתבעת.

רקע והצדדים

המעשים שביסוד עילת התובענה הם הטלת חבות לתשלומי ארנונה למפרע בגין דירת מגורים, וכן שני צווי עיקול אשר הטילה עיריית ירושלים על דרך של הליכי גבייה מינהליים של ארנונה.

התובע הוא תושב ירושלים, והנתבעת היא עיריית ירושלים, המוסמכת להטיל ארנונה, לנהל פנקסי מחזיקים ולגבות ארנונה בתחומה.

מוסכמות רלוונטיות

בית־המשפט מצא כי לאחר ניהול המשפט נותרו העובדות הרלוונטיות הבאות כעובדות שאינן שנויות במחלוקת, וכי יש לקבען כממצאים עובדתיים:

• ביום 15/01/15 הגיע התובע, בשליחות מטעם הרוכשת, גב' אדית מרקוביץ' או משרד ב"כ, אל הדירה מס' x בקומה x ברח' xx פינת x x (להלן: הדירה). התובע ביצע סיור ובדיקה, ואז חתם על טופס ולפיו נמסרה הדירה להחזקתו. הדירה נמסרה מאת נציג הקבלן בשם ולימיר אינטרנשיונל בע"מ (להלן: הקבלן).

   

• המסמך מיום 15/01/15 נושא את הכותרת "אישור קבלת חזקה בדירה", ממוען לחברה קבלנית כלשהי, ומאשר כי דירה מס' x בקומה x ברח' x, גוש x חלקה x נמסרה למר אליהו גרינבויים, ת"ז xx. לא מופיעים פרטי התקשרות נוספים על־יד השם, ושמו של התובע הוא היחידי במסמך.

   

  בצד המסמך מופיעות שתי מילים, אשר התובע טוען כי הן המילים "ע"י יפו"כ".

   

• בתוך המסמך נכתב: "הננו מאשרים בזה קבלת מפתחות ליחידת הדיור שבנדון והחזקה בה"; לאחר מכן מופיע אישור בדיקה של תקינות מבנה וציוד בדירה לפי סעיפים ואישור על קבלת חוברת התחזוקה. על המסמך חתום התובע במקום של "חתימת הדיירים", ונציג המוכר חתום מתחת הכיתוב "אני הח"מ מאשר כי מסרתי את החזקה בדירה למר וגב' [כאן מופיע קו ריק ללא שם] לאחר שוידאתי ביצוע כל הפעולות המפורטים בסעיף הנ"ל".

   

• לאחר ביקורו מסר התובע את הטופס לב"כ הרוכשת והמשיך בשגרת חייו.

   

• הדירה נרשמה אצל הנתבעת כמוחזקת על־ידי קרלוס רומנו חמאווי, גב' אדית מרקוביץ' (עד יום 30/11/2015), ואחר־כך כמוחזקת על־ידי מר חנוך בלייער (החל מיום 01/12/15). הודעת החדילה של אדית מרקוביץ' והכניסה של מר בלייער נרשמה בעיריה ביום 30/12/15.

   

• חנוך בלייער שילם סכום קטן על חשבון ארנונה שלו בנכס ביום 30/12/15 וקיבל קבלה.

   

• ביום 07/07/16 הוזמן נציג הקבלן למשרדי הנתבעת לשם בירור בעניין מחזיקים בבניין שבו מצויה הדירה ושאת דירותיו שיווק. הבירור בוצע מחמת אי־בהירות בקשר לזהות המחזיקים בדירות המבנה.

   

• נציג הקבלן מסר לעובד הנתבעת את הטופס שעליו חתם התובע, והודיע כי התובע הוא המחזיק בדירה מאז 15/01/2015.

   

• פקיד הנתבעת רשם מיד את התובע כמחזיק, בהיעדר נוכחות או עמדה שלו או של מי המחזיקים הרשומים האחרים בפנקסי העיריה. התובע נרשם כמחזיק למפרע מיום 15/01/15 וכחב בארנונה מתאריך זה.

   

• התובע אינו עו"ד, אך למרות זאת נרשם ברישומי העיריה כ"עו"ד אליהו גרינבויים".

   

• חשבון הארנונה 307137-001 של המחזיק הרשום אותה עת, מר חנוך בלייער, נסגר, ואילו לתובע נפתח חשבון ארנונה משלו המשויך לנכס החל מתאריך 15/01/15 – והוא חשבון ארנונה 84954-006.

   

• מיד הוצאה לתובע שומה רטרואקטיבית לתשלום, והיא נשלחה בדואר לכתובת הדירה ולכתובתו של התובע שהייתה רשומה באותה עת במשרד הפנים, ברח' ברויאר 9 בירושלים.

   

• התובע אכן התגורר בדירה ברח' ברויאר עד שנת 2013, ומאז מתגורר שם אדם אחר אשר רשום כמחזיק בה בפנקסי הארנונה של עיריית ירושלים.

  ביום 29/12/16 שילם בלייער (השוכר) כספים לחשבון הארנונה שלו, שהיה כבר סגור, וזאת באמצעות שוברים שהיו בידו והופקו לו עוד ביום 30/12/15, עת היה חשבונו פתוח. הכספים לא נזקפו לחשבון הארנונה של התובע – דירה 84954-006.

   

• ביום 06/02/2017 עוקל חשבון הבנק של התובע בבנק לאומי. הסך הנדרש, 13,624.87 ש"ח, הופקד לפי הוראת התובע בפיקדון עיקולים, ואחר־כך מומש על־ידי הנתבעת ביום 28/03/17 לחשבון הארנונה שהיה לתובע אצל הנתבעת.

   

• ביום 14/08/2017 עוקל חשבון הבנק של התובע בבנק לאומי. הסך הנדרש, 6,967.66 ש"ח, הופקד לפי הוראת התובע בפיקדון עיקולים, ואחר־כך מומש על־ידי הנתבעת לחשבון הארנונה שהיה לתובע אצל הנתבעת. עיקול נוסף בוצע על חשבון התובע בבנק הפועלים בסכום של 996 ש"ח, אך הצדדים חלקו אם מומש עיקול זה.

   

• כתוצאה מן העיקולים נחסמו כרטיסי אשראי של התובע ובוטלו מספר הוראות קבע שהיו בחשבונו.

   

• התובע לא הגיש השגה בכתב או כול פנייה בכתב לנתבעת על חיובו בארנונה, למעט תובענה זו.

   

• ביום 19/10/17 הוגשה תובענה זו, ולאחר הגשתה בוצע בירור בעניינו של התובע. הנתבעת מצאה כי החיובים שבהם חויב התובע היו שגויים, והשיבה לו את כספו בתוספת הצמדה וריבית ביום 09/01/18.

   

• התובע היה בעבר בקשיים כלכליים ואף הוטלו בעבר עיקולים על חשבונות הבנק שלו מטעם נושים שונים.

   

   

   

   

  טענות התובע

   

  להלן תימננה טענות התובע בסיכומיו, בניפוי המוסכמות לעיל. התובע תבע את נזקיו בגין העילות הבאות:

   

  1.הפרת חובה חקוקה – פגיעה בכבודו, בקניינו ובפרטיותו של התובע.

   

  2.עוולת הרשלנות בנזיקין – התובע טען כי הנתבעת רשמה אותו כחב בארנונה שלא כדין, ובחרה פעמיים בעיקול מינהלי ללא הליך משפטי ובירור החוב. הדבר הטיל עליה לפעול בזהירות, בתום־לב ובמידה, ובחובות אלה לא עמדה.

   

  3.עוולת עיכוב נכס שלא כדין בנזיקין – התובע טען כי לאחר הטלת העיקול הראשון הגיע למשרדי הנתבעת והודיע להם כי הם פועלים שלא כדין, אך הנתבעת הוסיפה לראות בו את מחזיק הנכס ולמסותו גם בפעם השנייה. התובע טוען כי די בעובדה שלא היה לו חוב כלפי הנתבעת כדי לקבוע משפטית כי העיקולים לא היו כדין.

   

  4.עוולת גזל בנזיקין: גביית תשלומי כפל – התובע טען כי הדייר שהתגורר בדירה שילם את הארנונה, והתוצאה הייתה שהעיריה גבתה תשלומי כפל.

   

  5.עוולת שקר מפגיע בנזיקין – התובע טען כי העיריה רשמה אותו שלא כדין רישום שגוי, על יסוד מסמך שאינו מעיד על החזקתו בנכס, ובהיותה מודעת לכך שהוא איננו אלא נציג של המחזיק. התובע טען כי העיקולים הוטלו עליו בכוונת מכוון, שכן הן גב' מרקוביץ' ובן מר בלייער אינם תושבי ישראל, ולפיכך בחרה הנתבעת בכוונה בדרך הקלה ועיקלה את חשבונותיו של התובע, הנמצאים בבנק בישראל.

   

  6.פרסום לשון הרע על התובע – התובע טען כי הטלת העיקולים היא בגדר לשון הרע על־פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965, וכן על־פי ההלכה הפסוקה, אשר הכירה בהטלת עיקולים על חשבונות בנק כלשון הרע. עיקולים שכאלה – יש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע וביכולתו להתקשר בחוזים עם מוסדות פיננסיים. התובע אישר כי הוא היה כבר בקשיים כלכליים בעבר ואף הוטלו עליו עיקולים בשל קשיים בתזרימי מזומנים, אך כיום הוא הצליח לשקם את שמו הטוב והבנקים חזרו להלוות לו כספים לצורך עסקיו בעשרות מליוני שקלים.

   

  התובע טען כי עצם העברת העיקול לבנק, וכן העובדה כי העיקול פקד אותו בעת שהיה במסעדה שלא כיבדה את כרטיסי האשראי שלו, מהווים "פרסום" כנדרש בחוק איסור לשון הרע. פרסום זה איננו חוסה תחת הגנות פרסום מותר, שכן אין לראות בו פרסום על־פי דין, אין לראות בו פרסום אמת, ואין לראות בו פרסום שבוצע בתום־לב.

  בהתאם לכך טוען התובע כי נטל ההוכחה לעניין פעולה בתום־לב מוטל על הנתבעת על־פי סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, שכן הדבר שפורסם לא היה אמת. התובע טען כי הנתבעת ידעה שיש בלבול ברישומי המחזיקים בדירות בבניין וידעה כי ההודעות ששלחה לא הגיעו ליעדן, אך בחרה שלא לבצע בדיקה בטרם הטלת עיקול נוסף אשר הוכח כי היה במזיד.

   

  7.אי־מסירה כדין – התובע טען כי משלוח דרישת תשלום בכתב הוא תנאי לנקיטת הליכי גבייה מינהליים, אך הנתבעת לא שלחה אליו אזהרה זו אלא לדירה שהייתה שייכת לו בעבר (רח' ברויאר 9 ירושלים) וכן לדירה ברח' רוטנבורג 7. אזהרות אלה לא הגיעו אליו ולנתבעת אין אישור מסירה כדין על אזהרות אלה. היה על העיריה לדעת כי בפנקסיה רשום מחזיק אחר באותה הכתובת וכי התובע חדל להחזיק בנכס זה. משכך הוטלו העיקולים שלא בסמכות חוקית.

   

  טענות הנתבעת

   

  להלן תימננה טענות הנתבעת בסיכומיה, בניפוי המוסכמות:

   

  1.תקינות המעשה המינהלי – הנתבעת טענה כי התובע נרשם כמחזיק בשל כך שהוצג בפניה מסמך שעליו חתם, המזהה אותו כמחזיק בדירה החל מיום 15/01/15, ודי היה במסמך זה כדי לבצע פעולה זו מתאריך זה. הנתבעת טענה כי הייתה מתקנת את השגיאה אילו התובע היה פונה אליה במועד, בעת שנודע לו כי הוא רשום כמחזיק בנכס, אך התובע בחר שלא לעשות זאת.

