המבקש הגיש תביעה שכנגד, במסגרתה עתיד בית המשפט, ממילא, לדון בטענות התובעת למעשי אינוס מצד המבקש, וזאת לאור טענת "אמת בפרסום" אותה העלתה התובעת בתביעה שכנגד. התובעת סבורה כי ככל שיוכח, במסגרת התביעה שכנגד, שהמבקש ביצע את המעשים המיוחסים לו, לא תהיה מניעה מלקבל את תביעתה.
7.ביום 6.11.17 התקיימה ישיבה קדם משפט, בה ביקשתי, בין היתר, את התייחסות הצדדים להיבטים שונים של טענת ההתיישנות.
דיון והכרעה
8.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי הדין עם המבקש, וכי יש להורות על קבלת הבקשה.
להלן נימוקיי.
כללי
9.מובן מאליו הוא שסעד של סילוק על הסף הוא סעד דרסטי, שצריך להינקט במשורה, ואשר דורש זהירות יתרה מצד בית המשפט בטרם הפעלתו. הטעם הוא שנקיטה בסעד מונעת את בירור התביעה לגופה, ושוללת מהתובע את הזכות לקבל את יומו בבית המשפט.
יחד עם זאת, ברי שקיימים מקרים בהם יש הצדקה לסלק תביעה על הסף, לרבות מקרים בהם תוצאה זו מחוייבת על פי דיני ההתיישנות, על הרציונל הגלום שבהם.
10.התיישנות של עילת תביעה שאינה במקרקעין חלה בחלוף שבע שנים ממועד התגבשות העילה (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות).
במקרה דנן, התובעת לא חלקה על טענת המבקש לפיה עילות התביעה, המתוארות בסעיפים 5 עד 20 לכתב התביעה, התגבשו, מבחינת מועד ביצוע המעשים, בשנת 2003 ולכל המאוחר בשנת 2005.
יש לציין כי אף שחלק מהאירועים אשר נטענו בסעיפים אלה של כתב התביעה לא מוקמו בזמן או בתאריך מדויקים, הרי שמעיון בסעיפים עולה, כי המעשים המתוארים בהם התרחשו (לטענת התובעת), רובם ככולם בשנים 2003 עד 2005.
עוד יצויין כי בחלק אחר של כתב התביעה (סעיף 22), נטען לאירוע תקיפה שהתרחש בחודש מאי 2010, כאשר המבקש ממילא לא ביקש לסלק את התביעה ביחס אליו.
11.אמור מעתה, האירועים המתוארים בסעיפים 5 עד 20 לכתב התביעה, התרחשו מעל 7 שנים לפני הגשת התביעה.
סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי עילות אלה התיישנו.
12.כעת על התובעת לשכנע מדוע, חרף התיישנות עילות התביעה מושא סעיפים 5 עד 20 (מבחינת משך הזמן שחלף מאז לידתן עד להגשת התביעה), אין לסלק את התביעה על הסף.
התובעת מנתה מספר טעמים כמתואר לעיל, בהן נדון להלן.
אי העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה
13.אינני מקבל את טענת התובעת בנדון.
הרציונל של הכלל בדבר העלאת טענות ההתיישנות בהזדמנות הראשונה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות), נוגע לרצון למניעת ניהול הליך סרק, באופן המחייב את הנתבע להבהיר, בשלב המוקדם ביותר של ההליך, שבכוונתו לטעון להתיישנות התובענה, דבר שיכול לחסוך ניהול הליך סרק (לגבי עילה שהתיישנה), ולמנוע בזבוז זמן ומשאבים יקרי ערך, הן מבחינת הצדדים והן מבחינת מערכת המשפט.
זאת ועוד; הכלל נועד, כך נדמה, לצמצם את עוצמת הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, אשר נלווית לדחיית תובענה מחמת התיישנות, בכך שאי העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה, יביא לשלילת הזכות מהנתבע לטעון להתיישנות.
14.הרציונל האמור מאחורי כלל ההזדמנות הראשונה מחייב את המסקנה, שהמועד הראשון בו על הנתבע להעלות את טענת ההתיישנות, הוא המועד הראשון בו הוא יכול וצריך להתייחס לטענות התביעה לגופן, כאשר מדובר, דרך כלל, בכתב ההגנה.
