ג' ואח' נ' עיריית קרית ים ואח'

צד שלישי

פלוני   ע"י ב"כ עו"ד בן חיים (עפ"י מינוי לפי חוק הסיוע המשפטי)

פסק דין

האם חבים הנתבעים בפיצוי התובעת 1 (ושיבוב התובע 2) בגין נזקים שמקורם בפגיעה נפשית שנגרמה לה בשל הטרדה מינית מצד הנתבע 3/צד שלישי שארעה במקום עבודתה?

רקע כללי ועיקר טענות הצדדים

1. התובעת, ילידת 1965, נשואה ואם לארבעה ילדים, עובדת כמורה מזה למעלה מ-25 שנים בבית ספר בקריית ים (להלן: "התובעת").

    

   תובע 2, המוסד לביטוח לאומי הגיש תביעת שיבוב בגין גמלאות ששילם לתובעת בגין הארועים מושא הליך זה.

   נתבעת 1 היא העירייה אשר בית הספר מצוי בשטחה ובבעלותה, והיא האחראית והמפקחת על עובדי הרשות המועסקים בבית הספר, לרבות הנתבע 3/צד שלישי (להלן: "העירייה").

    

   נתבעת 2, מדינת ישראל/משרד החינוך היא מעבידתה של התובעת ושל צוותי ההוראה והחינוך בבית הספר (להלן: "משרד החינוך")

    

   נתבע 3/הצד השלישי, שימש במועדים הרלוונטיים כאב הבית בבית הספר, בשירות העירייה, והא שנטען כי הטריד מינית את התובעת (להלן – "הנתבע").

    

2. התובעת טוענת כי במשך מספר שנים נהג הנתבע להטרידה מינית באופן מילולי ופיזי, נהג להפנות אליה אמירות גסות, להתקרב אליה באופן מטריד, לקרב את פיו אליה, לחבק ולגעת בגופה באופן מפתיע, ולא חדל אף כשביקשה זאת ממנו. שיאם של ההטרדות, לטענת התובעת, היה באירוע בשנת 2010, לאחר טקס לזכרו של יצחק רבין ז"ל, אז שאל הנתבע את התובעת בקול מול תלמידים "מה מגיע לי?", התקרב ולחש באוזנה "מגיע לי זיון" (להלן – "האירוע משנת 2010").

   בעקבות ארוע זה התלוננה התובעת בפני המנהלת ובעקבות תלונתה טופל העניין ע"י הממונה על הטרדות מיניות בעיריה, וזו ערכה בירור מקיף, לרבות תחקור של גורמים שונים בבית הספר. במהלך הבירור הושעה הנתבע מעבודתו בבית הספר, ולאחר מכן הועבר מתפקידו.

    

   התובעת טוענת כי הנתבעות התעלמו ממקרים קודמים בהם דווח להן על מעשיו של הנתבע ונמנעו מלנקוט צעדים אשר היו יכולים למנוע את אירועי הפגיעה בה. נטען עוד כי הנתבעות לא קיימו חובותיהן להפיץ מידע רלוונטי בנושא הטרדות מיניות לכל עובדיהם, והן לא עשו כן קודם לאירועים מושא ההליך, ובמיוחד האירוע משנת 2010.

    

   לטענת התובעת, הנתבעים חבים כלפיה מכוחעוולת הרשלנות, הפרת חבות המעביד (ביחס למשרד החינוך) כלפיה, הפרת חובות חקוקות מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח- 1998 (להלן – "החוק למניעת הטרדה מינית" או "החוק").

    

   תובע 2 הצטרף לטענות התובעת, וביקש לקבוע כי הנתבעים 1 ו-3 חבים בשיבובו, ביחד ולחוד. תביעת השיבוב הוגשה על סך של 113,806 ₪ (הסכום המשוערך לפי האמור בסיכומי התובע- 117,993 ₪).

    

3. העירייה טוענת כי דין התביעה כנגדה להידחות. לשיטתה, אין לה כל אחריות לקרות האירועים משאלו לא הובאו לידיעתה בשום שלב עד לאירוע משנת 2010, וברגע שנודע לה עליהם בעקבות אותו הארוע, פעלה ביסודיות ומקצועיות, השעתה את הנתבע מעבודתו ולאחר מכן העבירה אותו מתפקידו. לטענתה היא מלאה חובתה כרשות המקומית ודאגה לתליית תקנון ובו הנחיות להתמודדות עם הטרדות מיניות בשטח בית הספר, ולהפצת נהלים מעת לעת באמצעות דואר אלקטרוני, וכן יידעה את עובדיה בכל הנדרש ממנה מכוח החוק.

    

   העירייה הוסיפה וטענה כי על אף שהנתבע היה עובד שלה, הרי שהלכה למעשה משרד החינוך, באמצעות מנהלת בית הספר, הוא שפיקח על עבודתו של הנתבע, הנחה אותו, העביר משוב לעירייה על אודות תפקודו בבית הספר, ובשום שלב לא נמסר מידע שעשוי היה להיות רלוונטי לענייננו.

    

   לגופן של טענות התובעת טוענת העירייה כי יש לדחות את התביעה מאחר ולא מדובר בהטרדות מיניות, וזאת בשל היחסים המיוחדים ששררו בין התובעת לנתבע, והימנעות התובעת מאמירה מפורשת לנתבע שיחדול ממעשיו. לחילופין, וככל שהתביעה תתקבל, נטען כי יש להשית אשם תורם משמעותי.

    

4. משרד החינוך טוען כי דין התביעה להידחות, וזאת בשל מספר טעמים:

   מדובר היה במערכת יחסים חברית, שכללה "החלפת בדיחות גסות במרוקאית, צ'פחות הדדיות ועוד", וכי התובעת לא הוכיחה את נסיבות ה"הטרדה" וממילא מדובר היה במערכת יחסים מיוחדת בין השניים, ועל כן לא מדובר בהטרדה מינית;

   לא פורטה עילת התביעה כנדרש בחוק ובפסיקה, ובפרט לא ניתן פירוט מספיק של מועדי ההטרדות הנטענות, מלבד האירוע משנת 2010. בהקשר זה נטען אף להתיישנות חלק מהמעשים ולהרחבת חזית;

   התובעת נמנעה מהבאת עדים שיש ביכולתם להעיד על שהתרחש, וכי היא עצמה התלוננה רק בשנת 2010 לאחר אירוע מסוים, כך שלבטח לא יכולה הייתה הנתבעת לדעת על אירועים קודמים משאלו לא דווחו לה על ידי התובעת;

   תיק המשטרה נסגר, לאחר חקירה מקיפה, והנתבעת אינה חבה באחריות כלשהי, במיוחד כשלא ידעה על אירועים שקדמו לאירוע בשנת 2010, שטופל כראוי ובאופן מיידי.

    

   לחילופין, וככל שתתקבל התביעה, נטען כי יש להטיל אחריות על הנתבעים 1 ו-3, ולהשית אשם תורם משמעותי על התובעת.

    

5. הנתבע הכחיש את המיוחס לו, טען כי לא מדובר בהטרדות מיניות כמשמעותן על פי החוק למניעת הטרדה מינית, אלא ב- "מערכת יחסים חברית מיוחדת", הדדית ומוסכמת. נטען עוד כי התלונה נחקרה במשטרה, בוצע עימות בין השניים, והתיק נסגר.

   הנתבע הוסיף וטען כי חלה התיישנות על האירועים שבוצעו עד לשנת 2008, וממילא שהתובעת לא פרטה את המועדים המדויקים של ההטרדות לכאורה, ויש לדחות את תביעתה.

    

6. קודם לדיון במלוא המחלוקות בין הצדדים, אשר פרשו יריעה ארוכה מאוד של עדויות וראיות, למען הסדר הטוב אפרט בקצרה מי הם העדים שהעידו מטעם הצדדים:

    

   מטעם התובעת-

   • התובעת עצמה

   • ס. ל., יועצת בית הספר (להלן: "היועצת")

   • פלונית, עובדת משק בבית הספר (להלן: "פלונית")

   • א.ג., בעלה של התובעת (להלן: "הבעל")

      

     מטעם העירייה -

   • י. פ., הממונה על הטרדות מיניות בעירייה (להלן: "הממונה")

   • ל. א., מנהלת משאבי אנוש בעירייה (להלן: "מנהלת מש"א").

   • ר. ד., מזכירת בית הספר (להלן: "המזכירה").

      

     מטעם משרד החינוך -

   • ש. א., מנהלת בית הספר.

      

     מטעם הנתבע – הנתבע עצמו

      

      

     אסקור להלן בקצרה את מסכת הראיות שפרסה על ידי הצדדים, ואעשה זאת בהרחבה ככל שהדבר יתחייב לצורך הכרעה במחלוקת עובדתית מסוימת.

      

7. אציין כבר בפתח ניתוח העדויות והכרעה במחלוקות כי שוכנעתי שהתובעת אכן הוטרדה מינית ע"י הנתבע במהלך עבודתה בבית הספר, וכי האירוע משנת 2010 ארע כמתואר על ידה והיה המשך להתנהגות מטרידה קודמת מצידו, כאשר היא הביעה רצונה בפניו כי יחדל מהתנהגותו זו.

    

   כמו כן שוכנעתי כי היתה למנהלת ידיעה על אירועים קודמים בהם הובאה בפניה תלונה בגין הטרדה מינית מצד הנתבע כלפי פלונית והיא אף היתה מודעת להתנהגות לא נאותה (לאו דווקא הטרדה מינית) מצידו כלפי תלמידות ומורות, אולם עד לתלונת התובעת בגין הארוע משנת 2010, לא ננקטו כל צעדים משמעתיים או אחרים כנגדו.

    

    מנגד, שוכנעתי כי לא הובא לידיעת העירייה כל מידע אודות התנהגות הנתבע קודם לארוע משנת 2010 ולאחר שזה התקבל אצלה היא פעלה, באמצעות הממונה, כפי שנדרש ממנה עד להפסקת עבודתו של הנתבע בבית הספר.

    

   במחלוקת עובדתית נוספת הנוגעת לשאלה באם העירייה ומשרד החינוך מילאו חובתן בהבאת מידע בפני עובדי ומורי בית הספר מכוח החוק למניעת הטרדה מינית שוכנעתי כי העירייה קיימה חובותיה להביא לידיעת עובדיה את המידע הנדרש בהתאם לחוק, אולם אין באפשרותי לקבוע זאת באופן פוזיטיבי ביחס למשרד החינוך.

    

   הוכחת אירועים קודמים לארוע משנת 2010

8. באופן טבעי עדותה של התובעת הינה העדות המרכזית ואליה אתיחס בהרחבה בהמשך.

    

   מלבד עדותה הובאה עדותה של יועצת בית הספר בזמן הרלוונטי אשר העידה ביחס למידע שמסרה לממונה על הטרדות מיניות בעת חקירת האירוע (מסמך ד'12 לתצהיר הממונה). היועצת לא היתה עדה לאיזה מהאירועים המתוארים ע"י התובעת וכל שידעה למסור מידיעתה הינו כי לאחר שהתובעת התלוננה על האירוע משנת 2010 היא פנתה לשתי מורות שבעבר דיווחו לה על "הרגשה לא נעימה" הקשורה בהתנהלותו של הנתבע, אך אלו סירבו להתלונן ואף ביקשו ממנה לשמור זאת ביניהן. היועצת ציינה כי לא דווח לה על אירוע מסוים בין הנתבע לאותן מורות, אלא על סגנון דיבורו של הנתבע ועל כך שהוא "נוגע תוך כדי דיבור".

   כאמור, לאחר שהתובעת התלוננה על הנתבע, פנתה היועצת אל אחת המורות שבעבר דיווחה לה על המתואר לעיל, וניסתה לעודד אותה להתלונן לאחר שהתובעת התלוננה.

    

   בעדותה נשאלה היועצת כיצד הייתה מגיבה לו הייתה יודעת כי היו תלונות נוספות אז בנוגע להתנהלותו של הנתבע והשיבה- "אני חושבת שהייתי פונה למשרד החינוך ומבקשת ייעוץ מול המפקחת" (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 14-17), זאת חרף העובדה כי במועד קבלת התלונות על ידי שתי המורות שפנו אליה בעבר, לא עשתה דבר, לטענתה מכיוון שכך הן ביקשו ממנה.

    

9. בעלה של התובעת, מר א. ג., העיד והוגש תצהיר מטעמו. הבעל סיפר כי החל משנת 2008 החלה אשתו לתפקד באופן חלקי בעבודות הבית, להסתגר, התנהגותה התאפיינה בעצבנות וכעס, דכדוך וירידה בחשק המיני. הבעל סיפר כי ניסיונות לברר עם התובעת את פשר התנהגותה עלו בתוהו, והיא טענה כי היא נתונה תחת לחץ הקשור לעבודה, ולא מעבר לכך. משנודע לו, בשנת 2010, על ההטרדות שספגה התובעת, התגייס לתמוך בה, ביחד עם בני המשפחה. הבעל הכחיש כל אפשרות לפיה התובעת והנתבע ניהלו מערכת יחסים שכללה חילופי בדיחות מיניות וגסות. בהמשך ארחיב על עדות הבעל, במידה שיהיה בכך צורך.

