דומני נ' ישרוטל רויאל ביץ אילת ואח'

פסק דין

1.התובעת טוענת כי בתאריך 17.6.07 בעת שהתארחה במלון (הנתבע 1) נגרם לה נזק גוף וזאת לאחר שנחתכה מסכין לחיתוך לחם בעת שניסתה לפרוס לחם בזמן ארוחת הבוקר מכיכר לחם שהיה מונח על דלפק הלחמים בעת ארוחת הבוקר.

2.המלון מבוטח אצל הנתבעת 2.

3.אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן ביום האירוע נחתכה התובעת באצבעה השנייה ביד ימין, בגליל השני של האצבע כתוצאה מסכין לחיתוך הלחם.

4.הנתבעים טוענים כי לא התרשלו בכל צורה שהיא כלפי התובעת, ולחילופין יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 100%.

5.באשר לנסיבות אירוע התאונה, העידה התובע והיא למעשה העדה היחידה באשר להתרחשות התאונה.

6.לדבריה, היא התארחה במלון יחד עם בעלה ובנה התינוק. הם נכנסו לחדר האוכל כדי לאכול ארוחת בוקר. בעלה ובנה היו ליד שולחן האוכל אליו הופנו. התובעת התכוונה להביא אוכל לשולחן. התובעת הגיעה לדלפק הלחמים שם ראתה כיכר לחם עגול של לחם שיפון. היא החזיקה בכיכר הלחם באמצעות מפית שהייתה על השולחן, וניסתה לפרוס את הלחם עם סכין שהיה במקום לצורך כך. מאחר והיא שמאלית, היא אחזה בסכין בידה השמאלית, ואילו את הכיכר אחזה בידה הימנית. לדבריה, כיכר הלחם היה קשה, עקב כך הסכין החליקה ופגעה באצבע ביד ימין. כתוצאה מכך, נגרם לתובעת חתך עמוק.

7.על פי עדותה של התובעת שלא נסתרה, היא פנתה מיד לדלפק הקבלה, שם הופנתה לקב"ט שבפתח המלון שחבש את אצבעה, וייעץ לה לפנות לחדר המיון בבית החולים יוספטל. בחדר המיון נאמר לה כי במידה ולא יהיה טיפול כמו תפירה, היא תחויב באגרה של 700 ₪ כי אין בידה הפניה לחדר המיון, ועל כן העדיפה לפנות למוקד של קופת החולים. לצורך כך נסעה במונית, ואכן בקופת חולים קיבלה טיפול דחוף ראשוני. מהמסמכים הרפואיים עולה כי החתך נתפר. בהמשך הייתה התובעת עוד פעמיים אצל רופאים בקופת חולים. כאשר בביקור השני שהיה ביום 25.6.07, הייתה בבוקר אצל ד"ר עוזר שהוא כירורג כף יד, ובערב אצל רופאת משפחה. מהמסמכים עולה שהיה זיהום בחתך, והיא קיבלה אנטיביוטיקה למשך 10 ימים.

8.הנתבעת לא טרחה להביא את הסכין לבית המשפט אלא הסתפקה בהצגת תמונה בלבד. התובעת טוענת כי אין מדובר בסכין סטנדרטי לחיתוך לחם, אלא בסכין גדול, חד, ומשונן. הנתבעת הגישה את תמונת הסכין. אכן עולה כי מדובר בסכין ארוך יחסית, משונן. מאחר והנתבעת לא טרחה להציג את הסכין עצמו בבית המשפט, יש לקבל את עדות התובעת כי אכן היה מדובר בסכין חד במיוחד, וכי לא מדובר בסכין סטנדרטי לחיתוך לחם.