   

  2.אשם תורם – הנתבעת טענה כי גם אם התרשלה, הרי שהתובע נושא באשם תורם של 100% לנזקיו. לטענתה, משחתם על המסמך המעיד כי קיבל חזקה אין לו להלין אלא על עצמו על כי נרשם כמחזיק בדירה, והתנהגותו בעניין זה היא בלתי־סבירה. משנה־תוקף לטענה זו מוצאת הנתבעת בעובדה כי התובע מציג את עצמו כאיש העוסק במקרקעין, וככזה עליו לדעת מה משמעותה של החזקה. הנתבעת טענה כי בשטחה אלפים רבים של נכסים והמחזיקים בהם מתחלפים, ולפיכך על־פי חוק על הנישום להגיש השגה אם איננו מחזיק בנכס.

   

  3.אי־מיצוי הליכים – התגובה הראשונה של התובע לעיקולים הייתה כתב התביעה בתיק זה. ביום 06/02/17, לאחר שהחוב לא שולם ולא הוגשה השגה, בוצע העיקול הראשון. התובע לא פנה לעיריה לאחר עיקול זה אלא נתן הוראה לבנק לשלם את החוב. גם בשלב זה לא פנה התובע בהליך השגה או בתביעת השבה, ובכך גילה אשם תורם ולא קיים את חובת הקטנת הנזק המוטלת עליו. משלא הוגש דבר מטעם התובע, חויב בארנונה שנתית גם לשנת 2017. לאחר שלא שילם ולא נענה להתראות שנשלחו לו, הוטל עליו עיקול נוסף, וגם עיקול זה נענה בתשלום מטעם התובע בדרך של הפקדת כספים בחשבון לשם סילוק העיקול. נוכח התנהגות רשלנית זו היה לנתבעת יסוד מוצק להאמין כי התובע הוא המחזיק בדירה והוא החב בארנונה.

   

  4.מסירה כדין – הנתבעת טענה כי הראתה שלפחות פעמיים התקבל אישור על־ידי דואר ישראל שלפיו מכתביה עבור התובע נאספו, פעם אחת מהכתובת בברויאר ביום 16/11/16 ופעם שנייה מן הדירה. כבר אז היה בידי התובע להגיש הודעת חדילה או השגה ולעצור את התהליך.

   

  5.דחיית טענת הגבייה כפולה – הנתבעת טענה כי כספים שהופקדו על־ידי מר בלייער לא שויכו לנכס אלא הופקדו לחשבונו הסגור של מר בלייער, ולפיכך לא השפיעו ולא יכולים היו להשפיע על חוב הארנונה הרשום לחשבון הארנונה של התובע.

  6.חוסר תום־לב התובע – הנתבעת טענה כי התובע לא פעל בתום־לב על־מנת שיוכל לגבש עילת תביעה בכך שהסתיר ממנה ומבית־המשפט עובדות חשובות כאשר טען כי אין לו כול קשר לדירה שבמחלוקת. אלא שהסתבר כי התובע הוא שחתם על אישור קבלת החזקה בדירה וקיבל את המפתחות כאמור בסעיף 15 לכתב התביעה, ואז בתצהירו ובחקירתו שינה את גרסתו וטען כי לא קיבל מפתח.

   

  הנתבעת טענה כי התובע נתפס בשקר נוסף כאשר טען כי ניסה לאתר את בעל הדירה ללא הצלחה לאחר העיקול הראשון, וכי הצליח לאתר את הסוכן מר בלייער ואת בעלת הנכס רק לאחר מאמצים ולאחר העיקול השני. אלא שגרסה זו לא עמדה במבחן החקירה הנגדית, שאז הודה התובע כי בעלת הנכס היא קרובת משפחה של רעייתו ולא הוכיח כי עשה את המעשה בשליחותו של עו"ד פוגל כפי שטען. הנתבעת טענה כי התנהגות זו מהווה חוסר תום־לב מובהק, שכן התובע ידע כל העת מי היא בעלת הדירה, ובחר פעם אחר פעם לשלם את סכומי העיקולים במקום להגיש השגה כחוק או הודעת חדילה כחוק, ובמקום זאת בחר להגיש תביעה אזרחית.

   

  7.אי־עמידה בתנאי חוק איסור לשון הרע – הנתבעת טענה כי העיקול הראשון אינו מהווה לשון הרע, שכן לא התקיים בו היסוד האובייקטיבי של השפעת הדברים על ההערכה שלה זוכה התובע מאת הבריות. העיקול השני לא הגיע לאיש מחוץ לבנק, וכאמור הוטל באשמתו של התובע. הנתבעת טענה כי אין לראות במשלוח ממוחשב בין מחשב העיריה למחשב הבנק משום "פרסום", וכי המשמעות האובייקטיבית שמייחס בנקאי סביר לעיקול בגין חוב ארנונה היא משמעות יום־יומית ורגילה, שאין בה כדי לפגוע בשמו הטוב של שום אדם. לעניין טענתו של התובע בדבר לשון הרע אל מול לקוחות במסעדה, טענה הנתבעת כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה ולא הביא ראיה כי הוא עוסק ביזמות מקרקעין, לא הביא ראיה כי כרטיס האשראי שלו סורב במסעדה לעיני אחרים, לא מסר באיזו מסעדה מדובר, לא הביא ראיה מחברת האשראי על הסירוב ולא צירף תצהיר של מי הלקוחות שהשתתפו בפגישה.

   

  8.לחלופין, קיומן של הגנות לפי חוק איסור לשון הרע – הנתבעת טענה כי עומדות לה ההגנות המוחלטות הקבועות בסעיפים 13 (5) ו־13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולפיהן מדובר בפרסום מותר הנובע מחובה על־פי דין, בהיות הנתבעת סמכות מעין־שיפוטית בהטילה עיקול על־פי פקודת המיסים. הנתבעת טענה כי אין להגביל חסינויות אלה רק למקרים שבהם העיקול היה תקין, מחשש לאפקט מצנן על בעלי התפקידים. הגנת הסעיף היא הגנה מוחלטת לפרסומים הנעשים במסגרת ביצוע תפקידם של רשויות וגורמים משניים. הנתבעת טוענת כי פעלה בתום־לב וסברה כי היא מעקלת בגין מס אמת, ולפיכך עומדת לה ההגנה על־פי סעיף 15(2).

   

  9.טענות מהשדה המינהלי – הנתבעת טוענת כי אין מקום ואין סמכות עניינית לבקר את בחירתה בהליך מינהלי, הן משום הרחבת חזית והן משום מקומה הראוי של הטענה בבית־משפט לעניינים מינהליים.

   

  ראיות הצדדים

   

  להלן תיסקרנה הראיות, ככל שלא נימנו ברשימת המוסכמות.

   

  התובע – עדות ותצהיר

   

  בתצהירו מסר התובע כי בחודש פברואר 2017 היה בפגישה עסקית במסעדה עם מספר אנשים, וכאשר רצה לשלם את החשבון בכרטיסי האשראי שלו – סורבו הכרטיסים לעיני אורחיו, והוא נאלץ לבקש מאחד מהם לשלם את החשבון. רק אז התברר לו על החבות בארנונה ועל צו העיקול הראשון מתאריך 06/02/17 על סך 13,624.87 ש"ח. בהמשך הסתבר לו כי הבנק הקפיא גם את כול הוראות הקבע שלו, והודיע לו שאם רצונו לשחרר את חשבונותיו עליו להפקיד את הסכום בפיקדון מיוחד, וכך עשה.

   

  התובע תיאר בתצהירו כיצד פנה טלפונית לעיריית ירושלים ואחר־כך פקד את מחלקת הארנונה ברגליו, ושם מסר כי אין לו כול קשר לדירה ואין לו מושג מי מתגורר בה. אז הוצג לו המסמך בחתימתו מיום 15/01/15, והתובע אמר לפקיד כי למרות המסמך מעולם לא קיבל חזקה בדירה אלא חתם על המסמך רק כמיופה כוח. כן טען כי המסמך כלל לא מעיד על חזקה וביקש מן הפקיד לבטל מיד את העיקולים. הפקיד ענה לו שעל־פי המסמך שבידיו זו הדירה של התובע ועליו לשלם את הארנונה.

   

  בתאריך 28/03/17 מימשה עיריית ירושלים את העיקול. בזמן זה הצהיר התובע כי ניסה לאתר את בעל הדירה ולא הצליח, ואז עוקל חשבונו בשנית, והפעם על סך 6,967.66 ש"ח בחשבונו בבנק לאומי, וכן מומשו 996 ש"ח מחשבונו בבנק הפועלים. לאחר העיקול השני ולאחר בירורים שערך התברר לתובע שהדירה שייכת לגב' אדית מרקוביץ', המשכירה אותה למר בלייער. מר בלייער טען בפניו כי הוא הסדיר את העברת ההחזקה על שמו בתאריך 30/12/15 ואף הציג בפניו אישור על תשלום ארנונה לדירה לשנים 2016-2015, וכן העתק הודעה על שינוי מחזיקים שלפיה הודיע על החזקתו בדירה לעיריה. עוד מסר בלייער לתובע כי את התשלום לשנת 2017 הוא מתכוון לשלם בהמשך השנה. התובע פנה אישית ביום 04/09/17 לעיריה, הביא את המסמכים והציג אותם לפקיד. הפקיד ראה את הטעות והפנה אותו למחלקת שומה לשם ביטול העיקול. התובע לא הלך למחלקת שומה שכן הבין כי שם לא יינתן לו פתרון מיידי, ואז השאיר את סכום העיקול בפיקדון עד שמומש והגיש תביעה זו לבית־המשפט.

   

  בחקירתו הנגדית העיד התובע כי יש לו עסקי מקרקעין שונים שכוללים יזמות עם שותף, והעסקים מלווים על־ידי בנקים שנותנים לו הלוואות על סמך שמו הטוב. לדירה נשוא התביעה הגיע התובע לבקשת עורך־דין ממכריו. פרוטוקול הדיון מראה כי התובע נזקק למספר שאלות בשביל לנקוב בשמו של האיש (עו"ד אברהם פוגל), ומסר כי לא קיבל מפתח לדירה. התובע מסר כי כיום הוא יודע שבעלת הדירה אידית מרקוביץ', שהיא קרובת משפחה של אשתו, אולם באותם ימים הדבר נשמר בסוד מפניו כדי לא להביך את גב' מרקוביץ'.

   

  התובע התקשה להתמודד עם הטענה שחתם על קבלת מפתח וחזקה. התובע מסר כי הוא מכיר מסמכים כאלה ובעצמו מסר כ־30 דירות בעבר הקרוב במסגרת עיסוקו, אך הוסיף ומסר כי למרות שחתם שקיבל חזקה ומפתח, הרי שלא קיבל אותם בפועל אלא רק בדק אם הדירה תקינה.

   

  מר שוקי קרה, מנהל יחידת השומה אצל הנתבעת – תצהיר ועדות

   

  קרה מסר בתצהירו את פרטי הדירה והפרויקט שבמסגרתו נבנתה. הוא מסר כי עם השלמת הפרויקט ואכלוסו שלח הקבלן הודעה לעיריה ובה פרטי הדיירים. הודעה זו נשלחה בטבלה (שלא הוצגה) ובה היו גם דירות שטרם אוכלסו. קרה העיד שעל־פי התיעוד שבידיו נציג הקבלן הגיע למשרדי העיריה פעם נוספת לפגישה, בדק את הרישומים פעם נוספת, והוסיף בכתב־ידו על תשריטי הדירות מי הם המחזיקים. על תשריט הדירה דנן רשם את המילים "להעביר לבעלים מרקוביץ'/ גרינבויים, דירה מספר 25/7 קומה 7, הנכס רשום על שם קרלוס. יש בנכס הזה מחזיק בשם הכט צבי (הוא משכיר מקרלוס)".

   

  מר קרה הצהיר כי הוא לומד מן הרישומים שבידיו על שני אישורי קבלה לדברי דואר, ובהם מכתב דרישה לתשלום מיום 16/11/16 (לכתובת בברויאר 9) ומכתב דרישה לתשלום מיום01/05/17 (לכתובת הדירה). דברי דואר אלה נרשמו במערכת הממוחשבת של הנתבעת ככאלה שנתקבלו על־ידי התובע, אך התובע לא פנה בכתב אפילו פעם אחת לעיריה. מר קרה הצהיר כי על־פי הרישומים שבפניו העיקול בבנק הפועלים לא מומש, וכי הפנייה הראשונה בכתב לעיריה הייתה כתב תביעה. לתצהיר צורפו מסמכים ובהם תשריט הדירה ועליו הכיתוב בכתב־יד, וכן רישום פנימי של העיריה על משלוח דואר רשום ולפיו חזרו רוב פריטי הדואר שנשלחו לכתובות ברח' ברויאר 9 וירמיהו 68 כ"מען בלתי ידוע" או "לא נדרש", למעט אותן פעמיים שעליהן הצהיר מר קרה.