בקשה במסגרתה עותר הנתבע להאריך את המועד להגשת כתב הגנה, אינה ההזדמנות הראשונה בה הנתבע יכול וצריך להתייחס לטענות התביעה לגופן, שהרי כל מטרתה של בקשה מסוג זה היא לדחות את המועד להתייחסות הנתבע לגופה של תביעה.
משכך, בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה אינה בגדר ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות (וראו בנדון בש"א (מחוזי ת"א) 1824/01 דוראני-ברן נ' בנק לאומי לישראל; ת"א (מחוזי מרכז) 25463-10-11 פלוני נ' קופ"ח כללית; טל חבקין בספרו "התיישנות", עמ' 103).
15.משהעלה המבקש את טענת ההתיישנות במסגרת כתב ההגנה, אין לומר שטענה זו לא הועלתה בהזדמנות הראשונה.
השהיית התיישנות מפאת חוסר יכולת לתבוע
16.נדבך מרכזי בטיעוני התובעת בניסיונה לחמוק מרוע גזירת ההתיישנות, נסמך על הכלל לפיו ההתיישנות מושהית ביחס למי שלא היה בכוחו לפעול להגשת תביעה.
ב"כ התובעת הבהיר כי מדובר בכלל ידוע של המשפט הרומי (contra non valente agere non curriti praescriptio), החל גם בדין הישראלי, תוך שהוא מפנה, בין היתר, לפסק הדין שניתן בבג"צ 3966/98 אמיתי נ' רובנשטיין.
17.כידוע, דיני ההתיישנות הכלליים מוסדרים במשפט הישראלי בחוק ההתיישנות (כאשר הסדרי התיישנות פרטניים מופיעים בדברי חקיקה אחרים, ומשלימים הסדר כללי זה).
עיון בחוק ההתיישנות מלמד כי אין בו הכרה של כלל גורף בדבר השהיית התיישנות כלפי מי שלא היה בכוחו לפעול.
יחד עם זאת, קיימים בחוק ההתיישנות סעיפי פרטניים, המבטאים, הלכה למעשה, מקרים מיוחדים של הכלל האמור.
כך למשל לגבי האמור בסעיף 7 (השעיית מירוץ ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע); סעיף 8 לחו' (התיישנות שלא מדעת); סעיף 10 לחוק (קטינות); וסעיף 11 לחוק (ליקוי נפשי או שכלי). המשותף לכל אלה הוא שמדובר במקרים בהם התובע, מפאת סיבות כאלה ואחרות, לא יכול היה לפעול להגשת תובענה, מטעמים שהמחוקק מצא אותם כמצדיקים את עצירת או השהיית מירוץ ההתיישנות.
18.התובעת, הן בתגובתה לבקשה והן בהשלמת טיעונים בישיבה שלפניי, לא הפנתה לסעיף ספציפי בחוק ההתיישנות, עליו היא ביקשה לסמוך את טענתה בדבר חוסר יכולת להגיש תביעה.
יחד עם זאת, התובעת חזרה וטענה כי מדובר בסיטואציה של קורבן תקיפה מינית, אשר מפאת מצב מלכוד מובנה בו מצוי קורבן תקיפה מינית, הכרוך בחשש, שיתוק ופחד מפני חשיפה, לא יכולה היתה להגיש את התביעה.
חוששני שאין בכוחה של הטענה האמורה כדי לסייע לתובעת במקרה שלפניי, כאשר התובעת לא הצליחה לבסס כדבעי טעם להימנע מסילוק העילות שהתגבשו מעל 7 שנים שלפני הגשת התובענה.
19.ככל שעסקינן בחישוב תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה בגין תקיפה מינית, נתן המחוקק את דעתו בנדון בסעיף 18א (תיקון מס' 4 לחוק משנת 2007), אשר קובע כדלקמן:
"(א) בחישוב תקופת ההתיישנות של תביעה בתובענה שהגיש נפגע בשל מעשה כמפורט להלן נגד הפוגע בו, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם מלאו לנפגע 28 שנים:
(1) תקיפה מינית שבוצעה בנפגע בהיותו קטין;
(2) התעללות שבוצעה בנפגע בהיותו קטין בידי פוגע שהוא בן משפחתו או אדם שהיה אחראי עליו;
(3) תקיפה מינית שבוצעה בנפגע בהיותו בגיר אך בטרם מלאו לו 21 שנים, תוך ניצול יחסי אמון, תלות, טיפול או מרות או בידי פוגע שהוא בן משפחתו.