    

10. התובעת הגישה תצהיר והעידה בבית המשפט. ייאמר כבר עתה כי האירוע היחיד אותו מעגנת התובעת בטווח זמן מסוים הוא האירוע משנת 2010, אשר אירע כאמור לאחר טקס בית ספרי לזכרו של יצחק רבין ז"ל. שאר האירועים היו לטענתה מספר שנים קודם לכן, החל משנת 2007 (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 17-20), ללא ציון מדויק של מועדים. לאור כך שהתובעת אינה נוקבת בתאריכים ספציפיים, קיים ספק האם כל האירועים הנטענים קרו בתוך תקופת ההתיישנות כאשר התביעה הוגשה ביולי 2015.

     

    בהעדר אפשרות לקבוע מתי התרחשו האירועים הקודמים אני סבורה כי לא ניתן לבסס על התרחשותם את עילת התביעה בין עצם ההטרדה המינית, אך יש בהם, ככל שאשתכנע בקיומם, כדי לבסס את טענת התובעת להתמשכות האירועים במשך שנים עד להסלמתם באירוע בשנת 2010. האמירות אותן מציינת התובעת הן אמירות בוטות, גסות ומיניות ("בא לי עלייך"; "איזה גדולים יש לך תפתחי כפתור"; "איזה שמלה יפה יש לך-מה שמתחת יותר יפה"; ושאלות בנוגע ליחסי מין).

     

    הנתבע מצדו מכחיש בתוקף את האמירות המיוחסות לו וטוען כי התנהלותו עם התובעת נובעת ממערכת יחסים חברית שכללה חילופי בדיחות גסות, גם בשפה המרוקאית, הכנת קפה הדדית וכיוצ"ב, פעולות שנתפסו בעיניו כחבריות ותו לא.

     

11. ראשית, אציין כי התובעת הותירה עלי רושם מהימן וניכר בעדותה כי היא מתקשה לעיתים לספר את שאירע לה, לטענתה. גם באם היה לעיתים בדבריה משום הפרזה של האירועים, הרי שטענותיה ותיאור האירועים לא נבע מרצון לפגוע בנתבע, אלא מהתחושות הקשות שהותירו בה האירועים. התובעת טענה כי "מעשיו של א. היו ידועים בבית הספר לכל גורם רלוונטי עוד לפני שחשפתי את ההטרדות כלפיי" (סעיף 71 לתצהיר התובעת), וכי סיפרה מספר פעמים לאחת המורות, מירי רוזנצוויג, על כך שהנתבע מטריד אותה (סעיף 23 לתצהיר התובעת; עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 1, ש' 15-16). עם זאת, אומר כבר עתה כי לא הובאו לעדות אותן מורות שנטען כי ידעו על התנהגות הנתבע כלפי התובעת, כאשר לטענה התובעת אי העדתן נובע מכך שחלקן ביקשו ממנה שלא להעיד בבית המשפט (ראו למשל: עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 2; עמ' 30, ש' 9).

     

    הממונה שוחחה עם הגב' רוזנצוויג במסגרת חקירת תלונת האירוע משנת 2010 וציינה בדוח השיחה כי "מירי הסתייגה בכלל ומסרה בהתחלה בטלפון כי אין לה מה לומר". לאחר מכן צוין כי היא שיתפה רק לגבי האירוע משנת 2010 וכי היא לא זוכרת מה היה לפני (נספח ד'2 לתצהיר הממונה). מורה נוספת סיפרה לממונה כי התובעת סיפרה לה בעבר על כך שהנתבע מטריד אותה (נספח ד' 9), אך כאמור, היא לא העידה בבית המשפט.

    מעיון בשאר העדויות שגבתה הממונה, שצורפו כנספחים לתצהיר מטעמה, עולה כי מספר מורות מסרו כי הנתבע נוהג "לדבר נורא קרוב עם אנשים ועם הידיים ולזרוק מילה פה מילה שם" (נספח ד'6); "זורק מילים מדבר קרוב מידי. גורם הרגשה לא נעימה... ביקשתי שלא יתקרב מידי אלי כשמדבר איתי" (נספח ד'5); "אחת המורות סיפרה שהוא אמר משהו על מכנסיים שקופים לבנים שרואים את החוטיני" (נספח ד'8).

     

    מדובר בעדויות שנמסרו לממונה אשר בהעדר העדתן של מוסרות העדויות בבית המשפט אינן קבילות כראיה לנכונות תוכנן. דהיינו, התובעת אינה יכולה להסתמך על עדויות אלו בכדי להוכיח טענותיה ביחס להתנהגות הנתבע כלפיה. אולם, מעצם העובדה שעדויות אלו נמסרו לממונה בעת שזו בדקה את תלונת התובעת, יש כדי לחזק גרסתה של המתלוננת, לכל הפחות ביחס ל"אווירה" ששררה בבית הספר באינטראקציה עם הנתבע. מדובר בעדויות שנאספו לפני שנים רבות, בסמוך לאירוע משנת 2010 במסגרת החקירה שביצעה הממונה מכוח סמכותה בחוק. אני סבורה כי יש בנסיבות אלו להצביע על כך שמדובר בעדויות אותנטיות. אמנם נכון כי הנתבעים לא יכולים היו לחקור בחקירה נגדית את אותן מורות שמסרו עדויות אלו, ומשכך לא ניתן לקבוע על בסיסן ממצא באשר לנכונות טענותיה הספציפיות של התובעת, אולם כאמור, יש בהן להצביע על האווירה שנוצרה סביב התנהלות הנתבע כלפי מורות בבית הספר.

     

12. אין כל ספק כי האמירות אותן מתארת התובעת הן בעלות גוון מיני. גם אם אניח כי לעיתים מדובר היה בשיח הדדי, העובדה כי האירוע בשנת 2010 גרם לתובעת להוציא את כל אשר על ליבה, מחזק את המסקנה המתבקשת כי לפחות חלק מהאמירות שקדמו לאירוע זה היו מטרידות באופן מיני ונאמרו בניגוד לרצונה של התובעת. אינני מתעלמת מכך שבאירועים קודמים לא התלוננה התובעת בפני הממונים עליה ולא הוכח שהדברים הובאו לידיעת קרובים אליה, מורים או מכרים אחרים. עם זאת, אין בכך כדי להחליש מהמסקנה לפיה מדובר היה באמירות שנאמרו ולא היו נוחות לתובעת. אין באפשרותי לקבוע מה ומתי קרה כל אירוע ומה היה תוכן הדברים המדויק בכל אירוע, הן בשל היעדר פירוט מספיק והן בשל העדר ראיות תומכות. אך ניתן להסיק, ברמה הנדרשת במאזן ההסתברות במשפט אזרחי, כי מדובר בדברים בעלי אופי מיני שגרמו לתובעת אי נוחות, זאת על סמך עדותה של התובעת בצרוף לדברים שמסרו חלק מהמורות לממונה, ועל העובדה כי הנתבע לא הכחיש מכל וכל את הדברים ולא טען "להד"ם", אלא טען כי לכל היותר היו אלו חילופי בדיחות גסות הדדיות שנאמרו בהומור (ראו למשל ת/8, חקירה מיום 14.8.2012, ש' 29-34).

     

    על אף שלא הובאה כל עדות ישירה, מלבד זו של התובעת, לתוכנם המדוייק של הדברים שנאמרו, אני מקבלת את עדותה כי הביעה בפני הנתבע את מורת רוחה מאמירות בעל אופי מיני שחזר והפנה כלפיה וביקשה ממנו כי יחדל מכך (סעיפים 17 ו-21 לתצהירה, וכן עמ' 23 שורה 22 עד עמ' 24 שורה 2). אמנם התובעת לא הוכיחה טענתה כי פנתה לחברותיה ולמנהלת קודם לארוע משנת 2010, אולם את טענתה כי הביעה כלפיו את מורת רוחה (לפחות בשנים האחרונות מאז 2008 לערך) אני מקבלת כעובדה שהוכחה.

     

13. לסיכום נקודה זו- על אף שלא ניתן לקבוע בבירור מתי הפנה הנתבע אמירות מטרידות כלפי התובעת, ניתן להגיע למסקנה לפיה במשך השנים נהג הנתבע לפנות אל התובעת באמירות בעלות אופי מיני, וכי לכל הפחות החל משנת 2008 הביעה האחרונה בפניו את מורת רוחה מאמירות אלה.

     

    האירוע בשנת 2010

14. התובעת טוענת כי שבה לכיתה לאחר טקס שנערך בבית הספר, וסביבה היו תלמידים כשניגש אליה הנתבע ושאל בקול "מה מגיע לי?", והיא השיבה לו- "באמת תודה רבה". אז, לטענתה, קירב הנתבע את פיו לאוזנה ולחש לה "מגיע לי זיון".

    התובעת מתארת כי לאחר אירוע זה פנתה אל חדר המורים בסערה, פגשה בסגנית המנהלת, הגב' סימה בן זאב, סיפרה לה את שהתרחש, ביקשה לשוחח עם המנהלת ונענתה "את יודעת שהיא לא תעשה עם זה כלום", ובשל כך לא התלוננה בפני המנהלת באותו המועד.

     

    לאחר כחודש וחצי פגשה התובעת במורה חדשה, הגב' ורד כהן, שסיפרה לה כי אחת האימהות ביקשה שבנותיה ימתינו לה אצל הנתבע עד שהיא תגיע לאסוף אותן, ולמורת רוחה של המורה, הסכים לכך הנתבע. התובעת ראתה אירוע זה כמקומם, "התחלתי לצעוק בהיסטריה ולהגיד שלא תעז להשאיר ילדות איתו ולהגיד דברים נוספים ואז המנהלת שמעה וקראה לי לשיחה" (סעיף 59 לתצהיר התובעת). בעקבות אירוע זה בו שמעה המנהלת את התבטאותיה, זומנה התובעת לשיחה בחדרה, שם חשפה בפניה את ההטרדות החוזרות מצדו של הנתבע. אל השיחה זימנה המנהלת גם את הנתבע ואת סגניתה, וערכה בירור (ראו ת/6, ש' 6-13).

     

    לאחר מכן, כפי שסיפרה התובעת, כינסה המנהלת את כל המורים, הסבירה להם על נוהל הפנייה לממונה על הטרדות מיניות והפנתה את התובעת אליה. כך בעצם נפתחה החקירה על ידי הממונה, שהובילה, כאמור, להשעייתו של הנתבע ולהעברתו מתפקידו בבית הספר.

     

    מהראיות עולה כי המנהלת או סגנית המנהלת לא יזמו פנייה אל הממונה בעקבות תלונת התובעת, ובירור הממונה החל רק לאחר שהמנהלת ערכה בירור בין התובעת לנתבע וערכה את אותו כינוס של המורים בבית הספר(ראו נספח ד'2 לתצהיר הממונה).

     

15. גרסתו של הנתבע לאירוע תמוהה. לטענתו, לחש באוזנה של התובעת "בשבילך עשיתי את זה" (עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 26). אם כך היו פני הדברים, לא סביר כי התובעת הייתה מגיבה בצורה בה הגיבה, כאשר הגיעה נסערת למשרד המנהלת, שכן מדובר באמירה שאינה בהכרח בעלת אופי מיני, והיא יכולה להתפרש גם כאמירה חברית. חיזוק לגרסת התובעת ניתן ללמוד מתוצאות חקירתה של הממונה ממנה עלה כי המורות ששיתפו עמה פעולה תארו תוכן זהה לזה שתארה התובעת כי נאמר על ידי הנתבע, אשר לא יכולה להיות כל מחלוקת כי הינו בעל אופי מיני מובהק. אמירה זו שייחסה התובעת לנתבעת נטענה גם בחקירת המשטרה, והובילה לפתיחת החקירה על ידי הממונה, שבסופה הועבר הנתבע מתפקידו. לאור כל העדויות שנשמעו והמהימנות שאני מוצאת לייחס לעדות התובעת בהקשר זה, אני מעדיפה את גרסתה של התובעת על פני זו של הנתבע וקובעת כי הוכח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי שהנתבע התבטא באוזני התובעת, כמתואר על ידה במהלך הארוע משנת 2010.

     

16. אינני מוצאת שסגירת התיק במשטרה מעידה על כך שלא היו דברים מעולם או כי גרסת התובעת נשללת בשל כך. כידוע, רף ההוכחה הנדרש במשפט פלילי שונה מהותית מזה הנדרש במשפט אזרחי, ולפיכך העובדה שהמשטרה והפרקליטות מצאו שאין די בחומר החקירה שנאסף כדי לקיים "סיכוי סביר להביא להרשעה", אין בה משום קביעה שאין די בראיות שהובאו בפני על מנת לקבוע שהתובעת הוכיחה, במאזן ההסתברות הנדרש במשפט האזרחי, את ביצוע המעשים הנטענים כלפיה.

     

    הטרדת פלונית עובדת המשק בבית הספר

17. התובעת טוענת כי לאירוע בשנת 2010 קדם אירוע הטרדה כלפי עובדת המשק בבית הספר, אירוע אשר הובא לידיעת מנהלת בית הספר, שאף טיפלה בו ברמה הבית ספרית, אך לא נקטה בצעד כלשהו מלבד זאת. בהקשר זה נטען כי לו הייתה מנהלת בית הספר פועלת, עוד אז, להשעייתו של הנתבע מבית הספר, או לכל הפחות מעבירה את התלונה לגורמים המוסמכים, הייתה נמנעת ההטרדה שחוותה התובעת, לכל הפחות באירוע משנת 2010.