   

  בתצהיר משלים שהוגש אחרי קדם המשפט התייחס מר קרה לשיטת ניהול החשבונות של העיריה. לפי שיטה זו כול סכום משולם לפי זיהוי משולש: נכס עם מספר נכס, חשבון עם מספר חשבון, ושם עם מספר ת"ז של אדם החב בארנונה על הנכס. על־פי בדיקה שערך קרה במערכת קדם בלייער לתובע, וחשבונו היה מספר 307137-001. ביום 29/12/16 שילם בלייער כספים לחשבונו שהיה כבר סגור באמצעות שוברים שהיו בידו והופקו לו עוד ביום 30/12/15. באותו מועד היה עדיין החשבון פתוח והתובע לא נרשם עדיין כמחזיק, אך במועד תשלום החשבון היה אותו חשבון ארנונה סגור ומאופס והתשלומים נרשמו כיתרת זכות באותו חשבון. לאחר שהוגשה התביעה ונערכו בירורים, הוסר שמו של התובע מספרי העיריה כמחזיק, נפתח חשבון חדש על שמו של בלייער ויתרת הזכות הועברה לחשבון החדש. לפיכך, במועד הטלת העיקול לא היה מצב של תשלומי כפל.

   

  בחקירתו הנגדית מסר שוקי קרה כי הוא גם מקבל קהל. מר קרה מסר כי כמנהל לא מצא פגם ברישומו של התובע כמחזיק על סמך המסמך מיום 15/01/15 ומסר כי פקידי מחלקת השומה שוקלים את כול הנסיבות הנלוות למסמך, כגון בעלות, החזקה, שליחות ומסמכים נלווים. מתשובתו שנרשמה בפרוטוקול עלה כי הוא סבור שמעשה רישומו של התובע כמחזיק מ־15/01/15 על סמך אותו הטופס הוא סביר. מר קרה מסר כי אין נוהל הדורש אישור של שני הצדדים לשם העברת מחזיקים, אם כי אישר שמדובר בהמלצה של הנתבעת לנישומים. עוד אישר כי מחזיק שנותן הודעה בכתב בהתאם לדין יימחק מן הנכס בהתאם לדין, ואם לא נמחק הוא יכול להגיש השגה ובה יחליט מנהל הארנונה.

  מר קרה אישר כי נספח ד' של תצהיר התובע (פירוט יתרות לחשבון 0084954-006) מיום 16/02/17 שעה 11:43, שהופק על־ידי המשתמש יונה טובי, נמסר בוודאות על־ידי פקיד בעיריה, ואין הוא מסוג המסמכים הנשלחים בדואר. כן אישר שלא צירף את הטבלה של כול הדיירים במתחם הגם שהזכיר אותה בתצהירו, אך הגיש רישום ממוחשב של השתלשלות השינויים במחזיקים בנכס, אשר אותו ערך לקראת הדיון. הרישום בנוי בצורת פלטי חתך המקפיאים את מצב הרישום כנגד קלט של תאריך נתון בעבר. מחתכים אלה עולים הפרטים הבאים:

   

  • פלט מיום 07/07/16 ובו עולה שמו של התובע בהיסטוריית המחזיקים כמי שנרשם רטרואקטיבית לאחר המחזיק קרלוס רומנו חמאווי.

     

  • פלט מחשב מיום 05/07/16 מראה כי נפתחו חשבונות על שם המחזיקים: הקבלן (עד 30/09/14), קרלוס רומנו חמווי (01/10/14 – 30/11/15) עם חוב. עוד נרשמו שמותיהם של צבי הכט, אדית מרקוביץ' וחנוך בלייער, אך נראה כי הרישום אינו משקף את תקופת ההחזקה, שכן שלושתם רשומים ליום אחד ומדובר באותו היום – 01/12/15.

     

    את התמונה משלים פלט מחשב שהגיש התובע, ובו נרשמה אצל הנתבעת הודעת חדילה של אידית מרקוביץ' ותחילת החזקה של בלייער באותו היום.

     

    קרה ניסה להסביר את פלטי המחשב שונים בחקירתו הנגדית ומסר כי קרלוס רומנו חמאווי נרשם בראשית כבעלים אחרי הקבלן, ואחר־כך התקבלו דיווחים על מחזיקים שונים שחלקם קשורים לקרלוס וחלקם לא. אז יצרה העיריה קשר עם הקבלן, והקבלן העביר לעיריה את המסמך מיום 15/01/15 ובו דיווח כי הדירה נמסרה לאליהו גרינבוים עוד באותו היום. בעקבות דיווח זה ראתה העיריה בכול רישום אחר טעות, הדירה נרשמה רטרואקטיבית על שם אליהו גרינבוים, ובהתאם לכך בוטל הרישום הממוחשב של כול המחזיקים. לאחר הבירור שנערך לאחר הגשת התביעה הוחזר הרישום לאידית מרקוביץ' ואחר־כך לבלייער ביום 15/11/17.

     

    קרה העיד כי הרישום "על פי ייפוי כוח" בפינת המסמך איננו ברור, וכי ייתכן שהקדימו לשמו של התובע ברישומים את התואר "עו"ד" כי כך דיווח הקבלן. קרה העיד כי להבנתו אחת הסיבות לכך שנוצר הבלבול הייתה הרישום ליד התשריט. על סמך רישום זה הועבר הנכס "חזרה אחורה" על שם הקבלן, והקבלן התבקש להשלים את הפרטים. קרה אישר כי חיובו של התובע התברר כשגוי אך לא היה מוטעה, שכן העיריה רשמה על סמך המסמכים שהוצגו בפניה.

     

    לעניין כפל התשלומים הסביר קרה כי ייתכן שיצא שובר לתשלום על חשבון שהיה פתוח בזמן הוצאת השובר. עוד הסביר כי אם ישולם אותו שובר לאחר תאריך הוצאתו ייתכן שישולם לחשבון שנסגר בינתיים והכספים כלל לא יגיעו לחשבון הארנונה של המחזיק בנכס, כלומר כול תשלום מתבצע על־פי זיהוי כפול (נכס+חשבון), וייתכן שישולמו שני תשלומים או יותר למספר חשבונות הרשומים על אותו נכס ולא יזקפו אחד על חשבון השני כארנונה של הנכס, אך לא ייתכן כי יהיו שני חשבונות פתוחים באותו זמן. העד הסביר כי כול שובר מעיד על חשבון הפתוח רק ביום הוצאתו, ואילו היה בלייער משלם את התשלום במועד השובר היה התשלום נזקף לחשבון ארנונה פתוח של הנכס. חשבונות המצויים ביתרת זכות כמו חשבונו של בלייער אינם מוחזרים אוטומטית, אלא רק בהתאם לבקשה של בעל החשבון הסגור ועל־פי פרטים שימסור.

     

    מר קרה אישר כי הקבלן אכן נקרא ביולי 2016 כי להבהיר אי־בהירויות, אך לא מצא לנכון לעשות בדיקה חוזרת שכן העיריה לא יכלה לשער שחצי שנה אחרי יבוא אזרח (בלייער) עם שובר שהונפק שנה לפני כן ויבצע תשלום.

     

    לעניין הטלת עיקולים מסר קרה בעדותו כי לפני עיקול נערכת בדיקה רק לגבי החשבון בארנונה שלגביו הוטל העיקול, ולא לגבי חשבונות אחרים שנמצאים בנכס.

     

    דיון והכרעה

     

    להלן ידון בית־המשפט במחלוקות הרבות בין הצדדים, לפי סדר כרונולוגי:

     

     

    אירועי יום 15/01/15 – קביעות עובדתיות ומסקנות משפטיות

     

    בין הצדדים נותרה מחלוקת עובדתית בעניין אירועי יום זה, וליבונה של מחלוקת זו עד לממצא עובדתי נדרש, הן להסקת מסקנות משפטיות והן לשאלת מהימנות התובע.

     

    בעניין קבלת ההחזקה בדירה מסר התובע שתי גרסאות – לפי גרסה אחת המופיעה בסעיפים 16-15 לכתב התביעה, קיבל התובע מפתח לדירה, ולפי גרסתו בתצהירו ובחקירתו הנגדית לא קיבל מפתח. כמו כן העיד התובע כי במהלך ביקורו בעיריה טען בפני הפקיד כי אין לו שום קשר לדירה, עד שהוצג לפניו המסמך שנחתם על־ידו ביום 15/01/15, ואז טען, כפי שטען בבית־המשפט, כי בא רק לבדוק את הדירה עבור נציג הרוכשים, שהתברר כי הוא עו"ד פוגל.

     

    בית־המשפט מוצא כי טענות התובע המאוחרות בתצהירו לא הוכחו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, שכן הן סותרות חזיתית הן גרסה קודמת של התובע והן מסמך בכתב בחתימתו של התובע. עדים ומסמכים שיכול היה התובע להביא כדי לתמוך את גרסתו, ובהם עדות שולחו לכאורה, עו"ד פוגל, הרוכשת או נציג הקבלן – לא הובאו, ואי־הבאתם נזקפת לחובת התובע. עוד יש להביא בחשבון את מאזן ההסתברויות, ניסיון החיים השיפוטי והשכל הישר, העומדים כולם כנגד גרסתו של התובע. הדעת נותנת שאם נטל התובע על עצמו לייצג את ב"כ הרוכשים, הרי שבאותו מעמד בדק את הדירה, חתם על פרוטוקול מסירה ונטל את המפתח בחזרה לשולחו, וכך נקבע כממצא.

     

    לא ניתן לטעות בייעודו של המסמך. על המסמך נאמר במפורש כי המקור שלו נשאר אצל המוסר, והתובע, אשר העיד כי הוא עצמו מוסר דירות במסגרת עיסוקיו, הבין היטב כי מסמך זה מטרתו לתעד ולהוכיח ראיה עבור צד ג' למסירת ההחזקה בנכס לידיו. היה על התובע לדעת, והוא אף ידע, כי כול אדם המעיין במסמך זה יסיק ממנו כי התובע קיבל חזקה בדירה ומפתח ביום 15/01/15.

     

    בהתאם לכך דוחה בית־המשפט טענות התובע שלפיהן אין לו קשר לנכס וכי לא החזיק בו, וקובע כי פקיד סביר המעיין במסמך לא יכול ללמוד ממנו ראיה טובה להחזקה. טענות התובע כי סבר בתמים שאין במסמך ובמעשיו שנלוו למסמך כדי להעיד על קבלת חזקה בדירה, והסתירה הברורה הקשורה לעניין המפתח, גורעות ממהימנות התובע וממשקל עדותו, ומסקנת בית־המשפט לעניין המהימנות היא כי אין לקבל את גרסתו של התובע ואין לקבוע לפיה ממצאים, אלא אם יש לה תמיכה ראייתית מספקת ממקור חיצוני.

     

    שליחותו של התובע – שליחות נסתרת

     

    גרסתו של התובע כי פעל ביום 15/01/15 בשליחות אדם אחר לא נסתרה, והיא אף נתמכת ברישומי הארנונה המוקדמים של הנתבעת ("עו"ד אליהו גרינבויים"). אלא שמסיבה שלא הובהרה, טשטש התובע בעקביות כול ראיה לזהותו של השולח. לזהות השולח אין כול עקבות בטופס שעליו חתם, ייפוי הכוח לא צורף, והשליחות נותרה בגדר שליחות נסתרת שבה לא ידוע מיהו השולח. שליחות כזו, דרכה שהיא מחייבת את השולח והשלוח יחד, כאמור בסעיף 7 לחוק השליחות. המילים אשר נכתבו בצד המסמך ("על פי ייפוי כוח"), בכתב־יד שאינו מן הברורים, אינן מעלות ואינן מורידות כל עוד לא צוין שמו של השולח אלא רק שמו של השלוח ולא צורף ייפוי הכוח. עיון של צדדים שלישיים מעוניינים (כמו הנתבעת) בטופס אכן מעלה כי התובע קיבל את הדירה לחזקתו, מבלי לציין אם בכלל, מתי, ולמי הוא עתיד למסור אותה, מה תוכנו של אותו ייפוי הכוח, אם הוא לשעה או בלתי־חוזר, ומהן הזכויות שהוא מקנה לשולח ולשלוח.