20.הנה כי כן, המחוקק נתן דעתו למצב הייחודי של פגיעה ביכולתו של נפגע תקיפה מינית לפעול להגשת תובענה, וקבע כי במקרים מסוג אלה לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבו טרם מלאו לנפגע 28 שנים.
יחד עם זאת הסעיף הוגבל למקרים מיוחדים, כמפורט בסעיף קטן א' שלו.
לית מאן דפליג שהתובעת אינה חוסה תחת המקרים המיוחדים בהם מכיר סעיף 18א(א) (המעשים הנטענים לא בוצעו עת התובעת היתה קטינה, והם לא בוצעו טרם מלאו לתובע 21, כפי שהבהיר התובעת בישיבה מיום 6.11.17).
21.סעיף 18א לחוק ההתיישנות אינו יכול אפוא לסייע לתובעת.
האם מדובר בהסדר שלילי, באופן ששולל מהתובעת להעלות טענה אחרת המקנה לה חסינות מפני טענת ההתיישנות?
סבורני כי התשובה העקרונית לכך צריכה להיות שלילית.
המחוקק לא התכוון לשלול מקורבן תקיפה מינית את היכולת לטעון לתחולת "הגנה" אחרת מפני טענת ההתיישנות, במידה והוא אינו חוסה תחת תנאי סעיף 18א' לחוק. על פני הדברים נראה שמטרת סעיף 18א' היתה להקל עם קורבנות תקיפה והתעללות מינית בכך שנחסך מהם הצורך להוכיח תנאים כאלה ואחרים לשלילת טענת ההתיישנות, כאשר הסעיף קובע מעין חזקה, שאינה ניתנת לסתירה, לפיה כל העונה על תנאי סעיף 18א רואים אותו כמי שנשללה ממנו היכולת לפעול להגשת תביעה בטרם מלאו לו 28.
יחד עם זאת, קורבן של תקיפה מינית, אשר אינו חוסה תחת סעיף 18א, יכול לטעון לקיומן של עילות אחרות השוללות את טענת ההתיישנות, ואולם הנטל להוכיח את התנאים לקיומן של עילות שכאלה יוטל עליו.
כך למשל, קורבן של תקיפה מינית יכול לטעון לתחולת סעיף 7 לחוק (התנהגות פסולה מצד הנתבע); סעיף 9 לחוק (הודאה בקיום זכות); סעיף 11 לחוק (ליקוי נפשי או שכלי), ועוד.
ברם, טענות אלה צריכות להיטען במפורש ותוך פירוט מספיק, כאשר הנטל להוכחתן מוטל על הטוען להן.
22.כאמור, התובעת לא הפנתה לסעיף ספציפי בחוק ההתיישנות אשר מקנה לה הגנה מפני התיישנות עילות התביעה המפורטות בסעיפים 20-5 לכתב התביעה.
טענתה התבססה על קושי מובנה ואינהרנטי, של קורבן תקיפה מינית, המונע ממנו לחשוף את מעשי התקיפה.
ברם, קושי מובנה שכזה לא הוכר ע"י המחוקק כעילה עצמאית ומספקת להגנה מפני התיישנות, למעט במסגרת סעיף 18א לחוק, אשר התובעת כאמור לא חוסה תחתיו.
היה על התובעת "לתרגם" את הקושי המובנה לו היא טוענת "לשפה" המוכרת ע"י חוק ההתיישנות, אך זאת היא לא עשתה.
למעלה מהצורך אוסיף, כי היה על התובעת לבסס כדבעי את טענותיה בנדון, למצער על דרך של הגשת תצהיר התומך בטענותיה, אולם אין בנמצא בסיס עובדתי, ולו הקלוש ביותר, לטענותיה של התובעת בנדון.
