דבוריה נ' י ב מ י מחסני אלומיניום בע"מ

פסק דין

1.בפניי בקשה לקבלת רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ וידאד יונס מיום 29.5.11, בה דחתה כב' ראש ההוצ"ל את בקשת המבקשת להקטנת סכום החוב בתיק ההוצל"פ מס' 05-02170-10-2 בלשכת ההוצל"פ בטבריה.

2.בהחלטתה מים 29.5.11 קבעה כב' ראש ההוצל"פ כדלקמן:

ביום 23.2.10 במסגרת הליך שננקט לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 חוייבה החייבת בסכום חובו של החייב בתיק הוצאה לפועל מספר 05001222097 שעמד אז על סך של כ- 51,000 ₪.

בגין קביעה זו נפתח תיק ההוצאה לפועל שבפני. במסגרתו הגישה החייבת בקשה להקטנת החוב בתיק ובה כי סכום העיקול שננקב בצו העיקול שנשלח אליה למענה במדגרת התיק הנ"ל עמד על סך 11,903 ₪ בלבד ולכן לא היה מקום לחייבה במלוא סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל. פרשנות אחרת של הסעיף מחטיאה את מטרתו, כפי שפירטה החייבת בהרחבה בטיעוניה בבקשה שהוגשה ובסיכומים.

הזוכה מתנגד לבקשה וטוען כי היה על החייבת להגיש ערעור על ההחלטה המחייבת אותה במלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל על מנת לשנות את סכומה ולא לעתור ללשכת ההוצאה לפועל דרך של בקשה להקטנת סכום החוב בתיק.

לאחא ששקלתי בטיעוני הצדדים ועיינתי בחומר המצוי בתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בהחלטה מיום 23.2.10 נשוא פתיחת תיק הוצאה לפועל זה נאמר במפורש כדלקמן:

"כל אלה מביאים אותי למסקנה כי שגתה המועצה (החייבת) משלא קיימה אחר צו העיקול ולא העבירה הכספים שהיו ברשותה לזוכה וכי יש בכך כדי להביא לחובה בתשלום הכספים שהיו בידיה לכיסוי מלוא החוב בתיק מאחר ובמועד המצאת הצו למענה היה בידי המועצה סך של 90,000 ₪ השייכים לחייה העלים על גובה החוב..."

דומה כי קביעה זו תואמת את התכלית של סעיף 48 לחוק הנ"ל עליה מצביעה החייבת בסעיף 2 בסיכומיה בזו הלשון "...אין הכוונה לתשלום כל החוב בתיק ההוצל"פ, אלא רק לתשלום הסכום (או שווי הנכס), אשר היה מוחזק בידי הצד השלישי לזכות החייב...". ממילא, ככל שהחייבת חולקת על הקביעה הנ"ל בדבר גובה הסכום לעיקול שהוחזק בידיה בעת מסירת צו העיקול לידיה או על הסכום אותו חויבה לשלם לזוכה, היה עליה להגיש ערעור על ההחלטה הנ"ל ולא לפנות בדרך של בקשה להקטנת החוב כאשר טענה דומה לא נשמעה מפיה במסגרת הדיון שהתקיים בבקשה במסגרת סעיף 48.

לפיכך הבקשה נדחית.

החייבת תישא בהוצאות הזוכה בגין בקשה זו בסך של 1,000 ₪".

3.בבקשתה הרחיבה המבקשת את טיעוניה לעניין הרציונאל העומד מאחורי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, כאשר מטרתו הייתה להקל על הזוכה לגבות את כספי החייב המוחזקים אצל צדדים שלישיים, תוך איזון זכות הקניין של הצד השלישי, ובדגש לא להפוך את הצד השלישי לחייב נוסף בכל חוב ההוצל"פ או ערב לחובות החייב, אלא כגובה העיקול שהוטל אצלו וככל שהחזיק הוא בכספי החייב. ב"כ המבקשת הפנה לפסיקה ענפה שניתנה באותו נושא.

4.ב"כ המשיבה לא הגיש תגובה בכתב, ובדיון שהתקיים בפניי טען כי המבקשת אינה יכולה להגיש בקשה להקטנת סכום החוב בתיק ההוצל"פ ככל שלא הגישה היא ערעור על ההחלטה הקודמת של כב' ראש ההוצל"פ מיום 23.2.10 בה הוחלט לחייב את המבקשת במלוא החוב בתיק ההוצל"פ. משלא ערערה המבקשת על אותה החלטה במועד, שוב לא יכולה היא להגיש בקשה להקטנת סכום החוב בתיק ההוצל"פ שנפתח נגדה בעקבות ההחלטה מיום 23.2.10, או להגיש ערעור זה על ההחלטה מיום 29.5.11 הדוחה את הבקשה להקטנת סכום החב.