     

    דיני השליחות במקרקעין הם רחבים וסבוכים. כידוע, בעירנו ירושלים לעתים מועברות גם זכויות בעלות במקרקעין באמצעות ייפוי כוח, כשהמוכר מוצג בו כשולח והרוכש כשלוח. מניין לצד שלישי הקורא את המילים "ייפוי כוח" לדעת באיזה סוג של ייפוי כוח מדובר? אכן ייפוי הכוח לא צורף למסמך מיום 15/01/15 ולא הובא בפני בית־המשפט, ובית־המשפט אף אינו יכול לקבוע אם היה או לא היה ייפוי כוח שכזה. בהיעדר נוסח ייפוי הכוח אין לצפות מצד שלישי לנחש את תוכנו, והוא יכול לראות בשלוח אחראי משל היה השולח. בחיי המעשה המשתקפים בניסיון החיים השיפוטי, אחד התרחישים הסבירים הוא ייפוי כוח הנמסר מאת רוכש מקרקעין למחזיק נאמן על־מנת שיקבל עבורו את הדירה מן הקבלן ויחזיק בה או ינהל אותה עבורו, ובפרט דברים אמורים וסבירים ברוכשים שהם תושבי־חוץ ובמחזיק שעיסוקו במקרקעין בירושלים. אם היה הדבר כך בענייננו או לא – אין בידי בית־המשפט לקבוע, אך ניתן לקבוע כי מדובר בתרחיש סביר.

    עוד יש להוסיף כי הדירה התקבלה עבור קרובת משפחה של התובע. קרובה זו לא הובאה להעיד ולא מסרה תצהיר למרות שעדותה משמעותית מאוד לתובע. כמוה גם אותו אברהם פוגל (עו"ד?), שתואר על־ידי התובע כ"אחד הילדים של עו"ד פוגל". שמו של אותו השולח לא נמסר בתצהיר של השולח או של השלוח, ונודע לבית־המשפט רק לאחר חקירה נגדית מאומצת ושאלת בית־המשפט בחקירתו הנגדית של התובע. "דָּבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ", כי התובע חפץ לשמור את השליחות נסתרת אפילו מבית־המשפט. בהקשר זה יוער כי טענתו של התובע בדבר פרטי השליחות אינה מתיישבת אף עם גרסתו־שלו – לא ברור כיצד הוא שפעל בשליחות משרד עו"ד נצרך לזמן ארוך כל־כך כדי לברר את "זהות המחזיקים" מקום שבו הדירה קיימת, התיק קיים, עורך־הדין השולח קיים והקבלן קיים.

     

    לסיכום הדיון בטענת השליחות של התובע יש לומר כי רב הנסתר על הנגלה. בית־המשפט קובע על יסוד רישומי הארנונה ועל יסוד הסכמת הנתבעת כי התובע אמנם העביר את ההחזקה לאחרים בתאריך כלשהו בין 15/01/15 – 30/11/15, אך לא הוכיח את טענותיו על זהות השולח וסוג השליחות, ולא ניתן לקבוע למי העביר את ההחזקה, מתי בדיוק העביר אותה ומה היה תפקידו המדויק בעסקה.

     

    עוד מצא בית־המשפט כי כאדם סביר צריך היה התובע לצפות כי בהינתן נוסח המסמך שחתם עליו ובהיעדר נוסח ייפוי כוח ושם שולח, לא יזכה אותו המסמך כשליח לשעה, אלא עלול לחייב אותו בחובות המחזיק השמורות לשליח שאינו מגלה על פני המסמך את זהות שולחו, ואף אינו מציין דרכי התקשרות לשם בירור טיב השליחות. הטופס שעליו חתם התובע, בנסיבות שעליהן העיד כאיש מקרקעין בקי ורגיל, מעלה אף הסתכנות מרצון של התובע בכול חובות המחזיק, אך בענייננו לא טענה הנתבעת להסתכנות מרצון כי אם לאשם תורם, ואין דרכו של בית־המשפט להיזקק לעילה אם לא נטענה בפניו ואם לא ניתנה לתובע הזדמנות להתגונן מפניה.

     

    אירועי יום 07/07/16 ומשמעותם המשפטית

     

    אין מחלוקת כי העיריה קיבלה הודעה על שינוי מחזיקים ולפיה קיבל מר בלייער את החזקה בנכס. הודעה זו נמסרה ביום 30/12/15, ובעקבותיה נפתח למר בלייער חשבון ארנונה המשויך לנכס שבנדון. לפי הודעה זו הגב' אידית מרקוביץ' היא שפינתה את הנכס ביום 30/11/15 ומסרה את ההחזקה לחנוך בלייער החל מיום 01/12/2015. משכך, המידע שהיה בידי העיריה בחודש 07/16 בדבר מחזיק אחרון הוא על המחזיק חנוך בלייער, ועל מחזיקה שקדמה לו, אידית מרקוביץ'. מידע נוסף שהיה הוא על מחזיק בשם קרלוס רומנו חמאווי. בית־המשפט לא מצא כי ניתנה מאחד המחזיקים הללו הודעת חדילה, הגם שהם רשומים כמחזיקים לתקופות שבהן החליטה הנתבעת למפרע לראות בתובע כמחזיק.

     

    העניין החשוב לבירור הוא טיב המידע שהיה בידי פקיד העיריה נכון ליום האירוע, חובת הזהירות של הפקיד, וסבירות מעשיו של פקיד זה נוכח חובת הזהירות. בית־המשפט מצא החיוב נעשה בלא כול סמכות חוקית לבצעו, וזאת בהיעדר הודעה מתאימה מן המחזיק האחרון או מכול מחזיק רלוונטי אחר. קביעה זו, המצויה בתחום סמכותו של בית־משפט לעניינים מינהליים, הנה קביעה אגב־גררא לצורך הכרעה בשאלות הנזיקיות. ברור כי בענייני נזיקין רף הזהירות הבסיסי המוטל על כול אדם, ובפרט על רשות מנהלית, הוא קיומן של הוראות החוק המסמיך אותו לבצע את הפעולה המזיקה. חצייתו של רף זה מחייבת הן בהפרת חובה חקוקה והן בעוולת הרשלנות.

     

    נמצא אם כן כי החיוב בארנונה אשר השיתה הנתבעת על התובע הוא חיוב רטרואקטיבי, וזהו חיוב המצדיק חובת זהירות מוגברת. המעשה המינהלי שביצעה הנתבעת ביום 07/07/16 הוסבר היטב על־ידי העד שוקי קרה: פקיד הנתבעת למעשה ביצע חדילה רטרואקטיבית של שלושה מחזיקים, ללא כול הודעת חדילה מטעמם לתקופות הרלוונטיות. במקומם העמיד הפקיד את התובע כמחזיק וחב ארנונה על סמך הצהרתו על קבלת החזקה שנה וחצי לפני כן.

     

    הבקשה לשנות את הרישום ו"הודעות" החדילה וההחזקה באו מאת הקבלן, שאין מחלוקת כי באותה שעה לא היה לא מחזיק ולא בעלים. על־פי החוק קמה סמכותה של העיריה לבצע שינוי מחזיקים רק בהינתן הודעה על־פי סעיף 325 או 326 לפקודת העיריות. הודעה זו נמסרת רק על־ידי הבעלים או המחזיק הרשום אותה שעה ברישומי העיריה, ואינה יכולה להימסר על־ידי צד שלישי. נוסח הסעיפים מבהיר היטב סמכות זו:

     

    325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים, אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

     

    326. נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.

     

    כך פסקו גם בתי־המשפט בדונם בעניינים דומים: בעת"ם (מינהליים י-ם) 11213-12-17 פירו נ' עירית ירושלים (16.6.2019) פירט בית־המשפט לעניינים מינהליים בפסק־דין מקיף את החובות המוטלות על העיריה בעניין שינוי מחזיקים. בית־המשפט לעניינים מינהליים עמד על כך שהחוק הטיל את האחריות על הנישומים, אשר בידיהם המידע הרלוונטי ובידיהם להיות מונעי נזק היעילים והזולים ביותר. המחוקק אף נמנע במפורש מלהטיל על העיריה חובות בירור מסוג זה, ומסיבה זו נקבע בסעיפים 326-325 לפקודת העיריות כי הנטל הוא על הנישומים להודיע על שינוי בזהות המחזיקים בנכס, וזאת כדי להסדיר את תשלום הארנונה בהתאם למצב הדברים בפועל. ההלכה בעניין זה תואמת לחלוטין את החוק, והיא שככלל רשות מקומית אינה נדרשת לברר בעצמה את זהות המחזיקים בנכסים הנמצאים בתחומה ורשאית היא להסתמך על הודעת הבעלים או המחזיקים בעניין זה (ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עירית תל־אביב־יפו, פ"ד מה(3) 769, 775-774 (1991); בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1998) בע"מ (17.4.2008)).

     

    אלא שאירועי העברת הרישום בחודש 07/16 לשמו של התובע אינם עונים על חובה זו. האיש אשר הגיע למשרדי העיריה ומסר שם הודעה לא היה נישום, לא בעלים ולא מחזיק. לא היה זה מר בלייער ולא הגב' מרקוביץ', או כול אדם אחר שהוא במעמד של נישום אשר יכול למנוע את הנזק. אלא שהיה זה אדם מטעם הקבלן, שלא היה המחזיק האחרון בדירה, כזה החב בארנונה בזמן מן הזמנים הרלוונטיים. משכך, רישום החדילות לא נעשה בסמכות חוקית, וכך גם לא הפטור הרטרואקטיבי של המחזיקים הקודמים מן הארנונה, וזאת כאמור בשל העובדה שלא החודלים הגישו את ההודעה.

     

    באשר להקמת רישום חדש בעקבות עסקה, הרי שגם רישום שכזה מחייב את המוכר או המשכיר למסור הודעה בכתב עם שמו של הקונה, הנעבר או השוכר (סעיף 326 לפקודה). לא די שלא הוצגה על־ידי הנתבעת הודעה כתובה שכזו, שבה מפורש שמו של מוכר או מעביר כלשהו, אלא שאין אפילו טענה כי ההודעה נמסרה כלל על־ידי אחד מן המעבירים הרלוונטיים (קרלוס רומנו חמאווי, אדית מרקוביץ', חנוך בלייער או נציגיהם), הגם ששמותיהם כתובים ומפורשים ברישומי העיריה. קל־וחומר כאשר מדובר בחיוב רטרואקטיבי, שהרי כבר היו בידי העיריה שתי הודעות סותרות משני מחזיקים שהחזיקו לאחר הקבלן.

     

    משכך, הסמכות לשנות את הרישום ולקבל הודעת חדילה, כלומר למחוק את רישומם של מר בלייער וגברת מרקוביץ' מרישומי המחזיקים בנכס, מותנית בהודעה מהם או מנציגם. בפי הנתבעת אין ולו טענה כי קיבלה הודעה כזו, וחרף זאת מחקה במחי־יד הן את הודעת החדילה והן את הודאת ההחזקה של אידית מרקוביץ', כמו גם את הודאת ההחזקה של חנוך בלייער, וכל זאת על סמך מסמך שהגיש נציג הקבלן.

     

    משכך, כאשר רשמה הנתבעת את התובע כמחזיק החב בארנונה פעלה בחוסר סמכות חוקית, ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה של סעיפים 325 ו־326 לפקודת העיריות. בעשותה כן חרגה הנתבעת מרף הזהירות הסביר, המחייב פעולה על־פי חוק וקבלת מידע מאת הנישומים אשר היו רשומים אצלה. במקום זה פעלה הנתבעת מתוך הרגל, כאילו לפניה בניין חדש ומחזיקים ראשונים, וקיבלה מידע מאת נציג הקבלן שכבר אינו קשור לדירה, לא בקשר של קניין ולא בקשר של החזקה. הקבלן אף לא טרח ולא נדרש להסביר מה ארע לאותם מחזיקים הרשומים ומשלמים (!) באותה תקופה של שנה וחצי שעליה בוצע השינוי הרטרואקטיבי, והפקיד לא טרח לקבל מהם הודעות חדילה חרף הזמן שחלף וחרף התשלומים ששולמו.