23.גם אם נלך כברת דרך עם התובעת, וננסה לנתח את טענתה למצב נפשי ולחשש בו היא היתה נתונה עקב המעשים שביצע המבקש, באספקלריה של סעיפים ספציפיים בחוק ההתיישנות, עדיין לא תצמח לה הישועה.
כך למשל, מבחינה עיונית ניתן לפנות לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע כי מניין תקופת ההתיישנות יושעה כאשר התובע נמנע מהגשת תובענה בשל כך שהנתבע מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו.
ניתן, תיאורטית, להעלות על הדעת מצב בו קורבן של תקיפה מינית נמנע מהגשת תובענה בשל כך שהתוקף מפעיל נגד כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו. ברם, התובעת לא טענה, לא בכתב טענות, לא בתגובתה לבקשה, ולא בדיון שלפניי, שהמבקש הפעיל נגדה כוח, איים עליה, או ניצל את מצוקתה באופן שמנע ממנה להגיש את התובענה.
ואם ייטען שעצם ביצוע מעשי תקיפה מינית יש בהם מרכיב מובנה של הפעלת כוח, איום או ניצול מצוקה, נשיב שבאספקלריה של דיני ההתיישנות, כאשר התובע מבקש להינצל מגזירת ההתיישנות, עליו לפרט ולבסס את האופן בו השפיע הדבר על יכולתו להגיש את התביעה, וכן מהו משכם של פרקי הזמן בו יש להשעות את תקופת ההתיישנות עקב אותם מעשים.
בנקודה אחרונה זו נזכור שסעיף 7 לחוק קובע תקופה בה מרוץ ההתיישנות מושעה, ומכאן ברור שעל הטוען לתחולת הסעיף לפרט ולהוכיח מהו משך הזמן בו הופעל הכוח, האיום והניצול לפיו ייקבע חישוב השעיית מירוץ ההתיישנות.
כל זאת לא נטען מפי התובעת, קל וחומר שלא בוסס ולא הוכח כדבעי.
24.סעיף נוסף אותו ניתן להעלות על הדעת בהקשר זה הוא סעיף 11 לחוק, הקובע שבחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין פרק הזמן בו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי.
ייתכן, מבחינה עיונית, שקורבן של תקיפה מינית יסבול מליקוי נפשי (זמני או קבוע), אשר ימנע ממנו הגשת תובענה.
אלא שמי שטוען טענה שכזו צריך לפרטה ולבסס אותה כדבעי, לרבות באמצעות הגשת חוות דעת רפואית (סעיף 127 לתקנות סדר הדין האזרחי).
אף שהתובעת טענה למצב נפשי מובנה בו מצוי קורבן תקיפה מינית, היא לא טענה לקיום ליקוי נפשי (קבוע או זמני) ששלל ממנה את המסוגלות לדאוג לעניינה, וממילא לא ביססה, ולו במעט, טענה שכזו.
25.סיכומם של דברים, טענת התובעת לכך שאין לדחות את התביעה מחמת התיישנות נוכח אי יכולתה לפעול להגשת התובענה, דינה דחיה.
מעשים נמשכים, שאינם ניתנת להפרדה
26.הלכה למעשה, התובעת מבקשת לשכנע כי לא ניתן לקבוע את המועד להולדת עילת התביעה ביחס לכל מעשה ומעשה, הואיל ומדובר במעשים בלתי ניתנים להפרדה.
אין בידי לקבל את טענת התובעת בנדון.
המעשים המיוחסים למבקש ניתנים להפרדה ולהבחנה, מבחינת זמן ומקום, ואין המדובר במצב של מעשים הכרוכים ושלובים באופן שאינו מאפשר הפרדה בינם לבין עצמם.
בכל הנוגע לדיני ההתיישנות, ניתן גם ניתן לקבוע את המועד בו נולדה כל עילת תביעה ביחס למעשים המיוחסים למבקש, כאשר עילות אשר נולדו עד לחודש ינואר 2017 התיישנו במועד הגשת התובענה.
התביעה שכנגד
27.כזכור, המבקש הגיש תביעה שכנגד, המבוססת על חוק איסור לשון הרע.
עניינה של התביעה בפרסומים (ששה במספר) משנת 2014, אותם פרסמה התובעת ברשתות חברתיות, ובמסגרתם ייחסה למבקש ביצוע מעשי אינוס.