5.הכול אם כך התחיל בצו עיקול ששלחה המשיבה, הזוכה, למבקשת בתור מחזיקה בכספי החייב אחמד מסאלחה (להלן: "החייב"). אין חולק כי סכום העיקול בצו היה 11,903 ₪. המבקשת כאמור לא הגיבה לצו, ובגין כך הוגשה נגדה בקשה ע"י המשיבה על פי סעיף 48 לחוק. לאחר דיון בבקשה ניתנה כאמור החלטה ע"י כב' ראש ההוצל"פ ביום 23.2.10 בה הוחלט לקבל את הבקשה, וכן לחייב את המבקשת בכל סכום החוב בתיק ההוצל"פ המתנהל כנגד החייב. כב' ראש ההוצל"פ נימקה את החלטתה זו בכך שהתברר כי המבקשת החזיקה בסך של כ- 90,000 ₪ השייכים לחייב, וכי שחררה לו סכום זה (אם בכוונה ואם לא בכוונה) לאחר שהתקבל בידיה צו העיקול. כ' ראש ההוצל"פ קבעה בהחלטה מיום 23.2.10 כי היות והסכום בו החזיקה המבקשת עבור החייב עלה על סכום החוב של החייב בתיק ההוצל"פ הרי יש לחייב את המבקשת במלוא סכום החוב של החייב.

6.אין חולק כי המבקשת לא הגישה בר"ע על החלטה כב' ראש ההוצל"פ מיום 23.2.10, ורק לאחר שהזוכה פתחה תיק הוצל"פ כנגד המבקשת על מלוא סכום החב של החייב בתיק הראשון, רק אז הגישה המבקשת בקשה להקטנת סכום החוב, וטענה כי יש להעמיד את החוב שלה כלפי המשיבה על הסכום של צו העיקול שהתקבל אצלה, בקשה שכאמור נדחתה ע"י כ' ראש ההוצל"פ בהחלטה מיום 29.5.11, היא נשוא הבקשה הנדונה לקבל רשות ערעור.

7.לאחר שעיינתי בבקשת המבקשת, על כל נספחיה, לרבות צו העיקול, הבקשות וההחלטות שניתנו באותו עניין, וכן לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. משבחרה המבקשת לא לערער על החלטה כב' ראש ההוצל"פ מיום 23.2.10 בה נקבע כי יש לחייבה במלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ שוב לא יכולה המבקשת להעלות את הסתייגותה מההחלטה באמצעות בקשה להקטנת סכום החוב.

8.למעשה מחפשת המבקשת באמצעות בקשה להקטנת סכום החוב לשנות או לבטל החלטה קודמת של ראש ההוצל"פ מיום 23.2.10 לחייבה במלוא סכום החוב של החייב. אין מקום לתקוף החלטות ראש ההוצל"פ ע"י הגשת בקשות מאחרות יותר בפני אותה ערכאה, בתקווה כי אותה ערכאה תשנה או תבטל החלטותיה הקודמות. הדרך הנכונה לתקוף את ההחלטה מיום 23.2.10 הייתה להגיש בר"ע על אותה החלטה, דבר שלא נעשה משום מה ע"י המבקשת. במצב דברים כזה לא ניתן להתיר למבקשת לערער על אותה החלטה מיום 23.2.10 באמצעות בר"ע על החלטה מאוחרת יותר להקטנת סכום החוב.

9.בנסיבות העניין, ולאור כל האמור לעיל, ומשעבר מזמן המועד להגשת בר"ע על ההחלטה מיום 23.2.10, ואף לא נתבקשה ארכה להגשת בר"ע כאמור, לא נותר אלא לדחות את הבקשה הנדונה לרשות ערעור. לפיכך אני דוחה את הבקשה ומחייבת את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

10.לא אוכל לסיים מבלי להעיר כי אינני שותפה להשקפתה של כב' ראש ההוצל"פ לפיה ניתן לחייב את המבקשת במלוא סכום החוב של החייב רק מהטעם כי החזיקה עבורו בסכום העולה על סכום החוב בעת קבלת צו העיקול נגדה. חובתו של המחזיק כלפי הזוכה מצומצמת ומתוחמת אך ורק לסכום של צו העיקול, ללא קשר לסכום בו הוא מחזיק בפועל עבור החייב ככל שסכום זה עובר את סכום החב של החייב. אילו המבקשת פעלה בזמן אמת על פי צו העיקול, והעבירה לזוכה את סכום העיקול, היינו סך של 11,903 ₪, וכן העבירה את יתרת החשבון לחייב (החשבון היה בסכום כולל של כ- 90,000 ₪), הייתה יוצאת ידי חובתה כלפי הזוכה, ולא הייתה מחויבת בכל סכום נוסף כלפיו. מכך ורק מכך נגזרת חובת המחזיק כלפי הזוכה.