     

     

    חובת הזהירות בתיקון שומה רטרואקטיבי

     

    החוק איננו מתיר תיקון שומה רטרואקטיבי. ההיתר הוא יציר הפסיקה, וניתן במספר תנאים וחובות זהירות מוגברות של הרשות. לדעת הרוב בפסיקת בית־המשפט העליון, עדכון רישום בספרי העיריה בנוגע לזהות המחזיק הוא בגדר חיוב רטרואקטיבי (ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (21.8.2012)). הפסיקה מתירה תיקון שכזה, אך רואה אותו כחריג, ומחייבת את הרשות המבצעת את התיקון הזה בחובת זהירות מוגברת שמקורה במשפט המינהלי.

     

    בין השיקולים שמונה הפסיקה שעל הרשות לשקול בעת תיקון כזה ניתן למנות את עניינו של הפרט הנישום למפרע בסופיות ההחלטה בדבר חובתו (או היעדר חובתו) לשלם ארנונה, ובפרט אינטרס ההסתמכות שלו; משך הזמן של החיוב לאחור; נסיבות הטעות שהובילה לרישום שגוי שצריך לתקנו למפרע; נסיבות גילויה של אותה טעות; השאלה על מי רובץ האשם בכך שהחיוב נגבה למפרע, והאם הוא קשור להתנהלותו של הנישום; והשאלה האם קיימת אפשרות לברר במועד השומה את העובדות לאשורן. כמובן שהרשות תהיה כפופה לעקרונות החלים על שינוי החלטה מנהלית: סמכות, תכלית, מידה וסבירות (וראו: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002); עת"ם (מינהליים ת"א) 2532/06 מאיר נ' מועצה מקומית בית דגן, (4.9.2007)). בהינתן עקרונות אלה שנקבעו בפסיקה כרף התנהגות של רשות סבירה, הן בעניינים מינהליים והן בענייני רשלנות המעשה המנהלי במסגרת תביעת נזיקין, מצא בית־המשפט לקבוע כי הנתבעת הפרה לא רק את הוראות פקודת העיריות, אלא גם את חובת הזהירות המוטלת עליה כרשות סבירה.

     

    אין לקבל את התנהגות של הנתבעת, אשר שינתה את הרישום מבלי לברר את העובדות לאשורן חרף חובת הזהירות המוגברת בהוצאת שומה רטרואקטיבית. לא ברור כיצד סברה הנתבעת כי היא יכולה לברר את השאלות הצריכות לעניין – שאלת ההסתמכות של הפרט, האשם בשינוי למפרע, שיקולים של יעילות וצדק, שיקולים של נסיבות הטעות וגילויה – בלי לזמן את התובע למשרדיה, בלי לשלוח סוקר לדירה ובלי לבצע בירור כלשהו עם התובע או עם המחזיקים האחרים. המדובר בתקופת חיוב רטרואקטיבית של שנה ומחצה, אשר חדלה באבחה אחת את החזקתם של שלושה מחזיקים רשומים המשלמים ארנונה. המעט שניתן היה וצריך היה לעשות הוא החובה הבסיסית של יעילות וכללי צדק טבעי, המחייבת ולשמוע את עמדת הנישום שעליו תוטל החבות הרטרואקטיבית בטרם הוטלה חבות זו. שבעתיים נכון הדבר בהתקיים תשלומים סותרים במערכת, כלומר במצב שבו המחזיקים הרשומים, שהתבקש לבטלם כלא היו, שילמו סכומי ארנונה, ובכך (לשיטת הנתבעת עצמה) ואף העידו בעצמם על כך שהם מחזיקים בנכס.

     

    תביעת נזיקין בגין מקרה דומה, שבו בוצע שינוי רטרואקטיבי על יסוד הודעת מחזיקה ללא עמדת תובע, באה בפני חברתי, כב' השופטת (כתוארה אז) ד' פיינשטיין בת"א (שלום י-ם) 25908-11-10 גבר נ' עיריית ירושלים (2.11.2016). שם נקבע כי הנתבעת רשאית להסתמך על הודעת הבעלים או המחזיק בנכס גם מבלי שיצורפו לה מסמכים כלשהם ובלי עמדת או נוכחות הנישום החדש, אלא שקבעה כי יש לסייג דרישה זו במקום של שינוי רטרואקטיבי, ואילולא פסק־דין המעיד במפורש על החזקת התובע בנכס שהוצג בפני העיריה – היו טענותיו הנזיקיות של התובע הנישום מתקבלות.

     

    לאור כול האמור קובע בית־המשפט כי במעשי החדילה והרישום שעשתה הנתבעת הפרה את החובות החקוקות בסעיפים 326-325 לפקודת העיריות. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע כנישום כאשר שחררה את המחזיקים החבים בארנונה מחבותם בלא לקבל מהם הודעת חדילה, ובכך שהקימה שומה רטרואקטיבית מבלי לערוך בירור על נסיבות הטעות והאשם בה, ומבלי לשמוע את עמדת הנישום החדש כדי ללמוד את אינטרס ההסתמכות שלו, כפי שמצווה הפסיקה.

     

    כאמור בפרק העוסק במעשי התובע ומשמעותם, לתובע אשם תורם בכך שהפר את חובת הזהירות שלו וחתם על טופס שמטרתו תיעוד שבו הוא מאשר קבלת החזקה מבלי שמסר הודעת חדילה, ללא פרטי קשר על גבי הטופס, ומבל;י לחשוף את שולחיו על גבי הטופס ואת תוכן ייפוי הכח שלו, ובאופן שהיה בו כדי להטעות כול אדם המעיין בטופס כי הוא המחזיק בנכס, עבורו, או בשליחות נסתרת עבור אחרים.

     

    בית־המשפט מעריך אשם תורם זה בשיעור של 30%, הנובע מאחריותה הנזיקית של הנתבעת.

    משלוח התראות והודעות חיוב בדואר

     

    סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) קובע כי:

     

    "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום".

     

    בית־המשפט העליון הבהיר במדויק מה פירושה של חזקת מסירה בדואר בכתובת הרשומה במשרד הפנים. כך הובהר שאדם המשנה את מקום מגוריו חייב על־פי חוק לדאוג לשינוי כתובת, ואם לא עשה כן ונשלח דואר אל מקום מגוריו – רואים במשלוח זה מסירה. וכך נאמר (רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם, פסקה 20 לפסק־הדין (11.6.2013)):

     

    "בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו־17 לחוק מרשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים [...] המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי־קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת."

    בעניין שבפני בית־המשפט לא סתר התובע את חזקת המסירה, שכן הנתבעת תיעדה ברישומיה כי שלחה את האזהרות בדואר ואף תיעדה את ההיזון החוזר ממשלוח זה. בין אם נמסר הדואר ונדרש (כפי שאכן אירע פעמיים) ובין אם לא נדרש, הרי לא תישמע טענת התובע כי כבר לא התגורר ברח' ברויאר 9, וכל עוד לא טרח לשנות את כתובתו במשרד הפנים רואים את כתובתו האחרונה ככתובת להמצאת דואר, אזהרות, הודעות וכדומה לפי פקודת המיסים (גביה).

     

    נוסף על דברי הדואר שלא נדרשו ישנם שני רישומים במחשב הנתבעת ולפיהם קיים דואר רשום שנאסף על־ידי התובע או מי מטעמו. אין אלה רישומי הדואר כי אם רישומי הנתבעת אשר נעשו בתוך המהלך הרגיל של עבודתה הציבורית, וממילא חובתו של התובע לסתור את חזקת המסירה. התובע מסר בתצהירו ובעדותו כי לא קיבל אותם לידיו, אך כאמור בניתוח מהימנותו של התובע, לא מצא בית־המשפט כי ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על גרסתו אם אין עמה סיוע. במקרה זה לא די שאין סיוע לגרסה זו, אלא שעומדים כנגדה פרטים ראייתיים בעלי משקל: כך נמנע התובע מלשנות את כתובתו במשרד הפנים והותיר אותה ברח' ברויאר 9 ירושלים; התובע נמנע מלתת פרטי קשר על עצמו או על שולחו על טופס קבלת החזקה שחתם; התובע לא הביא לעדות את הדייר ברח' ברויאר 9 שהחליפו ואף בשמו לא נקב; והתובע אף לא הביא לעדות את מר בלייער על‏־מנת שיעיד מה עלה בגורלו של דברי הדואר שהגיע אליו ונרשם ברישומי העיריה כדבר דואר שהתקבלו.

     

    משכך קובע בית־המשפט כממצא כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה לסתור את חזקת המסירה, ורואים את התובע כמי שקיבל את דברי הדואר הללו כאמור ברישומי הנתבעת, אך בחר להתעלם מהם ולא להגיש השגה או לפחות הודעת חדילה אצל הנתבעת על־מנת לקטוע את תקופת החזקתו בנכס ברישומי הנתבעת. העובדה כי התובע לא עשה דבר לאחר משלוח האזהרות מתיישבת היטב עם מחדליו של התובע, לאחר שכבר נקשה הנתבעת על דלתו באמצעות עיקולים והליכי גבייה מינהליים. גם אז נמנע התובע מלנקוט את ההליך הפשוט של השגה או הודעת חדילה והעדיף כי העיקולים ייפרעו. גם בשלב זה היה בידו של התובע, בהיותו "מונע הנזק הזול", למנוע בקלות ובזול את נזקי העיקולים באמצעות הודעת חדילה או השגה – ולא מנע.

     

    לצורך קביעת אשם תורם שקל בית־המשפט את חזקת מסירה, את הזמן שחלף מ־15/01/15, והעריך את מידת ההפנמה של אדם סביר לעניין חשבון ארנונה על מקרקעין שהוא אינו מתגורר בהם. משכך מעריך בית־המשפט את אשמו התורם של התובע ב־20% נוספים.

     

    הליך מינהלי, הליך אזרחי ומה שביניהם

     

    ראשית, דוחה בית־המשפט את הטענה כי היה על הנתבעת לבחור במסלול האזרחי ולא במסלול המינהלי. על־פי פסיקת בית־המשפט העליון הרשות בידי הנתבעת לבחור במסלול המינהלי או במסלול האזרחי, והבחירה באחד משניהם אינה מהווה חלק מחובה חקוקה או מחובת זהירות החלה עליה. כך הורנו בית־המשפט העליון בעניין זה בפסיקה נרחבת שנמנתה בעניין כרם דלעיל, פס' 17 לפסק־הדין:

     

    "בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על חשיבותה וחיוניותה של הגבייה המינהלית (ראו: ע"א 92/76 בן־ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 164, 166 (1976); בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נא(4) 529, 542-541 (1997) (להלן: עניין סגל); בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פסקאות 27-25 [פורסם בנבו] (20.12.2010) (להלן: עניין מנאע)). הגבייה המינהלית נועדה לשמש אמצעי יעיל לגביית תשלומי חובה ולמניעת השתמטות מהם. גבייה אפקטיבית של תשלומי חובה מגשימה ערכים של צדק חלוקתי ושוויון; מממשת את אופיה של המדינה כמדינת רווחה; מאפשרת הספקת שירותים חיוניים לציבור; ומגשימה את עקרון שלטון החוק (עניין מנאע, שם). לשם כך הוקנו לרשות סמכויות גביה בהליך יעיל ומקוצר, שעלויותיו פחותות מאלה הכרוכות בניהול הליכים משפטיים והליכים רגילים של הוצאה לפועל (עע"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פסקה 7 [פורסם בנבו] (5.12.2006))".

     

    לפיכך, לא מצא בית־המשפט דופי בבחירתה של הנתבעת בהליך מינהלי חלף הליך אזרחי, ולא בהטלת עיקול מינהלי.