     

18. פלונית העידה לאחר שהוגש תצהיר מטעמה. היא סיפרה כי עבדה בבית הספר החל מחודש אוגוסט 2009, באמצעות חברת כוח אדם, וכי זמן מה לאחר שהחלה לעבוד בבית הספר הטריד אותה מינית הנתבע באמירות מילוליות ובפעם אחת אף נגע לה בחזה ואמר "איך היה מתאים לך קעקוע בחזה". כן תארה אירוע נוסף בו נגע בה הנתבע בישבנה. לטענת פלונית בעקבות הטרדות אלו החליטה להתפטר מעבודתה, בחודש ינואר 2010.

     

    היא הוסיפה ותיארה כי לאחר האירוע השני של ההטרדה מצידו היא התלוננה בפני הממונה עליה בחברת הניקיון, ונערכה שיחה בנוכחות מנהלת בית הספר, הנתבע והממונה עליה מטעם חברת הניקיון, בה סיפרה על אודות ההטרדות שספגה מצדו של הנתבע. למיטב ידיעתה לא ננקטה סנקציה כלפי הנתבע לאחר חשיפת ההטרדות.

     

19. מנהלת בית הספר נשאלה במסגרת חקירת המשטרה על אודות מעורבותה באירוע זה ואישרה את פרטיו ואת קיום השיחה בנוכחות כל המעורבים (ת/6, ש' 87-100). בעדותה בפני לא זכרה את הפרטים המדויקים אך אישרה כי הדברים שנרשמו בהודעתה במשטרה הינם דברים שהיא מסרה.

    משנשאלה המנהלת האם ידעה לגבי תלונה כנגד הנתבע היא השיבה כי התובעת לא מסרה לה דבר אודות אירועים קודמים, אולם מורה אחרת, הגב' מרים אלגביש אכן התלוננה לגבי התנהלותו (עמ' 59 לפרוטוקול, ש' 19-22). לעומת זאת, בתשובות לשאלון שנשלח לה על ידי התובעת, במענה לשאלה- "האם התקבלו תלונות מתחילת עבודתו של אב הבית ועד היום על הטרדות לרבות מיניות ו/או התנהגות שאיננה הולמת?" השיבה המנהלת "פעם מסרה לי התובעת כי אב הבית הטריד בנות מכיתתה" (ת/7ב, תשובה 9).

     

    ממכלול דברים אלו מתחייבת המסקנה כי עוד לפני האירוע משנת 2010, ידעה מנהלת בית הספר כי הועלו כנגד הנתבע טענות על הטרדות מיניות, אך היא לא פעלה מול גורמים מחוץ לבית הספר, ובפרט לא פנתה אל הממונה (ראו בהקשר זה למשל עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 27). ממילא, בהעדר העברת המידע לממונה, לא היתה העירייה מודעת לתלונות אלו קודם לארוע משנת 2010.

     

20. אציין כי אירועים נוספים שציינה התובעת, כדוגמת נגיעות בתלמידות, אמירות כלפי מורות אחרות וכו'- לא הוכחו כנדרש. לא הובאו עדים לתמיכה בטענות אלו, וככל שהן עלו על ידי התובעת בלבד, ואינן קשורות אליה במובן זה שהיא אינה המתלוננת, אין בידי לקבל את עדותה לגביהן ואין לי כל דרך לקבוע ממצא באשר להתרחשותם, וממילא אין באפשרותי לקבוע כי מאן דהוא ידע אודותם.

     

    סיכום ביניים – אני קובעת כי הנתבע הטריד את התובעת מינית לאורך מספר שנים ובמספר אירועים, כאשר שיא ההטרדה התבטא בארוע משנת 2010 כפי שהוא מתואר ע"י התובעת.

     

    אני קובעת גם שמשרד החינוך, באמצעות המנהלת, היה מודע לקיומן של תלונות קודמות ביחס להתנהלות בעלת אופי מיני של הנתבע כלפי תלמידות (מפי התובעת ומפי הגב' מרים אלגביש), וכן כלפי פלונית, עובדת המשק.

     

    משמעות קביעות אלו תידון בהמשך, אך קודם אכריע בטענות הנוגעות לאי קיום חובות הנתבעות מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת בכל הנוגע לפרסום הוראות החוק ונהלים מכוחו,

     

    פרסום התקנון למניעת הטרדה מינית

     

21. התובעת טוענת כי לא פורסם תקנון כפי שנדרש לפי החוק למניעת הטרדה מינית, וכי הפעם הראשונה שראתה תקנון כזה תלוי בלוח מודעות בבית הספר הייתה כחודש וחצי לפני המועד בו העידה בבית המשפט (חודש 4/19). בסיכומיה התובעת אינה עומדת על הטענה כי לא היה פורסם התקנון בבית הספר, שכן ממילא לשיטתה, אין לכך כל רלוונטיות מאחר ולא די בתליית התקנון על לוח המודעות, אלא היה על הנתבעות לוודא כי המידע ברור ומובן לכולם, וכי כלל העובדים מכירים את התקנון. אומנם הטענה נטענה בצורה עקיפה בסיכומים, אך עיקרה, שכלל לא היה קיים תקנון תלוי בלוח המודעות, דומה כי נזנחה.

    אני קובעת כי הטענה שלא פורסם התקנון נזנחה, שכן כידוע: "הלכה היא, כי בעל דין שאינו מעלה בסיכומיו טענה מסוימת נחשב כאילו זנח אותה, ובית המשפט לא יידרש לה" (ע"א 1134/11 ר.מ שביט מבנים חברה לבנין השקעות ופיתוח בע"מ נ' פקיד שומה באר שבע, פיסקה 29 (12.5.2013); ע"א 4250/15 חברה פלונית נ' פלוני (25.7.2018); ע"א 3432/17 ‏שי טופז (יוכט) נ' חיים יוכט, פסקה 23 (16.4.2020)).

     

    למעלה מן הדרוש אציין כי לטעמי הנתבעות הוכיחו כי במועד הרלוונטי היה תלוי בבית הספר תקנון, כמתחייב לפי החוק למניעת הטרדה מינית. אף העדה מטעם התובעת, היועצת, מסרה כי תקנון כזה תלוי בלוח המודעות שבבית הספר מזה שנים. היועצתי נשאלה לגבי הפרסום בלוח המודעות בבית הספר וציינה כי נתלה עליו תקנון בנוגע למניעת הטרדות מיניות, ובו צוין גם שמה של הממונה בנושא, אך לא זכרה מי זו היתה בזמנו. כן העידה היועצת כי מזה שנים תלוי התקנון ברציפות על שני לוחות בבית הספר.

     

    דברים דומים נמסרו על ידי המנהלת והמזכירה, כאשר גם הממונה ציינה כי זכור לה שהיה קיים תקנון בבית הספר, אולם היא לא יכולה לאשר זאת בוודאות (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 19-29).

     

22. מטעם העירייה העידה לענין זה גם הגב' ל. א., מנהלת מש"א בעירייה, אשר ציינה כי עד למועד תלונת התובעת בשנת 2010 לא התקבלה בעירייה כל תלונה על הנתבע, ואף במשובים שמילאה המנהלת לגביו לא צוין דבר חריג, ואף ניתנה המלצה להמשך העסקתו של הנתבע בקביעות. מנהלת מש"א טענה כי ככל שהועלתה תלונה כלשהי בפני המנהלת אודות הנתבע, היה עליה לדווח על כך מיד לעירייה (ראו למשל עמ' 49 לפרוטוקול ש' 16-30). עם קבלת התלונה בנוגע לאירוע בשנת 2010 החלה העירייה בבדיקה, כמתחייב על פי החוק.

    מנהלת מש"א העידה כי העירייה נהגה להפיץ מצגת הדרכה בנושא הטרדות מיניות בין עובדיה, וכי תקנון נתלה בבית הספר כמתחייב בחוק. בעדותה הוסיפה כי דאגה שהנוהל יופץ למנהלי בתי הספר "ואני רושמת במפורש נא להביא לידיעת עובדי העירייה ולתלות על לוח מודעות" (עמ' 48 לפרוטוקול, ש' 9-13), והיא אף וידאה מול המזכירות שהתקנון אכן נתלה בבית הספר.

     

23. עדה נוספת מטעם העירייה היתה הגב' ר. ד., מזכירת בית הספר שציינה כי היא זו שהעבירה את הנהלים שקיבלה מהעירייה, לעובדי העירייה שבבית הספר, וביניהם הנתבע. לתצהיר מטעמה אף צורף צילום מתיבת הדואר האלקטרוני שלה, ובו ניתן לראות כי אכן הועבר הדואר המדובר אל תיבת הדואר האלקטרונית של הנתבע (נספח ב' לתצהירה). אציין כי לא נטען בשום שלב שלא מדובר בכתובת הדואר האלקטרוני של הנתבע או כי לא קיבל לידו את הנהלים, והוא אף ציין כי הוא זה שתלה את המודעות (עמ' 61 לפרוטוקול, ש' 12). כן ציינה המזכירה כי היא נהגה לתלות את החוזרים בחדר המזכירות ובחדר המורים (עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 16-17; עמ' 54, ש' 19-20).

     

24. לסיכום נקודה זו- העירייה הוכיחה ברמה הנדרשת כי דאגה להפיץ את התקנון למניעת הטרדה מינית, ואת המצגת, לכלל עובדי העירייה וכן לתלותו בבית הספר. השאלה האם במועד האירועים הנטענים היה תלוי התקנון על לוח המודעות, אינה יכולה לקבל תשובה חד משמעית מהעדויות שכן העדים לא יכלו לנקוב במועדים מדוייקים בהם ביצעו את הפעולות המתוארות על ידם, אך דומה כי התובעת בעצמה, כאמור, אינה עומדת על טענתה כי לא נתלה תקנון בבית הספר. התרשמתי כי גורמי העירייה וביניהן מנהלת מש"א והמזכירה פעלו על מנת להביא לידיעת העובדים את התקנון והמצגת הרלוונטיים.

     

    עם זאת יש לציין בהקשר זה כי התובעת, שאינה עובדת העירייה בוודאי שלא היתה מכותבת לדואר האלקטרוני ששלחה המזכירה, אולם לוחות המודעות בבית הספר היו נגישים לה, גם באם לא היו מיועדים, באופן ספציפי, לעובדי משרד החינוך בבית הספר.

     

    אין באפשרותי לקבוע פוזיטיבית שמעבידה של התובעת, משרד החינוך, פעל באופן דומה לקיום חובותיו מכוח החוק באשר להבאת המידע הנדרש, קודם לארוע משנת 2010, בפני צוות ההוראה והתובעת ביניהם. אולם כפי שאפרט בהמשך, אינני מוצאת כי זוהי החובה העיקרית שהפרתה מבססת את עילת התביעה כפי שיפורט להלן.

     

    האם ידעה העירייה על האירועים שקדמו לאירוע בשנת 2010?

25. כפי שציינתי לעיל אני מסיקה משלל העדויות והראיות שהובאו בפני כי העירייה לא ידעה על אירועי ההטרדה קודם לאירוע בשנת 2010. מנהלת בית הספר ביצעה בירור בעצמה לאחר האירוע עם עובדת המשק ולא העבירה את המידע לעירייה. כל הגורמים שהעידו ונשאלו על כך ציינו כי היה על המנהלת לדווח לכל הפחות על האירוע הזה (ראו למשל עדות הממונה על הטרדות מיניות בעמ' 38, ש' 26-27; עדות היועצת בעמ' 8 לפרוטוקול, ש' 16-17; עדות מנהלת מש"א עמ' 49 לפרוטוקול, ש' 27-30 וכן סעיף 8 לתצהירה).

     

    המנהלת מצידה מסבירה זאת בכך שלא ראתה באירועים ובתלונות כאלו שחייבו דיווח, וכי מדובר היה בסגנונו של הנתבע, במערכות יחסים חבריות עם המורות ולא מעבר לכך (ראו למשל: עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 22, ש' 27-28; ת/6, ס' 25). טענה זו אין בידי לקבל. במספר הזדמנויות ציינה המנהלת כי נהגה להעיר לנתבע (ראו למשל: נספח ד1 לתצהיר הממונה ע, ס' 9-10; ת/6 ס' 40-43, ס' 79). גם אם סברה המנהלת עד לחודש 1/10 כי מעשי הנתבע אינם עולים כדי הטרדות מיניות, האירוע עם עובדת המשק לא משאיר כל מקום לספק. פלונית שיתפה את מנהלת בית הספר באירועי ההטרדה שחוותה, וזאת בנוכחות הממונה עליה והנתבע. מנהלת בית הספר ערכה בירור, ותו לא, על אף שתוכן התלונה שיקף בבירור אירוע של הטרדה מינית (ראו ת/6, ס' 97-"אמרה כי הוא נתן לה צ'פחה מכה בטוסיק עם היד ככה היא אמרה"). המנהלת לא העבירה כל דיווח, והסתפקה בבירור שהיא עצמה ערכה, בנוכחות המעורבים במשרדה.

     

26. התובעת טענה כי היה על מנהלת בית הספר לדווח בחוות הדעת שהוגשה לעירייה על אודות תפקודו הלקוי של הנתבע בכלל, ובפרט על אירועי ההטרדות המיניות שביצע לטענתה. אין בידי לקבל טענה זו. מעיון בחוות הדעת השנתית שמילאה מנהלת בית הספר על הנתבע עולה כי אכן לא צוין בה דבר אודות התנהגות שאינה הולמת, אך לא מצאתי שהייתה חובה לעשות כן, קודם לארוע משנת 2010. האירוע עם עובדת המשק התרחש לאחר חודש אוגוסט 2009 (אז החלה פלונית בעבודתה בבית הספר) כך שבחוות הדעת מיום 20.4.2009 ברור כי אירוע זה לא יכול היה לבוא לידי ביטוי בחוות הדעת השנתית בנוסף, כאמור, קבעתי כי אין ביכולתי להתייחס לאירועים אחרים כדוגמת מקרים בהם נגע לכאורה הנתבע בתלמידים, או הטריד מורות אחרות, וזאת בשל כך שהם לא הוכחו כנדרש, ועל כן, על בסיס הראיות והעדויות שהובאו בפני, אין ביכולתי לקבוע כי היה על מנהלת בית הספר לציין אירועים מסוימים ו/או התנהגות שאינה הולמת בחוות הדעת שהוגשה לעירייה.