בתמצית נציין כי במסגרת פרסומים אלה טענה התובעת, בין היתר, כי המבקש "אנס ילדה בת שש ועוד ועוד ועוד מפלצת.."; שיש להיזהר מהמבקש מפאת היותו אנס; שהמבקש "פדופיל" שאנס אישה נשואה; שהמבקש הוא "חלאת המין האנושי" תוך שהתובעת מייחלת לאשתו "הלוואי שיאנוס את אחותך ואמא שלך"; ושהמבקש לא הפסיק לפרוץ לבית של התובעת בשביל לבצע את זממו.
התובעת טענה בכתב הגנתה לתביעה שכנגד, בין יתר הדברים, שכל הפרסומים אמת הם.
28.התובעת סבורה שדין טענת ההתיישנות להידחות, נוכח העובדה שבית המשפט עתיד לקבוע, במסגרת טענת אמת בפרסום, האם המבקש אכן ביצע את המעשים שיוחסו לו בתביעת התובעת.
לשיטת התובעת, הואיל וממילא בית המשפט עתיד להידרש לראיות בנדון ואף להכריע בהם, אין הצדקה לדחיית תביעתה היא מחמת התיישנות.
התובעת הוסיפה וטענה שיש להימנע ממצב בו בית המשפט יקבע, במסגרת התביעה שכנגד, שהמבקש ביצע את המעשים שהתובעת ייחסה לו בתביעתה, ובד בבד ידחה את תביעתה מחמת התיישנות, אשר במהותה מהווה מחסום דיוני בלבד, שאינו שולל את הזכות עצמה.
29.אין בידי לקבל את הטענות האמורות.
30.תובע, שדין תביעתו דחיה מחמת התיישנות, אינו יכול להיבנות מכך שהנתבע בחר להגיש תביעה שכנגד, המעוררות מחלוקות דומות, באופן מלא או חלקי, לאלה שהתעוררו בתביעה המקורית.
התובע הוא זה שיוזם את ההליך, והוא זה שכופה על נתבע התדיינות. משכך, אין בסיס להכיר בזכותו של תובע להיבנות מקיומה של עילת תביעה נגדו בידי הנתבע, עילה אותה בחר הנתבע שלא לממש באופן עצמאי, אלא להעלות במסגרת תביעה שכנגד.
אכן, במידה והנתבע מגיש תביעה שכנגד המעוררת סוגיות דומות לאלה המתעוררות בתביעה המקורית, ייתכן מצב בו יכריע בית המשפט במחלוקות אשר היו רלוונטיות לתביעה המקורית, ואולם אין די בכך כדי להציל את התביעה המקורית מגזירת ההתיישנות.
31.סבורני כי מסקנה זו עולה בקנה אחת עם שיקולי צדק והגינות, כמו דן שיקולים של מדיניות משפטית.
טול למשל מקרה בו היתה בידי הנתבע עילת תביעה, אותה בחר שלא לממש כל עוד התובע לא פועל לממש עילה שיש בידו כנגד הנתבע. כעת מגיש התובע תביעה כנגד הנתבע, אשר מביאה את הנתבע להחליט לממש את העילה שיש בידו על דרך של תביעה שכנגד.
במידה ונאפשר לתביעה המקורית להתברר חרף התיישנותה, רק משום קיומה של תביעה שכנגד המעוררת סוגיות דומות, נימצא כופים על הנתבע להתמודד עם עילה שהתיישנה, ואשר "התעוררה לחיים" רק משום שהתובע כפה עליו התדיינות משפטית.
ייתכן גם שתוצאה שכזו תתמרץ נתבעים שלא לממש זכות להגשת תביעות שכנגד רק מפאת החשש שבכך תוכשר עילה שהתיישנה, תוצאה שיכולה להיות לא רצויה, למשל כאשר קיים חוסר בהירות בשאלת התיישנות התביעה המקורית, ולא ניתן להכריע בה כטענת סף.
כך או אחרת, אינני סבור שתובע שתביעתו התיישנה, רשאי להיבנות מכך שהנתבע בחר להגיש תביעה שכנגד, גם אם התביעה שכנגד מעוררות סוגיות דומות.