     

     

     

    התנהגותו של התובע סביב העיקול הראשון

     

    כאמור, מצא בית־המשפט כי לא היה דופי במעשה העיקול עצמו, וזאת להבדיל מיצירת החבות שהובילה להליכי גבייה מינהלית. עולה אפוא כי עצם העיקול לא יצר עוולה חדשה, אלא שהעיקול הראשון קשור היה קשר סיבתי הדוק למעשה העוולה של הנתבעת מיום 07/07/16. בית־המשפט מקבל את גרסת התובע על כי חווה אי־נעימות קשה ונאלץ לטרחה מרובה על־מנת להביא לביטול תוצאותיו של העיקול. עם זאת, גרסתו בדבר הסיטואציה הלא־נעימה במסעדה לא הוכחה, אף שניתן היה להוכיחה בקלות באמצעות רישומי עסקאות שסורבו. אלו רישומים המופקים כדבר שבשגרה על־ידי חברת האשראי. אלא אפילו שם המסעדה נותר חסוי, כפי שנותרו גם פרטים עובדתיים נוספים רבים, כמו שמות הסועדים וגורלה של מערכת היחסים העסקית ביניהם, בערפל כתבי הטענות והראיות של התובע שהכילו רוב טענות משפטיות ומיעוט עובדות.

     

    החל מרגע שהובהר לתובע עניין העיקול, והוא הבין והפנים, גם לשיטתו, כי הנתבעת רואה בו את מחזיק הדירה, הרי שנקט דרך שאותה לא הצליח להבהיר לבית־המשפט. תחת הגשת השגה, או למצער הודעת חדילה, בחר התובע לדבריו להגיע למשרדי העיריה ולנסות לשכנע את הפקידים בעל־פה בצדקתו. על־פי התשתית הראייתית שלה טען התובע עצמו, הרי שאם ניסיונות השכנוע לא צלחו – אין לתובע להלין אלא על עצמו. גם בבית־המשפט טען התובע, בכתב תביעתו ובעדותו, כי אמר לפקיד העיריה כי "אין לו כל קשר לדירה". והנה, נמצאה ברישומי העיריה הודעת החזקה חתומה בידו אשר הוציאה אותו באחת כמי שאינו דובר אמת. התובע, אשר אמון לשיטתו על ענייני מקרקעין, בחר שלא למסור הודעת חדילה, בחר שלא להגיש השגה בטענת "אינני מחזיק" ותחת זאת פנה והלך לדרכו. לא ברור מה עשה כדי לאתר את המחזיק מר בלייער – אם הלך לדירה או אם פנה לשולחו לשיטתו, עו"ד פוגל – אך ברור ואין מחלוקת כי לא השתמש באף זכות ובאף דרך שקבע החוק כדי לשחרר עצמו מעול החבות, וכי לא הותיר אצל הנתבעת כול מסמך בכתב.

     

    יוער כי התובע הוכיח שביקוריו אכן התקיימו, בכך שהציג ראיה מסייעת של תדפיס אשר עליו הועד כי הוא מתקבל רק במשרדי העיריה. תדפיס זה על־פי תאריכו הודפס לאחר העיקול הראשון, וקיים תדפיס המעיד גם על ביקורו השני. לא ברור היה לבית־המשפט מדוע הוסיפה הנתבעת לטעון נגד ראיות אלה וטענה בסיכומיה כי "התובע לא פנה לעיריה", כאשר גם העד מטעמה אישר את אופן הפקתם של הטפסים הללו רק במשרדי העיריה.

     

    משנה‏־תוקף מקבלת בחינת הסבירות כאשר שילם התובע דרך החשבון המופקד את חשבון הארנונה ולא נקט שום הליכים להשבת הכסף לחדילה או להשגה. במקרה דנן מדובר התובע הבא אל פקיד הנתבעת ומוסר לו, על־פי עדותו־שלו, דברים שסותרים מסמך כתוב וחתום על־ידו, אחר־כך משנה את גרסתו וקושר את עצמו למסמך על־ידי קשר של שליחות מבלי לחשוף את שולחו, עוזב את המקום מבלי למסור הודעת חדילה או השגה, ולבסוף משלם את הארנונה. בנסיבות אלה המסקנה כי אותו אדם הוא אכן המחזיק איננה רשלנית עוד, ופקידי הנתבעת היו רשאים להניח בשלב זה כי התובע הוא המחזיק לשלוח לו הודעות חיוב, ומשלא שולמו, גם להטיל את העיקול השני.

     

    משלא נמצאה עוולה או חריגה מחובת הזהירות בעיקול השני – יידחה חלק התובענה העוסק בו.

     

    טענת רשלנות בשיטת ניהול החשבונות

     

    בית־המשפט נתן דעתו לטענת התובע בדבר אופן הניהול הרשלני של מערכת החשבונות הממוחשבת. לשיטתו של התובע, עצם קיומה של האפשרות התאורטית כי יתנהלו שני חשבונות פעילים בגין אותו נכס, האחד "סגור" אך מקבל יתרות זכות ברצון, והשני "פתוח" ויוצר יתרות חובה עתיות – הוא התרשלות. לשיטת התובע, חובתה של רשות סבירה הגובה מס לנהל את עניינה כך שבכל זמן ניתן יהיה לשלם שוברים, ושהתשלום ייזקף לזכותו של הנכס ויקטין באופן רציף את חוב הארנונה המוטל עליו.

     

    בית־המשפט עיין בפרוטוקול העדות של מר שוקי קרה ולא מצא דופי בשיטת הנהלת החשבונות שהציג. ההיפך הוא הנכון – שיטה זו היא מחויבת המציאות, שכן חיוב ארנונה, ככל מיסוי מקרקעין, מכיל רכיבים חפצייםin rem) ), הקשורים במקרקעין עצמם, ומרכיבי גברא (in personam), הקשורים בזהות המחזיק או בשימוש שהוא עושה בנכס. הארנונה איננה מס גולגולת ואיננה מס המוטל בשרירות על כול מ"ר, אלא המדובר במס גמיש אשר עשוי להכיל מרכיבים רבים של פטור, הנחה ושינוי סיווג הקשור בשימושו של מחזיק מסוים. כדי להפעיל מערכת שכזו יש ליצור התאמה בין שלושה רכיבים: מקרקעין, מחזיק וזמן. אין לזקוף באופן אוטומטי ארנונה של מחזיק אחד לחשבונו של המחליף אותו גם אם שולמו בגין אותו נכס, שמא זכאי אחד המחזיקים להנחה והשני איננו זכאי להנחה; שמא חפץ להעביר הנחה זו לנכס הבא שבו יתגורר; ושמא מנהל הוא במקום עסק, משלח־יד או מוסד ללא כוונת רווח הזכאי לפיטורין מארנונה, ובצאתו משתנה מעמד הנכס.

     

    בית־המשפט לא מצא כי בשיטה זו ישנו יסוד של הונאת הצרכן. מספר החשבון אינו מוסתר אלא מופיע בהבלטה על כול חשבון וחשבון. שיטה זו נתמכת גם בלשון פקודת העיריות המורה כי כספים ישולמו "לחשבון ארנונה" (סעיף 306 לפקודה), ומחויבת מן הכללים שקובעת הפקודה המחייבים ניהולם של כספי ציבור או כספי נאמנות בחשבונות נפרדים.

     

    כול האמור לעיל כמובן אינו גורע מהפרת חובת הזהירות של הנתבעת בהחלטתה מיום 07/07/16.

     

    עיקול כספים ממוחשב – מתי יעלה כדי עוולת לשון הרע?

     

    משנמצאה רשלנות לנתבעת ביצירת עצם החבות פוחתת חשיבותה של העוולה שנטענה על־פי חוק איסור לשון הרע, אך מחמת כבוד הצדדים ומחמת משטר הפיצויים המיוחד המקובל בדיני לשון הרע, יכריע בית־המשפט בשאלה אם מעשי הנתבעת עלו כדי עוולה על־פי חוק איסור לשון הרע.

     

    בית־המשפט מתקשה לראות בנסיבות ספציפיות אלה שהוכיח התובע, אשר בהן מוסרים מחשבים למחשבים אחרים כי עליהם לתפוס כספים המתנהלים אצלם, משום "פירסום". בעידן המחשוב החובק־כל יש לעיין מחדש בהנחות המוצא שמהן יצאה הפסיקה בעבר ולפיהן יש בעיקול משום "פרסום לשון הרע", ולהבדיל עיקול־סתם מעיקול־ממוחשב אצל מוסד פיננסי. בעיקול ממוחשב לא ניתן לקבוע אוטומטית כי יש בו כדי להציג אדם בעיני הבנקאי הסביר כמי שאינו פורע את חובותיו. דעתו של בית־המשפט לעניין המבחן האובייקטיבי של הבנקאי הסביר נוטה יותר לכך שהבנקאי הסביר רואה בעיקול ממוחשב של רשות סימן לטעות של הרשות או לשכחה של הנישום, ולאו דווקא סימן להיותו של הנישום אדם שאינו משלם את חובותיו במזיד. הוא הדין בכרטיסי אשראי, אשר ידוע כי הם עלולים להכזיב לפתע מסיבה זו או אחרת, ולרוב מדובר בפגם טכני או טעות אנוש, של החברה או של הלקוח ולא בהכרח בחדלות פירעון.

     

    התובע נמנע מלהביא לעדות את אנשי הבנק שקיבלו את העיקול על־מנת להבין מה סברו הם, אך הביא מסמך ולפיו קיבל מאת הבנק הלוואה עסקית העולה לעשרות רבות של מיליוני שקלים, כך שלעצם החבות במקרה הספציפי לא הוכח כי הבנקאים שנחשפו לעיקול גיבשו דעה על התובע כחדל פירעון, לא כל שכן כאשר הכספים שהיו בחשבון היו זמינים למימוש בעובר ושב. הבנקאי המטפל בעיקול יודע היטב מהו מצבו הפיננסי של אדם והאם הוא משלם תשלומי חובה שוטפים כאדם נורמטיבי, ואין סבירות כי הודעת עיקול יכולה לשנות ידיעה זו אל מול המידע הרב הנוסף שאליו חשוף הבנקאי. משנה־תוקף מקבלת קביעה זו כאשר התובע הודה שהבנקאים שלו נחשפו לעיקולים עירוניים רבים בעבר, ומסתבר מן הראיות שהוגשו שהעניינים באו על מקומם בשלום.

     

    תכלית חוק איסור לשון הרע היא מתן סעדים בגין פרסומים שיש הסתברות משמעותית לפגיעתם הרעה, פרסומים הנעשים מאדם לאנשים נוספים, בדרך־כלל באופן אישי, עם צפיות ברורה לפגיעה בשם הטוב, ובדרך־כלל במקום שבו לא תעמוד לזכות הנפגע עוולה אחרת. קשה להלום נסיבות מקרה זה עם תכליתו של חוק איסור לשון הרע, ומכיוון שנפסקו עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה, הרי שאלה מעמידים פיצוי גם על נזק בלתי־ממוני גם בלי שיהיה צורך להיכנס בשאלה העדינה והמורכבת של השפעת עיקול ממוחשב הנעשה בלחיצת כפתור על הבנקאי הסביר.

     

    מובהר כי אין בית־המשפט סבור שעיקול שלא כדין איננו מקים עוולה או עבירה על חוק איסור לשון הרע בכל מקרה. ייתכן בהחלט כי צו עיקול – אם למשל יודבק על גבי דלת ברוב עם, או ילווה בגובים המוציאים מיטלטלין או גוררים רכב לעיני שכנים שאינם בקיאים בעולם הפיננסי – יהיה בגדר לשון הרע. כול פרסום ותוכנו, אוכלוסיית נמעניו, יחסם של הנמענים האלה אל הניזק ואל המזיק, ובית־משפט יחליט על־פי החומר שבפניו אם הוכחו והתקיימו תנאי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

    לעניין החסינות יוער כי יש טעם רב להשוות את עניינה של חסינות מעין־שיפוטית מלשון הרע לפי סעיף 13(9) לחסינות העומדת לבית־משפט. אמת נכון הדבר כי הטלת העיקול וביצועו צריכים להיעשות על־ידי בעל הסמכה חוקית, אך לא ניתן לסלק הגנה חשובה זו בטענה כי מעשה קודם בשרשרת החוב בוצע בחריגה מסמכות או ברשלנות ולכן להסיר הגנת לשון הרע מכול מעשה שיבוא אחריו.