     

    עם זאת, כפי שנאמר, היה על מנהלת בית הספר לדווח לממונה על אודות האירוע עם עובדת המשק, לכל הפחות, ללא קשר לדיווחים השנתיים אודות הנתבע, שכן מדובר בתלונה ספציפית על ארוע שכאמור צריך היה להיות ברור למנהלת כי נופל בגדר הטרדה מינית, ואף לא ניתן להסבירו במערכת יחסים כלשהי בין הנתבע לעובדת המשק (כפי שהוסבר על ידי המנהלת ביחס לתובעת), שהיתה, כאמור, עובדת חדשה וזמנית בבית הספר.

     

     

    לאור קביעותי העובדתיות לעיל אעבור לבחון את חבות הנתבעות כלפי התובעת.

     

     

    המסגרת הנורמטיבית

     

27. התובעת ביססה את עילת תביעתה העיקרית על עוולת ההטרדה המינית המעוגנת בחוק למניעת הטרדה מינית. סעיף 3 לחוק מגדיר באופן מפורט רשימת התנהגויות שכל אחת מהן נחשבת להטרדה מינית ועל כן כהתנהגות אסורה:

     

    "(1)סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;

    (2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;

    (3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;

    (4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;

    (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;

    (5א) פרסום... תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום, ואולם במשפט פלילי או אזרחי לפי פסקה זו תהא זו הגנה טובה למפרסם אם מתקיים אחד מאלה [...]

    (6)[...]".

     

28. "השאלה אם מעשים מסוימים הם הטרדה מינית פסולה על פי סעיף 3(א) לחוק, או שמא מדובר בהתנהגות לגיטימית שאינה עולה כדי הטרדה מינית, חייבת תמיד להיבחן על פי ההקשר שבו בוצעו המעשים, טיב היחסים בין הצדדים ומכלול נסיבות העניין בכל מקרה לגופו" (עש"ם 6737/02 מדינת ישראל נ' זקן, פ"ד נז(2) 312, 323 (2003)). אמת המידה לסיווג התנהגות כהטרדה מינית היא אמת מידה אובייקטיבית, הנגזרת מטיב ההתנהגות וממכלול הנסיבות שבהן התרחשה (בעש"ם 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650 (1998)). הבחינה האובייקטיבית משמשת כאמת מידה גם כאשר עילת ההטרדה המינית נוגעת לביטויים מבזים אשר אסורים בכל מקרה (עש"ם 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463 (2001).

     

29. חלק ממעשי ההטרדה המינית הנזכרים בסעיף 3 לחוק ייחשבו רק בנסיבות מסוימות להטרדה מינית. כך "הצעות חוזרות בעלות אופי מיני" כאמור בסעיף 3(א)(3) ו"התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו" כאמור בסעיף 3(א)(4) יחשבו להטרדה מינית רק אם הן מופנות לאדם שהראה למטריד כי הוא אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות.

     

30. בענייננו, התובעת לא טענה בגדרי איזו חלופה מחלופות סעיף 3 לחוק נכנסים מעשיו של הנתבע. עם זאת, סבורתני כי מעשיו של הנתבע נכנסים לגדרי סעיף 3(א)(4) לחוק. כאמור, סעיף זה קובע כי: "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות" מהווה הטרדה מינית.

     

    האמירות שאמר הנתבע לתובעת הן אמירות בוטות, גסות ומיניות; הנתבע אמר לתובעת אמירות המתמקדות במיניותה במשך מספר שנים ואין ספק כי האמירות נאמרו בניגוד לרצונה של התובעת ובאופן שגרם לה לחוש אי נוחות, אותה גם הביעה כלפי הנתבע.

     

    כמפורט בפרק העובדתי, על אף שהתובעת לא יכולה לנקוב במועדים של האירועים הקודמים, אני מקבלת עדותה כי האירועים נמשכו במהלך תקופה ארוכה, וכי לכל המאוחר משנת 2008 לערך החלה להביע בפני הנתבע את חוסר הנוחות שהיא חשה בגינם.

     

    חבות משרד החינוך - מעסיקה של התובעת

31. החוק למניעת הטרדה מינית והתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד), התשנ"ח-1998 (להלן: התקנות למניעת הטרדה מינית או התקנות), אשר הותקנו מכוח סעיף 7(ד) לחוק, מטילים על מעסיק חובה לנקוט באמצעים שונים כדי למנוע הטרדות מיניות ופגיעות בעובדים שמקורן בהטרדה מינית (ראו: ע"ע 1567/04 עיריית ירושלים נ' פלונית (3.7.2006) (להלן: עניין עיריית ירושלים); ע"ע 17796-07-13 פלונית נ' אלמוני (27.3.2016)). חובת המעסיק למנוע הטרדות מיניות בעסקו מבוססת על ההנחה שהמעסיק חב חובת אמון כלפי המועסקים אצלו ומשום כך עליו לדאוג להם לסביבת עבודה נקייה מהטרדות מיניות (דב"ע (ארצי) נו/2-293 פלונית נ' חברה אלמונית, פד"ע לא 209, 223 (1997)).

     

32. תכליתו של החוק למניעת הטרדה מינית קבועה בסעיף 1 שבו, והיא להגן על כבודו של אדם, חירותו ופרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים. בסעיף 4 לחוק נקבע איסור כללי על הטרדה מינית, ולפיו "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו". החוק קובע כי הטרדה מינית מהווה עבירה פלילית שדינה מאסר ועוולה אזרחית המזכה בפיצוי כספי. בהתאם לסעיף 6 לחוק רשאי בית המשפט לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם לשיעור עליית המדד.

     

33. סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית מורה כך:

     

    "(א) מעסיק חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות הענין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור, ולשם כך עליו:

    (1)  לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה;

    (2)  לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות.

    (ב)  מעסיק המעסיק יותר מ-25 עובדים חייב, בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי עבודה ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שענינן הטרדה מינית או התנכלות והטיפול בהן, כפי שקבע המעסיק (להלן – תקנון); המעסיק יפרסם את התקנון בין עובדיו.

    (ג)  מעסיק שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי עבודה".

     

34. חובתו של המעסיק לפי סעיף 7 לחוק היא לקבוע דרך יעילה להגשת תלונות על הטרדה מינית, לטפל בכל תלונה שמגיעה אליו בתחום זה ולפעול להפסקת ההטרדה המינית ולפעול לתיקונה. תקנה 3 לתקנות קובעת כי על מעסיק שחל אצלו הסדר משמעת לקבוע שהטרדה והתנכלות הן עבירות משמעת חמורות. תקנה 4 לתקנות מוסיפה ומחייבת את המעסיק למנות אחראי מטעמו שתפקידיו יהיו לקבל תלונות בנושאי הטרדה מינית, לברר אותן, לתת למעסיק ייעוץ באשר לדרך הטיפול בהן ולייעץ לעובדים שפונים אליו ולתת להם מידע והדרכה.

     

35. אחת החובות המרכזיות שמטילות התקנות למניעת הטרדה מינית על מעסיקים הינה "בירור תלונה או מקרה", כלשונה של תקנה 6. תקנה זו עוסקת הן באופן שבו על אחראי לנהוג במקרה שהוגשה לו תלונה, והן בסיטואציה שבה נודע למעביד בדרך זו או אחרת על חשד להטרדה מינית, אף שלא הוגשה תלונה בעניין. וכך קובעת בעניין זה תקנה 6(2): "התקבלה תלונה, האחראי – יפעל לבירור התלונה, ולצורך כך, בין היתר, ישמע את המתלונן, את הנילון ועדים, אם ישנם, ויבדוק כל מידע שהגיע אליו בענין התלונה". כמו כן, תקנה 6(ט) לתקנות קובעת כי המעסיק חייב להעביר את פרטי המקרה לבירור על ידי האחראי. יודגש כי על פי תקנה 6(א)(1) חייב האחראי ליידע את המתלונן באשר לדרכי הטיפול בהטרדה מינית או בהתנכלות לפי החוק. תקנה 7 לתקנות קובעת מהן דרכי הפעולה העומדות בפני מעסיק שקיבל את סיכומו והמלצותיו של האחראי שבירר את התלונה.

     

36. החובות המפורטות בתקנה 6 ובתקנה 7 נסקרו בעניין עיריית ירושלים כדלקמן: "בהתאם לתקנות, נדרש האחראי ליידע את המתלונן או המתלוננת באשר לאופן הטיפול בהטרדה מינית או ההתנכלות על פי החוק; האחראי יברר את התלונה, תוך שמיעת הגורמים המעורבים בעניין; על הבירור להתבצע ביעילות וללא דיחוי, תוך הגנה על כבודם ופרטיותם של המעורבים; יש לוודא כי המתלונן או המתלוננת לא ייפגעו במהלך בירור התלונה בענייני עבודה, ולפעול להרחקה בין המתלונן והנילון ככל שניתן וככל שנראה מוצדק בנסיבות העניין. בתום בירור התלונה על האחראי להגיש סיכום בכתב למעביד על בירור התלונה, בצירוף המלצות מנומקות להמשך טיפול. לאחר קבלת ההמלצות, על המעביד להחליט ללא דיחוי, על מתן הוראות לעובדים המעורבים במקרה, ובכללם קביעת כללי התנהגות ראויים, פתיחה בהליכים משמעתיים לפי הוראות הסדר המשמעת החלות במקום העבודה, ועוד".

     

37. חובה נוספת החלה על מעסיקים שמעסיקים מעל 25 עובדים קבועה בסעיף 7(ב) לחוק. סעיף זה מחייב את המעסיק לפרסם בין העובדים שלו תקנון למניעת הטרדה מינית. בהקשר זה מוסיפה תקנה 2(א) לתקנות כי על המעסיק להביא לידיעת כל עובד שלו וכל ממונה מטעמו את האיסור בדבר הטרדה מינית, להבהיר להם את חובות המעסיק לפי החוק והתקנות, לדרוש מהם להימנע מהטרדה מינית ומהתנכלות במסגרת יחסי עבודה ולנקוט כל אמצעי למניעתם. תקנה 2(ג) מבהירה כי מעסיק שפרסם תקנון מותאם במקום בולט לעין שבשליטתו יצא חובת יידוע העובדים והממונים כאמור בתקנה 2(א). בתוספת לתקנות מופיע תקנון לדוגמה שמאפשר למעסיקים לאמץ אותו תוך עריכת התאמות.

     

    ניתן לסכם ולומר כי אחריות מעביד בגין הטרדה מינית שביצע עובד או ממונה תוטל, אם כן, במקום בו לא מילא את חובותיו הקבועות על פי החוק והתקנות למניעת הטרדה מינית. כאמור, אחריות המעסיק קבועה בסעיף 7 לחוק.

     

38. במקרה שלפנינו, אומנם לאחר האירוע משנת 2010 ערכה מנהלת בית הספר בירור בנוכחות התובעת והנתבע, והסבירה להם על נוהל הפניה לממונה על הטרדות מיניות; ואולם – הפרת חובות משרד החינוך אינן מתמקדות בבירור האירוע משנת 2010 (אם כי גם לגביו לא הוברר עד תום האם אופן הטיפול בתלונה בוצע בהתאם להוראות החוק והתקנות), אלא באי טיפולה בתלונות הקודמות ובעיקר בתלונתה של עובדת המשק. כפי שנקבע, פלונית עבדה בבית הספר החל מחודש אוגוסט 2009, והיא התלוננה בפני מנהלת בית הספר על הטרדה מינית מצידו של הנתבע, לפני חודש 1/2010 שאז סיימה עבודתה.

     

    המנהלת לא פעלה בהתאם להוראות החוק והתקנות, ובכלל זאת לא דיווחה לממונה על הטרדות מיניות, לא הפנתה את בירור התלונה לאחראי, והמשיכה להעסיק את הנתבע מבלי לנקוט בשום סנקציה כנגדו. המנהלת הסתפקה בבירור שהיא ערכה, זאת למרות שהעידה כי היא העירה לנתבע על התנהגותו במספר הזדמנויות. יודגש כי על פי תקנה 6(א)(1) חייב האחראי ליידע את המתלונן באשר לדרכי הטיפול בהטרדה מינית או בהתנכלות לפי החוק, וברור כי הדבר לא נעשה במקרה הנדון.

     

    אני סבורה שדי בכך בכדי לקבוע שנתבעת 2, מעסיקתה של התובעת, הפרה את חובותיה בהתאם לחוק ולתקנות מניעת הטרדה מינית, ואני מקבלת את טענת התובעת כי במחדלה זה איפשרה את המשך קיומה של "סביבת עבודה" שאיפשרה לנתבע להמשיך במעשיו עד לארוע בשנת 2010, ובכך מתקיים הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין נזקי התובעת כפי שיפורטו להלן.