9.הנתבעת הביאה כעד מטעמה את האחראי לאפיית הלחמים במלון. מדובר באדם מנוסה בתחום. מעדותו עלה כי לחם השיפון אותו אופים במלון נאפה על אבן והוא אמור להיות "קריספי". מעדותו עלה כי הוא אינו בודק באופן אישי את הלחמים המונחים על הדלפק, אלא הדבר נעשה על ידי אנשים מיומנים מטעמו. העד עצמו נוכח במקום בזמן הארוחות. עוד העיד, כי בערב או בלילה נאפים לחמים טריים לקראת ארוחת הבוקר, כאשר הלחמים שנותרים מהיום הקודם נאכלים על ידי העובדים או שהם נזרקים לפח. לפיכך, לדבריו לא יתכן כי מדובר היה בלחם ישן או קשה במיוחד.

10.שעה שבאים לשקול את העדויות, הרי בנושא הסכין, על פי ההתרשמות מהתמונה, אכן מדובר בסכין גדול יחסית ומשונן. באשר ללחם עצמו, כפי שציין העד מטעם הנתבעת הוא אינו מפקח אישית על הכיכרות שמונחים על הדלפק. לפיכך, אין לדעת באופן ברור מעדותו אם אותו כיכר לחם אכן היה קשה כפי שטוענת התובעת.

11.גם התוצאה עצמה מלמדת כי אכן מדובר היה בלחם קשה, ולאחר שהתובעת הפעילה כוח כדי לחתוך את כיכר הלחם הקשה, החליקה הסכין ופגעה באצבע השנייה של היד האוחזת את כיכר הלחם. העובדה כי מדובר היה בחתך עמוק יחסית ואלכסוני שהצריך 4 תפרים מלמדת כי מדובר היה במכה חזקה יחסית של הסכין בידה של התובעת.

12.לאור כל זאת, אני מקבל את גרסת התובעת כי החבלה נגרמה עקב היות כיכר הלחם קשה, ועקב כך שהיה מדובר בסכין ארוכה יחסית, חדה מאוד ומשוננת.

13.לאור כל זאת, יש לקבוע כי המלון התרשל כלפי התובעת בכך שנעשה שימוש בסכין שאינו מתאים, ובשילוב אותו כיכר לחם קשה. הייתה חובה על המלון לצפות כי מצב דברים זה יכול לגרום לנזק כפי שאירע לתובעת.

14.נוכח דברים אלה, אין מקום להטיל אשם תורם כלשהו על התובעת.

15.באשר לנזקים, מדובר בחתך עמוק שהצריך תפירה וכן ביקורים אצל רופאים, חבישה של האצבע על ידי אחיות כפי שהעידה התובעת. לאור כל זאת, זכאית התובעת לפיצוי בעבור הכאב והסבל שנגרמו לה. אני קובע פיצוי בסכום של 12,000 ₪.

16.כמו כן טענה התובעת כי יש לפצות אותה בעבור הסכום אותו שילמה עבור החופשה. יחד עם זאת, מדובר בסכום ששולם עבור משפחת התובעת כולל הטיסות. מהראיות עלה שהתובעת ומשפחתה נשארו במלון עד לסוף החופשה. לפיכך, סבורני כי הפיצוי הראוי נכלל במסגרת הפיצוי עבור כאב וסבל ואין מקום להוסיף פיצוי עבור עלות החופשה.

17.באשר להפסדי השתכרות, התובעת לא הוכיחה באמצעות תלושי שכר או מסמכים כלשהם כי נגרמו לה הפסדי השתכרות, ועל כן לא ראיתי מקום לפצות את התובעת בסכום כלשהו בעניין זה.

18.התובעת גם דרשה תשלום עבור הוצאות רפואיות. התובעת לא הציגה קבלה כלשהי, ועל כן לא ראיתי מקום לפסוק פיצוי בעניין זה.

19.סבורני כי הנתבעים ניהלו הליך שלא לצורך והיה מקום להגיע לפשרה עוד בשלבים המוקדמים. בנסיבות אלה, סבורני כי ראוי לפסוק שכר טרחה שלא באופן יחסי או באופן הקשור לגובה הפיצוי שנפסק.