     

    קביעה זו נתמכת גם בטעמים של אפקט מצנן. פעמים שרשות טועה בהליכים מינהליים המתבצעים בהמון, ופעמים שהאזרח לא מפעיל את המנגנונים הקבועים בחוק כדי לצמצם את הנזק. יהיו פני הדברים אשר יהיו, בית־משפט זה מחויב בהלכה שנקבע בעניין כרם בנוגע לחשיבותם של הליכי גבייה מינהליים, ואינו חפץ ליצור "אפקט מצנן" שלפיו תישלל הגנה בדיני לשון הרע מרשות אם הפעילה את סמכותה באופן שגוי ואף ברשלנות. באופן כזה תסוכל לחלוטין ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, והרשות תבחר לחסות תחת כנפיו העמוסות של בית־המשפט על־מנת לזכות בהגנתו הפורמלית מפני עוולת לשון הרע, ונמצאת שלילת ההגנה מסכלת את מטרות הגבייה המינהלית וחשיבותה כפי שקבע בית־המשפט העליון.

     

    משכך, נדחית עילת לשון הרע על כול הטענות הקשורות בה.

     

    עוולות פרטיקולריות שנטענו

     

    א.עוולת הפרת חובה חקוקה – בית־המשפט קבע כי הנתבעת אכן הפרה את החובה החקוקה הקבועה בסעיפים 326-325 לפקודת העיריות, אלא שדווקא להפרת חובה חקוקה מדויקת זו לא טען התובע, הגם שמדובר בסעיף החקיקה המסדיר את שינוי רישום ההחזקה והוא אחד ממעשי העוולה המיוחסים לנתבעת. עם זאת, מתייתר הדיון בשאלת הפרת הזכות לקניין הקבועה בחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובשאלה האם ניתן להחיל מכוחה עוולה פרטיקולרית של כול חיקוק רלוונטי גם אם לא נקרא בשמו. נראה כי משנמצאה רשלנות במעשי הנתבעת, ומשנמצא כי רף חובת הזהירות הבסיסי מצוי בקיום הוראות החוק על־ידי הנתבעת, אין בקביעה על עוולה נוספת של הפרת חובה חקוקה כדי לשנות את התוצאה, ואין מקום לדון בשאלות הדיוניות המורכבות הנובעות מן הטיעון החסר.

    ב. עוולת הגזל– התובע טען כי יש לחייב את הנתבעת בעוולת הגזל בשל פעולותיה. הנתבעת מצידה לא טענה דבר בסיכומיה לעניין עוולות אלה והתרכזה בהרחבה בדיון בחוסר תום־לבו של התובע ובתום־לבה שלה. בית־המשפט מצא כי הנתבעת לא הראתה כי חייבה את התובע בארנונה כדין, אלא להיפך – הוכח כי עשתה זאת בניגוד לדין החל עליה בפקודת העיריות. על־פי סעיף ההגדרות בפקודת הנזיקין חלה עוולת הגזל גם על כספים. משהעבירה הנתבעת את כספי העיקול אליה ועיכבה אותם אצלה עד שהשיבה אותם, התקיימו היסודות העובדתיים של עוולת הגזל. על כך גם עמד בית־המשפט העליון כשהגדיר את עוולת הגזל כך: "מעוול ביצע מעשה גזלה או תרמית, דהיינו העביר לרשותו באופן מכוון ממון או נכס אחר של הניזוק" (ע"א 6894/15 זלצר נ' אבירם, פסקה 28 לפסק־הדין (7.9.2017)).

     

    קיימת דעה בספרות כי במשטר של זכויות קניין המוגנות בחוקי קניין, אין עוד צורך בעוולת הגזל, וזרם מסוים בפסיקת בית־המשפט העליון סייג את תחולת עוולת הגזל בדרישת אשם מובהק – עד ליסוד נפשי של כוונה שאיננו עולה מלשון החוק או מקורותיו (וראו ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 1199 (2012)).

     

    מכל מקום, הואיל והתובע לא הוכיח כי בהתנהגות הנתבעת היה יסוד נפשי של זדון, כוונה או אף ידיעה בשום שלב של התנהגות, הרי יש לדחות את טענה בדבר עוולת הגזל.

     

    ג. עוולת עיכוב נכס שלא כדין – התובע טען שהנתבעת במעשיה עיכבה את נכסיו שלא כדין ובכך עוולה עוולת עיכוב נכס שלא כדין, הנתבעת מצידה כאמור לא הגיבה לטענה זו בסיכומיה, וכפי שהוזכר לעיל בית־המשפט מצא כי הוכח כי חיוב הארנונה נעשה בניגוד להוראות פקודת העיריות.

     

    עוולה זו, ירושת המשפט המקובל האנגלי, מטילה, כאחיותיה העוולות הפארטיקולריות הקנייניות, אחריות חמורה ומוחלטת בשל עצם הפגיעה בקניין הפיזי או בשימוש הבלתי־מופרע בו ,ואינה דורשת יסוד של אשם ואף לא רשלנות. על־מנת לשמר את האינטרס הקנייני ולהרתיע את הפוגעים בו נקבע לא אחת כי בית־המשפט יפסוק בה פיצוי אף ללא הוכחת נזק (אסף יעקב "שתלטנות הרשלנות" משפטים מז 227, 237-236, 278 (2018); וראו בפרט גם ה"ש 83, שם). ישנה דעה הגורסת כי העוולות הללו חוקקו על־מנת להתמודד עם לאקונות קנייניות של המשפט המקובל (יצחק אנגלרד "חצי יובל לפקודת הנזיקים האזרחיים – בעיות ומגמות" משפטים ה 564, 575-572 (1974)), אלא שכעשרים שנה לאחר שנכתבו הדברים עלתה זכות הקניין למדרגת זכות חוקתית. נמצא כי העוולה של עיכוב נכס שלא כדין, על עקרונותיה הקלאסיים של פיצוי אף ללא נזק, מגינה על זכויות הקניין מפני פגיעה שלא כדין, כדרך שעוולות אחרות, חיצוניות לפקודת הנזיקין, מגינות על ערכים חברתיים אחרים על דרך של קביעת פיצוי ללא הוכחת נזק כגון חוק איסור לשון הרע, חוק למניעת הטרדה מינית וכד'. המגמה היא אותה מגמה עתיקה מימי המשפט המקובל, והיא כי ערכים אשר המחוקק חפץ ביקרם לא יהיו תלויים בנזק שגרמה הפרתם, והמזיק יורתע מעצם הפיצוי ללא צורך בהוכחת נזקו של הנפגע ואף ללא אשם של הפוגע. נראה כי עוולה זו הולמת יותר את הנזק שנגרם בעניינינו לפיצוי בגין הפרת זכות הקניין בדרך של עיקול שהוטל שלא כדין מאשר העוולות הנוספות שנטענה הפרתן, ובראשן עוולת לשון הרע, הנראית מאולצת בנסיבות העניין.

     

    ד.עוולת שקר מפגיע – בית־המשפט לא מצא כי התובע הוכיח זדון כלשהו בפעילות הרשות, ועוולה זו – מוטב היה לה אילולא נטענה בסיכומיו של התובע על סמך כעסו ותחושותיו הסובייקטיביות.

     

    ה. אשם תורם חובת הקטנת הנזק ותום־לב – כפי שנקבע לעיל, זקף בית־המשפט אשם תורם של 50% על התובע, מקום שצריך היה לדעת שההודעה על קבלת חזקה עשויה לייחס לו את חובות המחזיק, ומקום שצריך היה ויכול היה להגיש הודעות חדילה או השגה בכתב.

     

    אשמו התורם של התובע בעניין העיקול השני הוא אשם תורם מלא. בית־המשפט הגיע למסקנה כי באותה עת היה כל אדם סביר מפנים את מצבו כנישום שגוי, ובכל עת יכול היה התובע למנוע עיקול זה אילו היה מגיש הודעת חדילה בכתב או השגה בכתב, כאשר כבר הגיע לעיריה.

     

    בית־המשפט לא מצא כי הנתבעת הראתה ברמת ההוכחה הנדרשת שהתובע נהג בחוסר תום־לב והונה את הנתבעת בכך שניצל את שגיאותיה במזיד ונסמך עליהן על־מנת להעצים את תביעתו. אף שאין הסבר בפני בית ־המשפט להתנהגותו של התובע אל מול החיובים שהוטלו עליו והימנעותו מנקיטת כול הליך על־פי דין, הרי שלא די במחדלים אלה כדי להוכיח את יסוד הזדון וחוסר תום־הלב שנטען כלפי התובע. ניסיון החיים השיפוטי בתובענות אזרחיות ועתירות מנהליות נגד הרשויות מלמד שהדברים מתיישבים יותר עם אותו כעס שהבריות, הסומכות בדרך־כלל על רשויות השלטון, כועסות על רשות שלטונית המבצעת טעות או מתרשלת. הניסיון מלמד כי התרשלות שכזו מולידה לעתים רגשות של נקמה, כעס ועלבון, ומשם קצרה הדרך להתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם חובת צמצום הנזק ושורת ההיגיון.

     

    תוצאת פסק־הדין לעניין האחריות היא כי נגרם לתובע נזק בלתי־ממוני בגין עצם הטלת חבות בארנונה שנעשתה שלא כדין, ומן העיקול הראשון שנגרר על־ידי הטלת חובה זו. הנתבעת אחראית לנזק זה בשיעור של מחצית והתובע אחראי לו באשם תורם בשיעור של מחצית. לעניין העיקול השני מצא בית־המשפט כי לא חלה אחריות על הנתבעת, וכי הנתבעת הרימה את הנטל כדי להראות אשם תורם מלא של התובע.

     

    נזקי התובע

     

    מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי בפתח דיון ההוכחות, טען התובע כי ראיות מסוימות – והן צווי עיקול קודמים של התובע מאת הנתבעת – הן ראיות בלתי־קבילות.

     

    עם תום כתיבת פסק־הדין החלקי לעניין האחריות הסתבר לבית־המשפט כי בפרק הזמן שחלף בין שמיעת ההוכחות וצו הסיכומים של כב' השופטת בנקי לבין סיכומי התובע השתנתה עמדת התובע, ונוכח האמור בסעיף 39 לסיכומי התובע (בתוך הסוגריים) והתובע ויתר על המחלוקת הראייתית שהניעה את ההפרדה בין אחריות לנזק בהוראות השופטת בנקי בעניין הסיכומים ופסק־הדין החלקי, בכך שהודה כי הוטלו על חשבונו עיקולים בעבר הרלוונטי.

     

    עוד נראה היה כי הצדדים הביאו ראיות וטענו היטב בכתבי הטענות ובסיכומים, וכך נתנו כלים בידי בית־המשפט לפסוק גם לעניין הנזק. מכל מקום, ממילא לא מצא בית־המשפט כי הוכח נזק ממוני, והטעם לפיצול הדיון והארכתו הנוספת כבר אינו קיים. לפיכך הורה בית־המשפט כי הצדדים יודיעו עד יום 20/10/20 אם עדיין הם חפצים בפיצול או שניתן לתת פסק־דין סופי.

    ואכן, הצדדים הודיעו לבית־המשפט בכתב כי אין הם רואים עוד טעם בפיצול פסק־הדין בין שאלת האחריות ושאלת הנזק, והסמיכו את בית־המשפט לתת פסק־דין סופי.