     

39. לאור מסקנתי זו, ולאור מסקנתי בדבר תליית תקנון על גבי לוח המודעות של בית הספר ע"י העירייה (גם אם לא בלוח המודעות הספציפי שבחדר המורים) אינני נדרשת להכריע בשאלה באם משרד החינוך קיים את חובתו בדבר בהבאת המידע הנדרש, לרבות בדבר קיום ממונה מכוח החוק, לידיעת כל המורים, שמשרד החינוך הינו מעסיקם. אעיר רק כי נוכחתי, בתיק זה כמו גם בתיקים אחרים שנדונו בפני, ש"כפל המעסיקים" (משרד החינוך של עובדי ההוראה בלבד והרשות המקומית מעסיקה של שאר העובדים) בבתי הספר לעיתים גורם לכך שחלק מחובות המעסיק אינן ממולאות באופן מלא, בין היתר מאחר וכל אחד מהמעסיקים יוצא מהנחה שדבר מסוים מטופל על ידי המעסיק האחר. אני סבורה, לאור מקרה זה, שראוי שמשרד החינוך יוודא כי בכל מוסד חינוכי הטיפול בהטרדות מיניות מכוסה באופן שעובדי ההוראה יהיו מודעים לתקנון ולקיום הממונה ותפקידיו, גם באם הממונה הינה מטעם הרשות המקומית.

     

    חבותה של העירייה

40. בית הספר מצוי בשטחה ובבעלותה של העירייה, והיא האחראית והמפקחת על עובדי הרשות המועסקים בבית הספר, ובכלל זאת על הנתבע. גם על העירייה כמעסיקתו של הנתבע דווקא, חלות החובות החלות על משרד החינוך כפי שפורטו לעיל.

     

    כפי שקבעתי בפרק העובדתי, בעוד שמנהלת בית הספר ידעה על קיומה של תלונה אחתר לפחות שהנתבע הטריד מינית עובר לאירוע בשנת 2010, הרי שלעירייה לא דווח דבר עובר לארוע משנת 2010. היפוכו של דבר, מנהלת בית הספר המליצה על המשך העסקתו של הנתבע בקביעות מבלי לדווח דבר, גם לא על התלונה של עובדת המשק. רק בעקבות האירוע בשנת 2010 דווח המקרה לעירייה וזו פתחה מיד בחקירת התלונה, והשעתה את הנתבע מתפקידו. זאת ועוד, ובהתאם לעדותה של מזכירת בית הספר, העירייה העבירה נהלים בדבר מניעת הטרדות מיניות לבית הספר, שהתבקש להפיצם, ובכלל זאת מצגות ומודעות לתליה בלוח המודעות בבית הספר.

     

41. על כן, אני קובעת כי הנתבעת 1 עמדה באופן מלא באחריותה לפעול באופן יעיל למניעת מעשי הטרדה מינית וההתנכלות במקום העבודה, ולטפל ביעילות במקרים אלו, בעת שהדבר הובא לידיעתה, ועל כן התביעה נגדה נדחית.

     

    חבות הנתבע 3/צד שלישי

     

42. לאור קביעותי דלעיל, אין ולא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לחבות הנתבע 3 כלפי התובעת, בהיותו מבצע ההטרדה המינית.

     

    אומר, כי גם באם בתחילת הדרך סבר הנתבע כי התובעת אינה מוטרדת ממעשיו, והם חלק מאיזו "מערכת יחסים" שהוא סבר שמתקיימת ביניהם, הרי ששוכנעתי כי בשלב מסויים, גם אם לא ניתן להגדירו במועד או בארוע מסויים, צריך היה הנתבע להבין שמעשיו אינם מקובלים עליה ואינה מרגישה בנוח עם התנהגותו כלפיה, אך למרות זאת לא חדל ממעשיו.

     

43. על אף שחבות הנתבעים 2 ו-3 כלפי התובעות הינה ביחד ולחוד, בהעדר אפשרות להפריד את הנזק שגרם כל אחד מהם במעשיו (של הנתבע) או במחדליו (של המעסיק) לתובעת, הרי שאני נדרשת לחלוקת האחריות ביניהם משהוגשה הודעת צד ג' מטעם משרד החינוך כלפי הנתבע.

     

    אני מוצאת בנסיבות הענין כי על אף שהנתבע הינו המעוול העיקרי שמעשיו הם אלו ש"בלעדיהם אין", הרי שלאור קביעותי לעיל חלקו של המעסיק, משרד החינוך, אינו זניח שכן מעדות התובעת ניתן היה לתרשם כי היא נפגעה מאוד מהתחושה שהמעסיק לא נקט באמצעים הנדרשים על מנת להבטיח לה סביבת עבודה בטוחה, ואיפשר בבהתנהלותו את התמשכות האירועים ובעיקר את התרחשות הארוע משנת 2010.

     

    משכך אני מוצאת לחלק את החבות, ביחסים שבין הנתבעים 2 ו-3, כך שהנתבע 3 נושא ב-70% מהחבות, ואילו נתבעת 2 נושאת ב-30% ממנה.

     

    אשם תורם

44. עם כל הקושי בדבר, במיוחד בנסיבות שבהן שוכנעתי בקיומה של הטרדה מינית, אני סבורה שיש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור מסויים, אם כי מתון.

     

    חרף הקושי שתיארה התובעת בעדותה באשר לאפשרות להגיש תלונה אודות המעשים, וחרף המורכבות המובנת בסיטואציה שבה אדם המוטרד מינית מתקשה לגייס את הכוחות הפנימיים להתמודד עם עם החשיפה הצפויה בעקבות הגשת תלונה, אני סבורה שלא ניתן לפטור את תרומת התובעת לאירועים בלא כלום.

     

    מדובר על מורה, בת למעלה מ-40 במועדים הרלבנטיים לתביעה, שעבדה במשך שנים ארוכות באותו מקום עבודה, והיתה בעל "מעמד" מבחינת וותק ותפקיד (מחנכת ומורה מקצועית). למרות זאת, ולמרות שלפי תיאוריה, התנהגותו של הנתבע כלפי התמשכה תקופה ארוכה, והיא אף היתה עדה, במישרין או בעקיפין, לכך שהוא מתנהל באופן לא ראוי כלפי מורות אחרות ואפילו כלפי תלמידות, כטענתה, היא לא פנתה באופן "רשמי" בתלונה לגורם כלשהו, למעט פעם בודדת כעולה מעדות המנהלת, אך זו נגעה להתנהגות שאינה הולמת כלפי תלמידות אך ללא הקשר מיני.

     

45. גם באם אצא מהנחה מקילה כלפיה, כפי שהיא ביטאה אותה, שלא הרגישה שתהא לה אוזן קשבת אצל המנהלת שלתחושתה נתנה לנתבע גיבוי למרות התנהלותו (סעיף 28-32 לתצהירה), אין בכך הסבר מספק, מדוע, למרות התמשכות האירועים גם לאחר שהעירה לנתבע, פעם אחר פעם שמעשיו אינם ראויים, היא לא פנתה לגורם חיצוני כלשהו.

     

    טענתה כי לא ידעה אודות קיום הממונה אליה היא יכולה לפנות איננה יכולה לתת תשובה מספקת, שכן פנייה למשטרה הינה אופציה קיימת באם אכן כפי שתיארה התובעת, המעשים הסלימו ונמשכו על פני תקופה כה ארוכה, והיא לא ראתה מהם מוצא.

     

46. אמנם נכון כי ההלכה הפסוקה איננה מחמירה עם העובד כאשר הוא נפגע כתוצאה מארוע שאירע במהלך ובמקום העבודה, אולם דווקא במקרים בו מדובר במעשים של הטרדה מינית, החשיפה שלהם אפשרית רק באם הקורבן של המעשים מתלונן עליהם וגורם "להצפתם" כלפי מעלה. כל ההסברה שתיעשה ונדרשת עפ"י חוק, אינה יכולה למנוע מאדם ספציפי להטריד אדם אחר, ולפיכך כל עוד הקורבן אינו מביא לידיעת מאן דהוא את המעשים, אין המעביד יכול לנקוט בצעדים שימנעו את הפגיעה. שונה הדבר בתכלית מהדרישה המוצבת בפני מעביד לנקוט אמצעים סבירים בדבר בטיחות כלי עבודה, מכונות או אספקת אמצעי בטיחות לעובד, עניינים שבשליטת המעביד וצריכים להיות בידיעתו באם הוא מקיים שגרת בדיקות בטיחות.

    לעומת זאת, מעשי הטרדה מינית, כפי שהוכחו כאן התרחשו בין שני אנשים ספציפיים, הנתבע והתובעת, הרי שהדרך היחידה למנוע את המשך התרחשותם היתה בהגשת תלונה על מעשים ספציפיים מיד או בסמוך לאחר שאלו התרחשו וחזרו על עצמם.

    ודוק: התובעת לא הוכיחה טענותיה כי "כולם ידעו" וכי היו מקרים רבים נוספים שהובאו לידיעת המנהלת. אמנם קבעתי כי המנהלת ידעה על מקרים נוספים (זו של עובדת המשק וארועים נוספים שהמורה אלגביש והתובעת הביאו לידיעתה), אולם מכאן ועד לטענה שהדברים היו בבחינת "ידיעת הכלל" בבית הספר, הדרך עוד רחוקה.

     

47. יתירה מכך, באם הנזק לתובעת היה נגרם אך ורק מעצם מעשי ההטרדה המינית ולא הייתי מקבלת את טענתה כי משרד החינוך ידע על מעשים קודמים וחוסר המעש מצד המנהלת איפשר את התרחשות הארוע משנת 2010, ממילא לא היתה קמה חבות של משרד החינוך, אלא של הנתבע בלבד. מכאן שבמקרה זה אי הבאת מידע על האירועים הקודמים כלפיה ע"י התובעת, לרבות לא לחברותיה המורות או לבעלה (שיכולים היו הם לנקוט בצעדים או להניע אותה לעשות כן), תרמו תרומה משמעותית להתרחשות הארוע משנת 2010.

    על אף שאינני מקבלת טענת הנתבעות כי יש בהתנהלות התובעת במהלך השנים עד לארוע 2010 כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מחדלי המעסיק לבין קרות הנזק, הרי שיש באמור לעיל כדי להצדיק הטלת אשם, בכל הקשור לחבות משרד החינוך, וזאת בשיעור של 10%.

     

    ואדגיש, כי אין להבין מייחוס אשם תורם כי בכך אני "נותנת לגיטימציה" או מקלה ראש במידה כלשהי בהתנהלות הנתבע כלפי התובעת, שיש לגנותה בכל פה. אולם מאחר והחבות כלפיה הינה ביחד ולחוד, ולא ניתן להפריד בין הנזק שנגרם ממעשי הנתבע לבין זה שנגרם ממחדלי משרד החינוך, המשמעות היא שיש להפחית 10% מהנזק בגין אשמה התורם של התובעת.

     

    מכאן אעבור לדיון בשאלת הנזק שגם לגביו נפלו בין הצדדים מחלוקות משמעותיות.

    הנזק

    הנכות הרפואית על פי חוות דעת המומחית

48. התובעת נבדקה ע"י ד"ר איילה שיינקמן, מומחית בתחום הפסיכיאטרי שמונתה ע"י ביהמ"ש (לאחר שהוגשו חוות דעת חולקו של הצדדים), להערכת נכותה הנפשית עקב אירועי ההטרדה המינית שחוותה.

    ד"ר שיינקמן קבעה בחוות דעתה כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 20% לפי סעיף 34ב'(3) בגין תגובת הסתגלות עם סימפטומים פוסט-טראומתיים חלקיים ודיכאוניים. המומחית קבעה בחוות דעתה כי עוצמת הסימפטומים משתנה במהלך השנים וכי תוארו קשיים בתפקוד בעבודה וביחסים בין אישיים ומשפחתיים.

    יצוין כי המומחית קבעה עוד כי לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי אם חוסר קידום התובעת בעבודתה קשור לאירועים טראומתיים אותם חוותה בעבודה או לחוסר יכולת של התובעת להמשיך ולהתקדם בשל היבטים אישיותיים וגיל.

49. לאחר שניתנה חוות הדעת ונחקרו התובעת והעדים, ניתן צו, לבקשת הנתבעת, למשטרת ישראל להעביר לעיון ביהמ"ש בלבד כל מידע רלוונטי המצוי בידי המשטרה ביחס לתיקים פליליים שנפתחו כנגד בעלה של התובעת (הנסיבות שהביאו להוצאת הצו, על אף השלב המתקדם של בירור התביעה, פורטו בהרחבה בהחלטות הרלבנטית) ואכן, המידע הועבר לעיון ביהמ"ש.

    בהחלטה שניתנה ביום 25.12.19, ניתנה פרפראזה המשקפת את תוכן החומר והמידע אודות עברו הפלילי של בעל הנתבעת שממנו עולה כי נגד הבעל נפתח תיק חקירה במשטרה בגין אירוע משנת 2015 (לאחר האירועים מושא הליך זו אך לפני מועד בדיקת התובעת ע"י המומחית) בו נטען ע"י מתלוננת פלונית שבעלה של התובעת ביצע בה מעשה מגונה. בעלה של התובעת נחקר בעניין והכחיש את המיוחס לו וטען כי ככל הנראה מדובר בטעות בזיהוי ובסופו של יום ולאחר ביצוע פעולות חקירה שונות, התיק נסגר בשנת 2017 מחוסר ראיות.

    בנוסף אותרו במשטרה תדפיסי תיקים ישנים מהשנים 1994 ו- 1977 שמהם עולה כי נפתחו תיקי חקירה כנגד הבעל בחשד למעשה מגונה בקטין (בתיק משנת 1977 נרשם כי המניע הינו סכסוך אזרחי), אך התיקים אינם בנמצא עוד.