32.ניתן להגיע לתוצאה הנ"ל, על דרך ההיקש, מסעיף 4 לחוק ההתיישנות.
כזכור, סעיף 4 לחוק עוסק במצב בו מוגשת תביעה מקורית שלא התיישנה או שלא הועלתה כלפיה טענת התיישנות חרף התיישנותה, כאשר במצב שכזה התובע המקורי לא יכול לטעון להתיישנות התביעה שכנגד, אם מדובר בתובענות שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות.
טענת התובעת במקרה שלנו מבקשת להפעיל את סעיף 4 בכיוון ההפוך – לטעון לכך שהואיל והתביעה שכנגד לא התיישנה, אין מקום לדחות את התביעה המקורית מחמת התיישנות.
אלא שדווקא הסעיף האמור צריך להביא לדחיית טענתה.
סעיף 4 מלמד כי נדרש הסדר ספציפי של המחוקק, בכדי "להציל" תביעה מגזירת ההתיישנות, נוכח קיום תביעה אחרת שנדונה לגופה, כאשר שתי התביעות נושאת אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות.
אלא שהסדר ספציפי זה יוחד רק "להצלת" תביעה שכנגד, והוא לא הוחל על "הצלת" תביעה מקורית מגזירת ההתיישנות, גם אם נושאה של התביעה המקורית דומה לתביעה שכנגד או שהן נובעות מאותן נסיבות.
משכך, ומכיוון שהתובעת לא יכולה ליהנות מההסדר הספציפי שהיה הכרחי כדי להציל את תביעה מגזירת התיישנות, דין טענתה בנדון להידחות.
33.בבחינת למעלה מהצורך אוסיף, כי סעיף 4 חל כאשר מדובר בתובענות שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות.
גם אם נניח שקיימת אפשרות עקרונית להצלת תביעה מקורית מגזירת ההתיישנות נוכח הגשת תביעה שכנגד, יש לדרוש, על דרך ההיקש, ששתי התביעות יעסקו בנושא אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות.
אינני סבור שניתן לומר כי נושא התביעה המקורית במקרה שלנו דומה, באספקלריה של דיני ההתיישנות והרציונל העומד מאחוריהן, לתביעת לשון הרע שהגיש המבקש.
נזכיר, שהתביעה המקורית מייחסת למבקש שורה של מעשי אינוס ופגיעה בפרטיות שבוצעו לרוב בין השנים 2005-2003, ואשר נפסקו, לשיטת התובעת, בשנת 2010, ואילו הפרסומים מושא התביעה שכנגד נעשו בשנת 2014, וחלקם הגדול עוסק במעשי אינוס שביצע המבקש, לטענת התובעת, כלפי אחרת, כמו גם לטענה כללית המגדירה את המבקש כ- "אנס". מדובר בפרסומים אשר מרוחקים, מבחינת הזמן, התוכן וההקשר שלהם, למעשים מושא התביעה המקורית, וספק רב אם ניתן לומר שהתביעה המקורית היא בעלת נושא דומה או שהיא נובעת מאותן נסיבות להן מתייחסת התביעה שכנגד, כאשר מסקנה זו אינה משתנה גם אם במסגרת התביעה שכנגד תתבררנה סוגיות שיכולות להיות קשורות לסוגיות הנוגעות לתביעה המקורית.
34.לבסוף יצויין, כי שימוש באי התיישנות התביעה שכנגד בכדי להכשיר תביעה מקורית שהתיישנה, אינו עולה בקנה אחד עם עקרון יסוד בדיני ההתיישנות ולפיו התיישנות מהווה, בדרך כלל, מגן ולא חרב.
35.סיכומם של דברים, אין בכוחה של התביעה שכנגד כדי להציל את התביעה המקורית מגזירת ההתיישנות.
סוף דבר
36.תביעת התובעת, בכל הנוגע לאמור בסעיפים 5 עד 20 לכתב התביעה, התיישנה.
משכך, אני מורה על סילוק התביעה על הסף ביחס לאמור בסעיפים 5 עד 20 לכתב התביעה.
37.הוצאות בקשה זו תישקלנה בתום ההליך.
ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ח, 03 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