     

    כאמור לעיל בסקירת הראיות, לא מצא בית־המשפט כי התובע הוכיח נזק ממון החורג מגדרי השבת סכומי העיקול עם ריבית והצמדה, כפי שעשתה הנתבעת לאחר שמצאה כי טעתה. הנזק אשר נטען לעניין מתן אשראי, אשר ניזוק כביכול מחמת עצם הטלת עיקול על חשבון התובע לא הוכח בראיות ישירות ונותר טענה בעלמא. עוד יש לומר כי נזק זה נסתר הן בראיות שהביא התובע עצמו על עשרות רבות של מיליוני שקלים שניתנו לו כהלוואה לצרכי עסקיו, והן בראיות שהביאה הנתבעת, ובהן התובע הודה, אשר לפיהם הוטלו עיקולים נוספים על נכסי התובע, אשר קדמו להלוואות הגדולות שקיבל, וללא קשר לעיקולים הנידונים בענייננו. חלק מעיקולים אלה סכומים ניכרים הוטלו ובוטלו בשנים שלפני הטלת העיקולים נשוא תביעה זו, ולא נראה כי הדבר עיכב בעד התובע מלקבל הלוואות בנקאיות בסכומים גבוהים.

     

    שוב מזכיר בית־המשפט את הדיון בעניין עוולת לשון הרע, ויפים הדברים גם לעניין הנזק. החשיפה והפרסום המוכחים של העיקול היו לבנקאים. בנקאי המטפל בעיקול יודע היטב מהו מצבו הפיננסי של בעל החשבון, יודע האם הוא משלם תשלומי חובה שוטפים כ"אדם נורמטיבי" ויודע האם יש יתרות בחשבונו לכיסוי החובות כפי שהיו אצל התובע. הסבירות כי הודעת עיקול יכולה לשנות ידיעה זו אל מול המידע הרב הנוסף שאליו חשוף הבנקאי היא סבירות מזערית. הבנקאים של התובע חשופים היו גם לאותם קשיים בתזרים מזומנים שבהם הודה התובע בסעיף 39 לסיכומיו וגם לעיקולים הלא מועטים שנבעו מהם משך השנים ובכל זאת לא אבדו אמון ביכולותיו של התובע וטעמיהם המקצועיים – עמם . טענת התובע בגין פגיעה בדירוג האשראי שלו נותרה אפוא כטענה לא מוכחת.

     

    משכך קובע בית־המשפט כי לא הוכח נזק ממון, אך אין ספק כי נזק בלתי־ממוני הוכח, הן מעצם העברת רישום המחזיקים שלא כחוק ובצורה רשלנית והן מהטלת העיקול הראשון. עוד יאמר כי על פי הדין זכאי התובע לפיצוי בלא הוכחת נזק על יסוד עוולת עיכוב נכס שלא כדין שבגינה ניתן לתת פיצוי שכזה.

     

    שיעורו של נזק בלתי־ממוני, צער, טרחה ועוגמת נפש מסור לאומדנו של בית־המשפט. גם בלעדי התיאור שתיאר התובע כיצד הפתיעו אותו החוב וצו העיקול, הנקל לתאר כי נגרמת עוגמת נפש מרובה לאדם אשר רשות המוסמכת לגבות מס פוקדת עליו חוב שנוצר בדרך לא־חוקית ואיננו חובו־שלו. בית־המשפט מקבל גם את הראיות לצער ולטרחה הנובעות מכרטיסי האשראי שבוטלו, מהוראות הקבע שבוטלו, ומן הטרחה והטרדה הנובעת מנסיונותיו של התובע בעל פה לשכנע את פקידי העיריה בצדקתו. כל אלה מצביעים על נזק בלתי־ממוני ממשי אשר יורד לרמת האוטונומיה של הפרט ופוגע בקניינו.

    כול אומדן צריך שיהא מידתי ובהלימה לנסיבות המקרה. לשם כך נעזר בית־המשפט בפסיקתם של קודמיו אשר נדרשו להערכת נזקים בלתי־ממוניים של עיקולים שהוטלו שלא כדין, ואחת היא אם הכירו בתי־המשפט בעילות לפי חוק איסור לשון הרע או בנזק בלתי־ממוני הנובע מעוולות אחרות כפי שהוכר כאן. גם פיצוי ללא הוכחת נזק נתון לאומדן של בית־המשפט ומשתנה לפי נסיבות המקרה. ממש כפי שנזק בלתי־ממוני נתון לאומדנו של בית־המשפט, לא כל שכן שעוולת עיכוב נכס שלא כדין מצדיקה גם פיצויים ללא הוכחת נזק ממש כעוולות לפי חוק איסור לשון הרע.

     

    נסקור להלן מספר דוגמאות הצריכות לענייננו:

     

    1.בע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10‏ גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.2011) נקבע כי בשל היקף הפרסום המצומצם של העיקול והפגיעה המינורית בשמו הטוב של המערער, יעמוד הפיצוי על סך של 5,000 ש"ח;

     

    2.בת"א (שלום י-ם) 23868-09-12 אביב שני פיתוח ובניה בע"מ נ' חברת הגיחון בע"מ (17.5.2018) נקבע כי במקרה של עיכוב שלא כדין של סכום של 3,600 ש"ח למשך שבוע ניתן פיצוי בסך 6,000 ש"ח;

     

    3.בת"א (שלום חי') 26845-10-12 בר־עוז נ' עיריית חיפה (4.1.2014) נפסק כי הפיצוי בגין פרסום בין פקידי הבנק, ובניכוי אשם תורם של הניזוק, יעמוד על 10,000 ש"ח לכל עיקול;

     

    4.בת"א (שלום עפולה) 33687-03-12‏ עזאיזה נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (23.4.2014) נקבע כי חברת תקשורת אשר עיקלה כספים שלא כדין תפצה את הנפגע בסך כולל של 15,000 ש"ח;

     

    5.בתא"מ (שלום י-ם) 62816-06-16 גילה נ' אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ (27.8.2017) העמיד בית המשפט את הפיצוי לתובעת, הן בגין פרסום לשון הרע והן בגין עוגמת נפש, על סך של 16,000 ש"ח;

     

    6.בת"א (שלום פ"ת) 51130-11-14 אשואל נ' קיבוץ גבעת השלושה (21.3.2018) נקבע כי הנתבעת הטילה עיקול על חשבונו של התובע על אף שאינו בעל חובה, ובשל כך נפסק פיצוי של 20,000 ש"ח;

     

    7.בת"א (שלום י-ם) 51450-05-12 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (30.4.2017) נקבע כי סך הנזק הבלתי־ממוני יעמוד על 29,500 ש"ח;

     

    8.בע"א (מחוזי מר') 7484-06-16 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' אטרש (12.12.2016) נפסק פיצוי בסך 30,000 ש"ח בשל הליכי גבייה שננקטו כלפי החייבת הבלתי־נכונה;

     

    9.בת"א (שלום טב') 37418-01-15 פאי נפט לישראל בע"מ נ' מועצה מקומית יבנאל (9.11.2016) נקבע כי רשות ציבורית אשר הטילה עיקולים ברשלנות תפצה את הנפגעת בסך 30,000 ש"ח;

     

    10.בת"א (שלום ת"א) 17615-03-10 גידניאן נ' עירית תל־אביב־יפו (24.2.2011) נפסקו פיצויים בסך 35,000 ש"ח בשל הטלת שני עיקולים שלא כדין כתוצאה מהתקנת מערכת מיחשוב חדשה בעיריה.

     

    11.ת"א (שלום ק"ג) 21312-09-14‏ ‏אריה ארז בנין תשתית וגינון בע"מ נ' מועצה מקומית מיתר (25.8.2017) נקבע פיצוי בסך 45,000 ש"ח בשל הטלת עיקול שלא כדין בגין חובות ארנונה נטענים.

     

    12.בת"א (מחוזי מר') 21716-11-12‏ שטרית נ' עירית חולון (23.11.2014) נקבע כי הנזק הבלתי־ממוני בגין הטלת עיקולים שלא כדין על ארבע חנויות של בעל עסק יעמדו על 50,000 ש"ח;

     

    13. בע"א (מחוזי חי') 26706-06-14‏ ברינט נ' עירית עפולה (1.12.2014) נפסק פיצוי של 70,000 ש"ח, וזאת עקב הטלת עיקול על חשבונותיהם הפרטיים של כונס נכסים ורעייתו בגין חוב של הנכס שאותו ניהל. כמו כן העיקול הוטל על סך של 624,365 ש"ח בעוד שהחוב הנטען היה רק כ־23,000 ש"ח, ושלושה חודשים לאחר שהחוב שולם. בית המשפט המחוזי העלה את סכום הפיצוי מ־10,000 ש"ח ל־70,000 ש"ח.

     

    בית־המשפט לקח בחשבון בקביעת הפיצוי את העובדה שהטעות שבגינה נגרם העיקול השגוי לא הוסברה על־ידי נציגי הנתבעת כשגגה שנגרמה בלא דעת כי אם כשיטת עבודה לפיה רישומים מתבצעים בהתאם לשיקול דעת הפקיד ובהתאם לנסיבות. העדר התייחסות להוראות הברורות של פקודת העיריות בלט בראיות שהובאו בעניין דרכם של פקידי הנתבעת בהטלת חבות ארנונה ואף חבות ארנונה רטרואקטיבית. בית־המשפט לא יכול לקבל את הסברי הנתבעת שלפיהם הנתבעת מעדכנת מחזיקים בנכס לפי רשומות בנות שנה וחצי ומוחקת משלמי מיסים פעילים שהכריזו על אחזקתם בנכס באופן פוזיטיבי ושילמו כספים לחשבון. התנהלות שכזו אינה "שגיאה מקומית" כפי שהסביר העד מטעם הנתבעת בעדותו ואינה בגדר טעות שאינה עולה כדי עוולה כפי שהסביר ב"כ הנתבעת, אלא שמקורה בשיטה שגויה אשר אינה מביאה בחשבון את לשון החוק ואת הנחיות הפסיקה. בייחוד דברים אמורים מקום שבו ניתנת לרשות לפי טענתה שלה סמכות מנהלית מעין־שיפוטית, המאפשרת לה לנקוט הליכי גבייה פוגעניים ואף רטרואקטיביים על־פי שיקול־דעתה. רשות הטוענת כי יש לה סמכות מנהלית מעין שיפוטית המצדיקה חסינות מפני תביעות לשון הרע תתכבד ותנחה עצמה על פי החוק והפסיקה.

    עובדות אלה שהוכחו לבית המשפט מצדיקות הגנה על עיכוב נכסים שלא כדין גם ללא הוכחת נזק בתוספת נזק בלתי ממוני שהוכח – כל זאת על הצד הגבוה.

    אשר על כן, אומד בית־המשפט את הנזקים הבלתי ־ממונים של התובע בתוספת הפיצוי המגיע ללא הוכחת נזק בגין עיכוב נכס שלא כדין על סך 40,000 ש"ח. מסכום זה יש לנכות אשם תורם של התובע בשל מחדליו שלו בשיעור של 50%.

     

    תוצאות והוצאות

     

    התביעה מתקבלת חלקית.

     

    הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין הטלת עיקול שלא כדין 20,000 ש"ח.

     

    הנתבעת התנהלה באופן אשר האריך את המשפט שלא לצורך בכך שהוסיפה וטענה כי לא נעשו כל עוולות על פי פקודת הנזיקין מקום שברור היה שנעשו עוולות כאלה נוכח החיוב הרטרואקטיבי שלא נבדק וחילופי המחזיקים שנעשו על יסוד הצהרת הקבלן שלא היה מחזיק.

    הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עו"ד לפי כפל הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) לתביעת נזיקין, בתוספת שתי ישיבות נוספות, בסך 10,028 ש"ח . הסכום חושב כך שיכלול מע"מ.

     

    התובע הגיש תביעתו על סכום של 350,000 ש"ח בגין נזקים בסכומים שאינם תואמים את הראיות שהיו בידי ולא את הפסיקה בבתי המשפט אף במקרים חמורים בהרבה.

    לפיכך תשלם הנתבעת החזר אגרה באופן יחסי בין הסכום הנתבע לסכום הנפסק כאשר בגדר הסכום הנפסק חושבו גם הסכומים שהחזירה הנתבעת במהלך ההליך,

    סך הכל החזר אגרה בשיעור 17.5% ובסך של 1,544 ש"ח.

     

     

    הנתבעת תעביר את הסכומים לתובע בתוך 60 ימים, ומאותו יום יצברו הסכומים הצמדה וריבית על־פי חוק.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

    ניתן היום, ד' חשוון תשפ"א, 22 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.