50. בעקבות מידע זה הנתבעות ביקשו לחקור את התובעת פעם נוספת וכן את המומחית, אולם בהחלטה מיום 30.1.20 ציינתי בפני הנתבעות כי עליהן לנמק את בקשתן באשר לזימון התובעת לחקירה חוזרת כאשר שאלת חקירת המומחית היתה נבחנת בהתאם לתוצאות החקירה של התובעת. משלא טרחו הנתבעות והצד השלישי לעשות כן, דחיתי, ביום 23.2.20, את הבקשה לזמן את התובעת לחקירה חוזרת, בשל העדר הנמקה כלשהי. ממילא לאור זאת גם המומחית לא נחקרה.

51. הנתבעים חולקים על קביעת המומחית ובין היתר טענו כי יש להפחית בצורה ניכרת עד מוחלטת את אחוזי הנכות שנקבעו ע"י המומחית וזאת בשל המידע שנתגלה לאחר עריכת חוות הדעת ואשר לא גולה למומחית ע"י התובעת בעת בדיקתה.

    עפ"י הנטען, מדובר במידע שלא הובא כלל לידיעת המומחית ואשר אין ספק, לטענתם, כי יש לו השלכה על טענות התובעת, ולאפשרות השפעה על האווירה המאיימת והמוטרדת שככל הנראה חיה בה התובעת בפרט בשנים בהם התנהלה החקירה נגד בעלה, ואשר היה בהם להשפיע על תפקודה של התובעת בעבודה, מצבה הנפשי והנכות שנקבעה לה. עפ"י הנטען, מידע זה לא נזכר בתיק כלל עד למועד קבלתו בעקבות הצו שהוצא ולכן, כשנחקרו התובעת ובעלה הם לא נשאלו אודות אירועים אלה ואף לא נתבקשה חקירת המומחית לפני הגילוי של מידע זה.

52. אני דוחה טענות אלו של הנתבעים בשל מניעות להעלותן שכן אני רואה אותם כמי שויתרו על טענות אלו בהעדר הנמקה של בקשתם לחקירה חוזרת של התובעת. לו אכן רצו הנתבעים למצות את החקירה בסוגיה זו, היה עליהם לתת את ההנמקה כפי שנדרשה על ידי בכדי לתמוך בבקשתם לחקירה נוספת של התובעת. בהחלטה מיום 30.1.20 נדרשה הנמקה שאינה נובעת רק מעצם העובדה שמדובר במידע חדש שעלה רק לאחר חקירת התובעת, אלא היה עליהם להצביע כיצד לדעתם יש במידע שהתקבל כדי להשפיע על הערכת הנכות של התובעת.

    אבהיר בהקשר זה כי תיק החקירה נגד הבעל נפתח בשנת 2015 ונסגר בחודש 5/17 כאשר התובעת נבדקה ע"י המומחית בחודש 4/18, היינו, כשלוש שנים לאחר פתיחת תיק החקירה וכשנה לאחר סגירתו. הנתבעים לא נתנו הנמקה שממנה ניתן להסיק שיש מקום לייחס משמעות כלשהי למידע זה, כאשר לא הוצבע למשל כי באותה תקופה התובעת נזקקה לטיפולים כתוצאה מהחקירה שהתנהלה נגד בעלה.להיפך, מרבית הטיפולים הפסיכיאטריים שהתובעת קיבלה היו בסמוך לאירוע ההטרדה המינית נשוא התביעה ולפני הליך החקירה כנגד בעלה ולא מצאתי במסמכים ובראיות אפילו רמז לכך שבעקבות החקירה כנגד בעלה עלו טענות בדבר השפעה נפשית כלשהי עליה.

    נכון הדבר כי התביעה כאן הוגשה בסמוך לפתיחת החקירה כנגד בעלה, ולא ניתן לשלול כי התלונה שהוגשה כנגדו היתה "טריגר" להעלאה מחדש של האירועים מושא ההליך, וליצירת המוטיבציה לתובעת לפתוח בהליך זה. אולם בהעדר הנמקה כלשהי להעלאת הבקשה לחקירה הנוספת, בצרוף לעובדה כי המידע עלה באיחור רב בשל מחדלים מצד הנתבעות דווקא אני סבורה שלא היה מקום להעתר לה ואין להסיק מקיום תיק החקירה כנגד הבעל מסקנות שאינן מעוגנות בחומר הראיות.

    אוסיף ואזכיר כי הצו לקבלת המידע מהמשטרה ניתן בעקבות עדות המנהלת, אשר בפתחה התברר כי מחוץ לאולם בית המשפט היא מסרה לב"כ משרד החינוך (שהיא העידה מטעמו) כי בסמוך לפני הארוע משנת 2010 היא זוכרת שהיה ארוע כלשהו במעורבות בעלה של התובעת, שהיה בעל אופי מיני. המנהלת לא יכלה למסור פרטים על הארוע, אולם ציינה כי מדובר היה בארוע שכל המורים היו מודעים לו וזכור לה כי היא ומורים אחרים באו "לנחם" את התובעת בעקבותיו. מידע זה, שכאמור היה הבסיס להוצאת הצו, לא עומת במידע שנאסף מהמשטרה, אלא עלה מתיקו של הבעל מידע אחר. משכך סברתי שהיה על הנתבעים ליתן טעם לבקשה לחקירה חוזרת של התובעת בעקבות מידע שנאסף כאמור רק לאחר חקירתה ומבלי שניתן ע"י הנתבעים כל הסבר מדוע פעולות אלו לא נעשו על ידם בשלב מוקדם יותר של ההליך.

53. מהאמור לעיל, ובהעדר נימוק משכנע לסטות מחוות דעתה של המומחית, אני מאמצת את קביעת המומחית כי לתובעת נותרה נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 20% כתוצאה מהאירועים מושא ההליך, אם כי אני מסכימה שמידעת התפקודיות של נכות זו והשלכה על השתכרותה נמוכים מכך.

54. יצויין שהמל"ל, הכיר בארוע משנת 2010 כ"תאונת עבודה" וועדה רפואית קבעה כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מיום 1.11.13 לפי סעיף 43(א)2) לתקנות המל"ל (המסמכים צורפו לראיות המל"ל).

     

    הנכות התפקודית והפגיעה בכושר העבודה

55. כידוע, המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקוד הנפגע, כאשר הכוונה היא למידת השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בתחומי החיים השונים (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)). יש להבחין בין נכות תפקודית, לבין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, כאשר האחרון הוא אחד הביטויים בלבד של תפקודיות הנכות. הנכות הרפואית בבגירים אינה שקולה בהכרח למידת הפגיעה בתפקודיות, אם כי היא מהווה מדד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, 2003) כרך א' 231-228 (להלן – קציר); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, 798 (1995)). בקביעת שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו הפרטניות של הנפגע, ובכלל זה את עיסוקו; השכלתו; כישוריו; גילו; השפעתה של הנכות הרפואית על יכולתו לעסוק באותו המקצוע; וקיומו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד (ע"א 4302/08 שלמייב נ' מקסים בדארנה (25.7.2010)).

     

56. התובעת טענה כי כתוצאה מהתאונה היא סובלת משלל בעיות נפשיות ובעיות בחייה האישיים ובין היתר, מרגשות אשם, דחיה, אכזבה, פגיעה בתחושת הערך העצמי, בדידות, קשיי ריכוז, קשיים בקריאת טקסטים, עייפות מתמדת, התפרצויות זעם, פחד, עצבנות וחרדות. כן סובלת מקושי בתפקוד היום יומי.

    בשל העובדה שהתובעת טענה לשלל השפעות על השתכרותה מעבודתה, אבחן את טענותיה במישור הההשתכרות בנפרד לגבי כל אחד מראשי הנזק הנטענים.

    הירידה בהיקף המשרה במשרד החינוך

57. אין למעשה מחלוקת כי לאחר הארוע משנת 2010 ירדה התובעת בהיקף משרתה מ-100% ל- 75% משרה, וזאת כפי שניתן להתרשם מתלושי השכר, אישור הרופא התעסוקתי ואישור משרד החינוך. התובעת ציטטה מפסק הדין בעניין ע"ע 14587-05-16 וטענה כי פגיעתה זהה לזו המתוארת בפסק הדין; בין היתר, לאור נסיבות המקרה וההטרדה המינית שחוותה במקום עבודתה, היא עלולה להרגיש סבל מתמשך בשל הנוכחות במתמדת במקום שבו ארעה הפגיעה, לפגיעה בתפקוד המקצועי ובריכוז וביעילות בעבודה וכן לפגיעה בסיכויים לקידום בעבודה.

58. התובעת הציגה אישור מומחה ברפואה תעסוקתית משנת 2011 כי היא כשרה לעבוד אך ורק 75% משרה אולם שם מצויין כי האישור ניתן על רקע ליקוי שמיעה ממנו התובעת סובלת. לפי האישור שנערך בסמוך לאחר הארוע, הרופא המליץ לתובעת, בין היתר, לעבוד לרוב בסביבה סופגת רעשים (ר' נספח 6 לתצהיר עדות ראשית של התובעת). לטענת התובעת, על מנת להפחית בכמות שעות העבודה בביה"ס בשל קשייה לתפקד בעקבות הארוע, אך בשל העובדה שהתביישה לספר אודות אירועי ההטרדה המינית ואף הדחיקה אותם היא נאלצה, בלית ברירה, לספר לרופא כי היא עצבנית, מתוחה, ולא מסוגלת לשמוע דברים בשל ליקוי השמיעה ממנו היא סובלת, על אף שליקוי זה מעולם לא הפריע לה לתפקד ולעבוד אפילו בשתי משרות, זאת (ר' עמ' 18 לפרוטוקול).

    בהמשך, בשנת 2016, נפרסה בפניו של המומחה התעסוקתי תמונה מלאה בדבר מצבה הנפשי של התובעת, האירוע הטראומטי שחוותה, הבעיות הנפשיות שמהן סובלת, מתח, חרדה, עצבנות יתר, נדודי שינה, וסימנים פוסט טראומטיים מובהקים אך קביעתו בקשר להפחתת אחוז המשרה ל- 75% לא השתנתה.

59. בניגוד לטענות התובעת, אינני סבורה שיש לייחס את מלוא הירידה בהיקף משרתה לפגיעה הנפשית שחוותה. גם באם לפני שנת 2010 ליקוי השמיעה ממנו סבלה לא הפריע לה בתפקודה (כטענתה) הרי שברור שעם התבגרותה היה, מעצם טבעם של הדברים, ליקוי כזה מקבל ביטוי בתפקודה בכיתה. עצם העובדה שרופא תעסוקתי מצא לקבוע הפחתה בהיקף משרתה בהיקף ניכר בשל ליקוי השמיעה (ומבלי שידע אודות הפגיעה הנפשית) יש בה להעיד על חומרת ליקוי השמיעה ממנו סובלת התובעת, אשר סביר להניח כי היה מביא, בזמן קרוב למועד בו הוכר ע"י הרופא התעסוקתי, לפגיעה בתפקודה וכנראה לירידה בהיקף משרתה.

    יתירה מכך, מעדות המנהלת, אשר מצאתי אותה מהימנה בהקשר זה, עולה כי תפקודה של התובעת כמחנכת לא היה משביע רצון וכי גילתה נוקשות וקשיים בהתמודדות עם תלמידים בעלי רקע קשה, בלי קשר לארוע מושא התביעה (עמ' 63 שורות 3-27).

    לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי גם מומחית בית המשפט התרשמה מהגזמה בתיאור התובעת את הפגיעה בתפקודה (תיאור הבדיקה בחוות הדעת), ואת חוסר יכולתה לקבוע קשר ברור בין התגובה הנפשית לאירועים לבין הירידה בתפקודה כמורה.

60. לפיכך, אני מתקשה לקבל את טענת התובעת כי יש לייחס את מלוא הירידה בהיקף משרתה אך ורק לתגובתה לארועים מושא התביעה. אינני מקבלת טענת הנתבעת 2 בסיכומיה כי אין להכיר כלל בירידה זו כקשורה לארועים משום שיהא בכך מקום מתן הכשר לדברים שאינם אמת, לכאורה עפ"י דבריה כעת, שמסרה לרופא התעסוקתי. הסברה של התובעת כי התביישה באותו השלב למסור את מלוא המידע לרופא התעסוקתי אכן תמוהים, לנוכח העובדה כי הפרשה כבר "התפוצצה" במלוא היקפה במועד בו נבדקה ע"י הרופא התעסוקתי, אולם הסברה הינו הסבר אפשרי לאי ציון הדברים בפני רופא זה, שאינו רופא מטפל שלה.

    עם זאת, לנוכח מכלול הדברים האמורים, ובעיקר הדברים שהתובעת עצמה מסרה ב"זמן אמת" לרופא התעסוקתי, בעת שלא צפתה קיום הליך משפטי זה, נראה כי יש לייחס שני שלישים מהירידה בהיקף המשרה לתגובה לאירועים מושא הליך זה, ושליש ממנה לאותם ליקויי שמיעה בגינם התלוננה בפני הרופא התעסוקתי (או לשחיקה כללית של התובעת כמורה). אך מובן שיש לתת פחות משקל לדברים שמסרה התובעת בבדיקה החוזרת בשנת 2016, מועד בו התנהל הליך משפטי זה.

    משכך אני קובעת כי יש לייחס 2/3 מההפסדים הנובעים מהירידה בהיקף המשרה (או במילים אחרות, פגיעה תפקודית בשיעור של 16.5% בלבד (שהם 2/3 מ-25% ירידה בהיקף המשרה) לאירועים מושא התביעה.

     

    אובדן תוספת שכר בגין תפקיד מחנכת

61. לטענת התובעת אלמלא האירועים מושא ההליך היא הייתה ממשיכה לקבל תפקיד "מחנכת" כתה, תפקיד אשר כרוך בתוספת שכר בשיעור של 10%.

    אני סבורה שהתובעת לא הוכיחה טענתה זו. כפי שניתן ללמוד מעדות נציג משרד החינוך, להיות מחנך אינה זכות קנויה אלא הדבר נתון בידי מנהל בית הספר (עמ' 71-72 לפרוטוקול). בנסיבות דנא, התובעת הייתה מחנכת כיתה עד שנת 2009, דהיינו שעוד קודם לאירוע משנת 2010 הוחלט שהיא לא תשמש כמחנכת.

    לטענתה, התפקיד נשלל ממנה בעקבות אירועי ההטרדה שחוותה, אולם כאמור לעיל, המנהלת העידה כי המוטיבציה של התובעת במהלך השנים הלכה ופחתה ותפקודה כמחנכת לא היה משביע רצון מאחר והיא הייתה נוקשה ולא מתפשרת עם תלמידים בעלי רקע קשה ולדבריה, ההידרדרות בתפקוד התובעת כמחנכת החלו לפני האירוע משנת 2010 (ר' עמ' 63 שורות 3-12).

62. מעבר לכך, גם המומחית התייחסה לקידום התובעת בעבודתה וקבעה כי אצל התובעת "בולטים תסכול ורגשי נחיתות הקשורים לחוסר קידום בעבודה כאשר היא משליחה חוסר הצלחה לשינוי במצבה הנפשי", וכי "מתוארים ברמה סובייקטיבית קשיים בתפקוד בעבודה וביחסים בין אישיים ומשפחתיים. האם חוסר קידום בעבודה קשור לאירועים טראומטיים בעבודה או לחוסר יכולת של התובעת להמשיך להתקדם מהיבטים אישיותיים וגיל- אין לכך תשובה חד משמעית".

    לפיכך, אין מקום לקבל את טענת התובעת, אשר לא הוכחה בראיה אלא בעדותה בלבד, כי אלמלא התאונה היא הייתה ממשיכה לקבל תפקיד "מחנכת" הואיל ועוד לפני האירוע משנת 2010 נשלל ממנה התפקיד, ובהתאם לקביעת המומחית ספק אם ניתן לייחס אי קידום התובעת לאירועים הטראמטיים נשוא התביעה. בכל מקרה מי שמחליט על כך הינה המנהלת שהעידה במפורש על חוסר שביעות רצונה מתפקוד התובעת כמחנכת.

    אינני מקבלת טענת התובעת כי יש לראות את האירועים הקודמים ככאלו שהשפיעו על יכולותיה כמורה והם שפגעו באפשרות קידומה, שכן אין כל ראיה הקושרת בין הירידה בתפקוד התובעת לבין האירועים הקודמים, ואין למעשה מחלוקת כי עד לאירוע משנת 2010 גם התובעת עצמה לא קשרה התרחשויות שונות שאירעו לה לאירועים הקודמים.

63. מאותן הסיבות אני גם מקבלת באופן חלקי בלבד את טענת התובעת כי היא הייתה אמורה לעלות בדרגה בשנת 2015 אך בעקבות האירועים מושא התביעה והירידה בתפקודה כתוצאה מהם היא עלתה בדרגה רק בשנת 2017, באיחור של שנתיים (טענה בגינה מבקשת התובעת פיצוי בסך של 1,400 ₪ לחודש ובסה"כ 28,000 ₪). לאור הנימוקים המפורטים לעיל, ובין היתר, חוות דעת המומחית, עדויות הצדדים והעדים מטעמם, אין מקום לקבל את הטענה כי הירידה בתפקוד התובעת שהביאה לכך שהדרגה לא ניתנה לה לפני 2017, מקורה באירועי ההטרדה שעברה בלבד.

64. בהקשר זה יש גם לציין כי מלבד עבודתה במשרד החינוך, התובעת עבדה במשרה נוספת, אותה היא עזבה עוד לפני האירוע משנת 2010 וללא קשר לאירועים מושא התביעה, דבר התומך במסקנה, כי התובעת, כמורה עם ותק רב, בחרה לצמצם את היקף משרתה ללא קשר לאירועים מושא התביעה. ניתן אף לומר כי התנהגותה זו של התובעת תואמת "ידיעה שיפוטית" בדבר השחיקה הגבוהה במשרות הוראה, דבר אשר יכול בהחלט להסביר, ללא קשר לאירועים מושא התביעה, כי התובעת, שכבר משמשת מעל 25 שנים כמורה, בחרה להפחית את היקף משרתה, בשל מגוון שיקולים, שהאירועים מושא התביעה היו חלק מהם.

    משכך, בכוונתי לפסוק סכום גלובאלי המבטא את אותה תרומה של האירועים לאי קידומה של התובעת, אולם אין מקום לערוך את החישובים הנטענים על ידה ביחס לכל אחד מרכיבים אלו.

    הפסד שכר לעבר

65. שכרה של התובעת המשיך להשתלם לה באופן מלא בכל השנים שלאחר האירועים מושא התביעה (עד לחודש 4/20) והתובעת לא הוכיחה החסרת ימי עבודה בגינם, למעט בסמוך מיד לאחר האירוע משנת 2010. משכך לא נטען הפסד שכר לעבר, אלא למעשה הפסד עתידי בשל ניצול ימי מחלה. שכן שכרה של התובעת המשיך להשתלם לה, והוא אף עלה בכל שנה מאז 2007 ועד היום, כפי שהודגם בצורה מלאה בסיכומים מטעם משרד החינוך.

    לפי האישורים שהציגה התובעת (וגם הנתבעת באמצעות מר שחורי) לאחר שהיקף משרתה הופחת ל- 75% היא קיבלה שכר מלא במשך כ-9 שנים, תוך ניצול כל ימי המחלה שנצברו לזכותה עד לאותו המועד, כאשר החל מחודש 4/20 נוצל מלוא "בנק" ימי המחלה שלזכותה, כך שממועד זה (עד למועד פרישתה) אמור להשתלם לה שכר בהתאם להיקף המשרה, דהיינו 75% (עמ' 72 שורות 2-3 וכן ראה אישור מר שחורי מים 3.5.20 מצורף להודעת הנתבעת 2 מיום 3.5.20 (תוגבה בתוך בקשה 74)(להלן: "אישור שחורי").

66. כידוע, ניצול ימי מחלה הוכר בפסיקה כנזק בר פיצוי, הן בשל כך שהנפגע עשוי להיזקק להם בהמשך עבודתו (ככל שמדובר בניזוק שהמשיך לעבוד, כבעניינו) והן בשל אובדן האפשרות לפדות ימי מחלה צבורים לעת פרישה, ככל שכזו קיימת במסגרת יחסי העבודה (ראו: ע"א587/89 רוזנשטיין נ' כהן ואח' (1993)).

    לפי התקש"יר של משרד החינוך שצורף כנספח 7 לתצהיר התובעת, אלמלא התאונה, זכאית היתה התובעת לפדיון כספי של 8 ימים מכל 30 ימי מחלה צבורים. סעיף 1.25.3.2 לתקש"יר מגדיר שווי כל יום בשיעור של 1/25 ממשכורת חודשית של עובד ערב הפרישה.

    בהתאם לאמור באישור שחורי הנ"ל ההפסד שיווצר לתובעת בעת פרישה, בגין ניצול ימי המחלה, הינו בסך של 103,000 ₪ שהוא הסכום לו עתרה התובעת תחת הכותרת "הפסד שכר בעבר". אולם, בהתאם לאמור לעיל כי אין לייחס את מלוא הירידה בהיקף המשרה לאירועים מושא התביעה, אלא רק 2/3 מכך, ומאחר ויש להוון סכום זה למועד הפרישה (כפי שקבעתי אותו להלן בחישוב ההפסד לעתיד) אני פוסקת לתובעת הפסד זה בסך של 60,000 ₪ (103,000 ₪ * 2/3 * 0.87 (מקדם ל4.5 שנים)).

     

67. מאחר ועל פי הנתונים שהובאו באישור שחורי, התובעת ניצלה את מלוא ימי המחלה עד לחודש 4/20, ומאחר ופסק הדין ניתן בחלוף 11 חודשים ממועד זה, אני מוצאת לנכון לפסוק רכיב נוסף של הפסד שכר בפועל בעבר בדומה לחישוב לעתיד להלן, דהיינו 2/3 מהירידה בשכר בשל צמצום היקף המשרה: 2/3 * 25% * 16,785 ₪ * 11 = 30,464 ₪

    הפסד השתכרות לעתיד

68. התובעת, ילידת 21.9.1965 צפויה להגיע לגיל הפרישה (גיל 62) בעוד כ- 6.5 שנים. אולם כפי שעלה מעדות שחורי, ממוצע גיל הפרישה אצל מורים נמוך יותר ועומד על 59 שנים, בין היתר לאור קיומו של מענק פרישה מוקדמת (עמ' 73 שורות 1-3).

    משכך אני סבורה שיש לחשב את הפסדי העתיד של התובעת עד לגיל 59 ו-11 חודשים, דהיינו עד לחודש 8/2025 (עוד 4 שנים ו-5 חודשים מהיום).

69. עפ"י תלוש השכר האחרון שהגישה התובעת (לחודש 11.2018) בסיס השכר המלא של התובעת (תוך תשלום בגין ניצול ימי מחלה צבורים) הינו 16,785 ₪ (לא כולל החזר טלפון וקצבת נסיעה).

    בהתאם לעדותו של שחורי, החל מחודש 4/20 אכן אמור לרדת שכרה של התובעת בהתאם לירידה בהיקף המשרה, וירידה זו תלווה אותה עד למועד פרישתה. משכך החישוב להפחתה בשכר התובעת לעתיד הינו:

    25% * 16,785 ₪ * 50.34 (מקדם היוון עד חודש 8/25) =211,239 ₪.

    בהתאם לקביעתי דלעיל כי יש לייחס רק 2/3 מירידה זו לפגיעה בעקבות האירועים מושא התביעה, התובעת זכאית לפיצוי בגין הירידה בהיקף שכרה בסך של 140,000 ₪.

    הפסד לעבר ולעתיד בגין אובדן אפשרות להיות מחנכת ואפשרות קידום בדרגה

70. כמפורט לעיל אינני מקבלת טענת התובעת כי הפסדים אלו נובעים אך ורק מהאירועים מושא התביעה, אולם אני סבורה כי יש לייחס לאירועים אלו תרומה ל"ירידת קרנה" של התובעת בעיני המנהלת הממונה עליה. המנהלת אמנם טענה כי אין לייחס זאת למצבה הנפשי של התובעת בעקבות האירועים, אולם יש לזכור כי המנהלת לא היתה מודעת, במהלך השנים, לאירועים במלואם, ומשכך אין לשלול את האפשרות שהחמרת מצבה הנפשי של התובעת על רקע האירועים, היו אחד הגורמים לעמדתה של המנהלת.

    משכך אני מוצאת מקום לפסוק סכום גלובאלי נוסף המשקף את תרומת האירועים (ומצבה הנפשי של התובעת בעקבותיהם) לאובדן הזדמנויות עבור התובעת בעבודתה, בסך של 25,000 ₪.

    הפסד פנסיה

71. אינני מקבלת טענות התובעת באשר להפסד הפנסיה שיש לחשב עבורה שכן לא הובאו הנתונים הנדרשים על מנת לבצע את החישוב כנטען בסעיפים 234-240 לסיכומי התובעת.

    יתירה מכך, חישובים אלו מבוססים על ההנחה, השגויה לטעמי, כי התובעת, אלמלא האירועים מושא ההליך, היתה ממשיכה לעבוד כמורה עד גיל 67. הנחה זו עומדת בניגוד לנתונים שהציג מר שחורי בעדותו באשר לגיל הממוצע בו מורים פורשים, וכן בניגוד לידיעה כללית בנוגד לפרישה מוקדמת של מורים, בין היתר, לנוכח תנאי הפרישה הנוחים שהם זוכים להם.

    בהעדר ראיה המאפשרת חישוב אחר, ובהתאם להלכה הפסוקה, יש לחשב את הפסד הפנסיה לפי הפסד הפרשות המעביד שהם בשיעור של 12.5% מהפסד ההשתכרות שנקבע. אך מובן שאין לחשב את ההפסד מהסכום הפסוק בשל ניצול ימי מחלה שכן הפסד זה כבר "בולע" בתוכו את הפרשת המעביד שהמשיכה להיות מופרשת לתובעת כל עוד שולם לה שכרה במלואו.

    משכך הפסד הפנסיה במקרה זה יעמוד על סך של 24,433 ₪ ( (195,464* 12.5%).

    עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

72. התובעת טענה כי עקב מצבה הנפשי, היא נזדקקה ותזדקק לעזרה בבית לכל ימי חייה, בין היתר, בעזרה בעבודות משק הבית. עפ"י הנטען, משום שהתובעת איננה מסוגלת לבצע את עבודות משק הבית לרבות ניקיון וקניות, היא מעסיקה עוזרת בית. בגין ראש נזק זה, התובעת עתרה לקבלת פיצוי בסך של 120,000 ₪.

    בתצהיר עדות ראשית, התובעת טענה כי מאז שנה 2010 ועד היום היא מעסיקה עוזרת בית בתדירות של פעם בשבוע במשך 7 שעות בעלות של 50 ₪ לשעה, אך לא הוצגו קבלות או אישורים כלשהם המעידים על כך. כן נטען כי בני משפחתה של התובעת גם נרתמו לעזרתה בעבודות משק הבית; בעלה, הילדים, אימה וחמותה. התובעת עתרה לקבלת פיצוי בסך של 120,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

    בעלה של התובעת טען בתצהיר עדות ראשית כי מאז שנת 2008, תפקודה של התובע בבית ירד ובשל כך חלקו בעבודות הבית עלה מאוד, ובנוסף ילדיהם עוזרים בעבודות הבית מתוך הבנה למצבה של התובעת. עוד נטען כי גם אמה של התובעת וחמותה נרתמו לעזרה בעבודות הבית ולרבות, כביסה, גיהוץ, קיפול כביסה ובישול. הבעל אישר גם שבעקבות אירועי ההטרדה שחוותה התובעת, החלו להעסיק עוזרת בית באופן קבוע בתדירות של פעם בשבוע בעלות של 50 ₪.

73. בעדותה בביהמ"ש, התובעת הבהירה כי עובדת זרה שטיפלה בחמותה הייתה עוזרת לה פעם בשבוע, ביום החופש שלה, למשך 5 שנים אם כי היא שילמה לה עבור העזרה במזומן מבלי לדווח על העסקתה במוסד לביטוח לאומי. התובעת הבהירה עוד כי היא קיבלה עזרה מבעלה, ילדיה, חמותה ואימא שלה שנפטרה לפני 5 שנים (ר' עמ' 25 לפרוטוקול שורות 3-18). בעלה, בעדותו, הבהיר כי אימו הפסיקה לעזור להם מאז שהפכה לסעודית בשנת 2016 (כ- 3 שנים לפני חקירת הבעל בביהמ"ש) (ר' עמ' 33 לפרוטוקול שורות 23-24). אשר לעובדות זרות שהועסקו, הוא ציין כי הועסקו כ- 3 עובדות זרות שונות אצל התובעת שקיבלו את שכרם במזומן אם כי אף אחת מהן לא הסכימה לדווח על העסקתה לביטוח לאומי כי אסור להן לעבוד בעבודה נוספת מלבד עבודתן בטיפול באנשים סיעודיים. הבעל הוסיף וטען כי עד היום הם מעסיקים עובדת זרה אצלם בבית, אך זו האחרונה מסרבת להעיד בביהמ"ש (ר' עמ' 33 שורה 11 ועמ' 34 שורות 21-27).

     

74. כידוע, מדובר בראש נזק ממוני לגביו על התובעת להציג ראיות ברורות בדבר ההצדקה שבהוצאה הכספית ושיעורה. עם זאת נקבע בפסיקה כי כאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו. (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.15) וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4.8.05); ע"א 428/77 סגל נ' שרף (לא פורסם), מצוטט אצל קציר עמ' 823)).

    על אף שלא הובאה ראיה או עדות של מי מבני משפחתו, מלבד הבעל, לא הוגשו תצהירים של העובדות הזרות שעוסקו אצל התובעת, ואף לא קבלות וחשבוניות בעניין העזרה הנטענת ע"י עוזרת בית, הרי שנוכח הפגיעה הנפשית, התורופות שנטלה וטיפולים שקיבלה אשר עליהן ניתן ללמוד בין היתר, מהמסמכים הרפואיים ופרוטוקולי הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, ניתן להניח כי התובעת נזקקה לעזרת הזולת והיא גם עלולה להיזקק לעזרה בעתיד בשל פגיעתה בעקבות האירועים.

75. לאחר שקילת כל השיקולים לרבות, אי הבאת ראיות להוכחת העסקת עובדת זרה, העובדה כי מדובר בפגיעה נפשית (שאין לה היבט פיזי של ממש) ששיאה היה בסמוך לאירוע משנת 2010 והעובדה כי את עיקר העזרה קיבלה מבעלה, אני פוסקת לתובעת פיצוי לעבר ולעתיד בסך של של 35,000 ₪.

    הוצאות רפואיות ונסיעות

76. בתצהיר עדות ראשית של התובעת היא טענה כי היא טופלה ע"י הפסיכולוגית חגית צפריר בקריית ביאליק למשך כ- 4 שנים, עד אמצע שנת 2018, ובמהלך תקופה זו היא עברה כ- 150 טיפולים/מפגשים. כמו כן, היא עברה כ- 100 טיפולים אצל הפסיכיאטר ד"ר סגל בנווה שאנן בעכו. התובעת גם עברה טיפול מיוחד בפוסט טראומה, בן 18 מפגשים, במכון שברוממה בכרמל.

    נטען עוד כי התובעת קיבלה טיפולים פסיכולוגיים אצל פסיכולוג נוסף בשם יניב מקרית ביאליק כמות הטיפולים הסתכמה בסך של 24 טיפולים. אבל, בסיכומים היא טענה כי היא עברה אצל יניב כ- 40 טיפול פסיכולוגי וביקשה סכום כולל של 1,440 ₪ בגין נסיעות לקבלת טיפולים אלה.

77. לטענת התובעת, הנסיעות לקבלת טיפולים אלה היא עשתה ברכבה הפרטי דבר שגרם להוצאות מרובות. ולדבריה, הנסיעה לטיפולים לקריית ביאליק אצל ד"ר סגל ואצל הפסיכולוגית חגית עלתה כ- 35 ₪ לכל כיוון, ובסה"כ היא הוציאה כ- 17,500 ₪ בגין נסיעות לקבלת טיפולים אלה.

    אשר לטיפולים אצל הפסיכולוג יניב, לדבריה, עלות הנסיעה הייתה 18 ₪ לכל כיוון ובסה"כ היא שילמה כ- 864 ₪. בנוסף, התובעת ביקשה את הסך של 1,500 ₪ בגין נסיעות לקבלת טיפולים ברוממה בכרמל כשלדבריה, משך הנסיעה לשם הינו 40 דקות. לפיכך, בסה"כ התובעת ביקשה כ- 42,640 ₪ בגין הוצאות ונסיעות לקבלת טיפולים בעבר.

    אשר לעתיד, התובעת טענה כי תצטרך לקבל טיפולים בתחום הנפשי עד סוף תוחלת חייה ולפיכך, היא עתרה לקבלת 70,000 ₪ בגין הוצאות נסיעות לעתיד.

78. מנגד, הנתבעות טענו כי מדובר בתאונה עבודה שהוכרה ע"י המל"ל והתובעת זכאית לשיפוי מהמל"ל עבור הוצאות אלו בעבר ולעתיד.

79. עיון בתצהירי עדות ראשית ומצורפיהם, מלמדים כי התובעת לא צירפה קבלות או חשבוניות להוכחת היקף ההוצאות בגין קבלת טיפולים רפואיים ואף לא הגישה קבלות בגין תדלוק רכבה הפרטי לצורך נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, כפי שטענה. עם זאת צורפו מסמכים רפואיים רבים המעידים על קבלת טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטריים לאורך שנים רבות ועד אמצע שנת 2018, כשמונה שנים לאחר התאונה.

    אני נכונה להניח כי התובעת לא שמרה את כל הקבלות בגין הוצאות שהוציאה והתרשמתי כי התובעת אכן קיבלה טיפולים רבים ונדרשה להוצאות עבורן וכן בגין הנסיעות לצורך קבלתם.

    על אף שהתובעת זכאית לקבל החזר ולו חלקי בעבור חלק מהטיפולים מהמל"ל וחלקם אף ניתנו ללא שהתובעת נשאה במלוא עלותם (שכן חלקם נתנו ע"י גופים שאינם מחייבים במלוא העלות) ראוי לדעתי לפסוק סכום המשקף היזקקות מקובלת לטיפולים פרטיים, אף בהינתן זכאות מטעם הביטוח הלאומי וכן הוצאות נסיעות לטיפולים אלה.

    משכך אני פוסקת לתובעת סכום כולל של 40,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין ראש נזק זה.

    כאב וסבל

80. לאחר אירועי ההטרדה שחוותה התובעת היא קיבלה טיפולים פסיכולוגיים רבים ואינטנסיביים ואף טופלה תרופתית, בין היתר, בתרופות הרגעה ונוגדי דיכאון, והיא אובחנה כמי שסובלת מתגובת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומתיים חלקיים ודיכאוניים, ירידה בתפקוד, סיוטים חוזרים, הפרעות שינה, הפרעות קשב וריכוז ופגיעה בקשרים חברתיים.

    התרשמתי במהלך עדותה, על אף שזיהיתי בה מגמתיות מסוימת, כי התובעת ממשיכה לסבול מחלק מסימפוטמים אלו וצפוי, לאור הנכות שנקבעה, כי תמשיך לסבול מהם גם בעתיד.

81. התובעת עתרה לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 150,000 ₪ בתוספת של 120,000 ₪ בגין ההטרדה המינית עצמה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1988, היינו בסה"כ היא ביקשה את הסך של 270,000 ₪ ואילו הנתבעות סברו כי סך של 25,000 ₪ הינו תואם את הנסיבות.

    יוער כי הפיצוי אותו קובע החוק למניעת הטרדה מינית, ללא הוכחת נזק, הוא פיצוי מקסימלי אם כי ביהמ"ש רשאי לפסוק לנפגעי הטרדה מינית פיצוי עד ולא יעלה על אותו סכום שנקבע בחוק (120,000 ₪) וכל מקרה ונסיבותיו.

82. בנסיבות המקרה דנא, סבורה אני כי ראוי לפסוק לתובעת פיצוי משמעותי בגין כאב וסבל ואולם הסכום לו עתרה גבוה משמעותית מהמקובל. במכלול נסיבותיו של המקרה דנא, לאחר שהתרשמתי מן התובעת, ומהשפעת האירוע עליה ועל אורח חייה, אני פוסקת לה בראש נזק זה פיצוי בסך של 100,000 ₪.

     

    סיכום נזקי התובעת  

83. לאור כל האמור נזקי התובעת מסתכמים לסכומים הבאים:

    ניצול ימי מחלה (עד לחודש 4/20) (סעיף 65 לעיל) – 60,000 ₪

    הפסד שכר בפועל בעבר (סעיף 66 לעיל) - 30,464 ₪

    הפסד השתכרות בעתיד (סעיף 68 לעיל)- 140,000 ₪

    הפסד גלובאלי בשל אי קידום (סעיף 69 לעיל)- 25,000 ₪

    הפסדי פנסיה (סעיף 70 לעיל)- 24,433 ש"ח

    עזרת צד ג' בעבר ולעתיד (סעיף 74 לעיל)- 35,000 ש"ח

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד (סעיף 78 לעיל)- 40,000 ש"ח

    כאב וסבל (ראה סעיף 81 לעיל)- 100,000 ש"ח

    סך כל נזקי התובעת 454,897 ₪

     

    בהתאם לאמור בסעיף 46 יש להפחית מסכום זה

    10% בגין אשם תורם כך שהיתרה הינה - 409,407 ₪

     

    לאחר ניכוי תגמולי המל"ל שעומדים על סך של 117,993 ₪

     

    יתרת הפיצוי לה זכאית התובעת הינה בסך של 291,414 ש"ח

     

    תביעת השיבוב של המל"ל

    המל"ל זכאי, במסגרת זכותו לשיבוב נזקו, להיפרע מהנתבעים (שאינם המעסיק), עד גובה התגמולים ששילם וישלם, אך לא יותר מסה"כ הפיצוי שנפסק כי על הנתבעים לשלם לתובעת.

    לאור העובדה כי התביעה כנגד העירייה נדחתה, זכות השיבוב של המל"ל עומדת לו כנגד הנתבע 3 בלבד, בשיעור חבותו כלפי התובעת.

     

    לסיכום

    ת"א 20648-07-15

    • אני מחייבת את הנתבעים 2 ו-3 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הסך של 291,414 ₪.

    • כמו כן יישאו נתבעים אלו בהוצאות המשפט של התובעת לרבות החזר אגרה ששולמה, הוצאות לעדים, שכ"ט מומחה מטעמה וחלקה בשכ"ט מומחית בית המשפט, כל אלה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום כל הוצאה ועד היום.

    • בנוסף יישאו נתבעים אלו בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 58,000 ₪.

       

    • אני מחייבת את הצד השלישי לשפות את הנתבעת 2 בשיעור של 70% מהסכומים האמורים לעיל (ככל ובמידה שהנתבעת 2 תשלם לתובעת מעבר לשיעור אחריותה כקבוע בסעיף 42 לעיל).

       

    • התביעה כנגד נתבעת 1 נדחית. שקלתי באם יש מקום לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת 1 שנתבעה חרף טיפולה הראוי בענין לאחר שזה הובא לידיעתה, אולם לנוכח העובדה כי ממילא נפתחה חזית בין נתבעת זו לבין משרד החינוך, אינני מוצאת מקום לעשות כן.

       

      בת"א 34780-10-17

      אני דוחה את התביעה כנגד העירייה, ללא צו להוצאות מאותם הטעמים שלעיל.

       

      אני מחייבת את הנתבע 2 בתביעה זו, לשלם לתובע סך של 82,595 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

       

      הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

       

      ניתן היום, ט"ז ניסן תשפ"א, 29 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.