פסק דין
בפני תביעה כספית בגין רשלנות בפירוק מערכת הנעה בגז מרכב.
התובע רכש רכב מסוג טויוטה לנדקרוזר מודל 2006 (להלן: הרכב). הרכב נרכש מבעליו הראשון ב-21.8.07, כשנתיים לאחר עלות הרכב על הכביש. ברכב היה מנוע שהוסב ע"י הבעלים הראשון להנעה בגז. מיד לאחר הרכישה, פנה התובע למוסך הנתבעת וביקש לפרק את מערכת הגז ולהשיב את המצב לקדמותו. ביום 28.7.07 ביצעה הנתבעת את פירוק מערכת הגז. באותה עת היה הקילומטראז' שעבר הרכב 45,000 ק"מ.
ביום 5.6.09, בעת שהתובע נסע ברכב, כבה הרכב תוך כדי נסיעה. התובע העיד כי העביר את הרכב באמצעות גרר למוסך מורשה של טויוטה, ושם נמצא כי למנוע נגרם נזק בלתי הפיך המחייב את החלפתו (להלן: האירוע). המנוע הוחלף ע"י מוסך טויוטה במנוע משומש, שעלותו היתה 30,000 ש"ח. בעת החלפת המנוע היה הקילומטראז' ברכב 79,805 ק"מ, היינו 34,805 ק"מ לאחר פירוק מערכת הגז.
מהנדס רכב מטעם התובע בדק את המנוע והרכב במוסך טויוטה ב-16.6.09. במקביל, התובע פנה למנהלי הנתבעת טלפונית, ולאחר מכן בפקס' מיום 23.6.09, והציע לנתבעת לבדוק את הרכב באמצעות מומחה מטעמה בטרם החלפת המנוע, עד למחרת היום - 24.6.09, אך לא נענה. מנהלי הנתבעת הכחישו קבלת הפניה הטלפונית, אך לא התכחשו לקבלת הפקס, וככל שהיה ברצונם להאריך את המועד שקצב התובע לבדיקת מומחה מטעם הנתבעת, היה עליהם לפנות לתובע ולבקשו להאריך את המועד. מנהלי הנתבעת נמנעו מלעשות כן. מכל מקום, לנתבעת ניתנה האפשרות לבדוק את המנוע הפגום לאחר פירוקו, והיא עשתה כן באמצעות שמאי מטעמה. לפיכך אני דוחה את הטענה כי נגרם לנתבעת נזק ראייתי.
המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא בשאלת תקינות אופן ביצוע פירוק מערכת הגז ע"י הנתבעת, וככל שהיתה התרשלות באופן הפירוק, האם נמשכת אחריות הנתבעת עד למועד קרות האירוע, שנה ו-10 חודשים לאחר הפירוק, והאם הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין קרות האירוע.
לעניין אופן קרות האירוע וגרירת הרכב למוסך, גרסת התובע היתה מהימנה עלי, על אף שלא צרף חשבונית של הגרר, שלדבריו הזמין ללא עלות, לפי תנאי פוליסת הביטוח של הרכב. גם לגבי השאלה, האם הנזק למנוע חייב החלפתו ולא ניתן היה לתקנו, אני מקבלת את גרסת התובע, וזאת מתוך ההנחה שכאדם הגיוני וסביר, המעוניין להחזיר את רכבו למצב תקין תוך נשיאה במינימום עלות, העדיף את הפתרון הזול. כפי שבחר להתקין ברכב מנוע משומש ולא חדש, יש להניח כי אילו היה ניתן לתקן את המנוע בעלות פחותה מעלות ההחלפה, היה בוחר בפתרון הזול יותר. מומחה בית המשפט אישר בחוות דעתו, כי יש מקרים בהם שיפוץ המנוע עולה יותר מאשר החלפתו.
מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת של שני מומחים לגבי סיבת הנזק למנוע, כאשר מומחה התובע, המהנדס דוד נמרי, סבר כי האירוע התרחש עקב אי פירוק מערכת הגפ"מ כראוי ע"י הנתבעת, ואילו מומחה הנתבעת, השמאי ד. אפלבוים, סבר כי עצם השימוש בגז במנוע במשך כשנתיים ואי שימון נכון בתקופה זו גרמו להתחממותו ולנזקים מצטברים.
מטעם בית המשפט מונה מומחה, מהנדס הרכב שמואל בן ארי, אשר בדק את המנוע הפגום ובחן את חוות דעת שני המומחים מטעם הצדדים ואת יתר המסמכים שהוצגו לו. מומחה בית המשפט לא זומן לחקירה על חוות דעתו, וכך גם המומחים מטעם הצדדים, וזאת בהסכמה.
לאחר שבחנתי את שלוש חוות הדעת, מקובלות עלי מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט, שהינו מקצועי ונטול פניות, ואשר התרשמתי מיסודיות ודקדקנות בדיקתו ומסקנותיו, אשר קבע כדלקמן:
הנתבעת ביצעה עבודה בסיסית בהסבת הרכב חזרה לשימוש בבנזין במקום גז, תוך פירוק מערכת הגז, פירוק צינורות החימום לגז וסגירת פתחי ה-T במחברים בכובעוני גומי שהודקו בחבק, ניתוק צינורות אספקת הגז לסעפת היניקה וסתימתם בברגים, תוך השארת הצינורות ברכב. זאת, כאשר בקשת התובע מהנתבעת להשבת מצב הרכב לקדמותו, חייבה את הנתבעת לבצע פעולות נוספות, קרי:
1. החלפת שני צינורות מי הקירור שנחתכו ולתוכם הוכנסו מחברי ה-T בשני צינורות חדשים, או תחליפיים, בעלות של 666 ש"ח + מע"מ.
2. פירוק סעפת היניקה המרכזית שנקדחה ולתוכה חוברו צינורות כניסת הגז, והחלפתה בסעפת מקורית חדשה שעלותה 3,447 ש"ח + מע"מ (או לחילופין משומשת תקינה).
3. סה"כ העבודות הנוספות היה עולה לתובע, יחד עם עבודה וחלקים נלווים, סך של 6,000 ש"ח מעבר לסכום ששילם לנתבעת.
המומחה קבע כי אין זה סביר ש-6 צינורות גומי ששימשו בעבר להכנסת הגז למנוע יישארו מחוברים לסעפת היניקה לאחר פירוק מערכת הגז, סתומים בברגים בקצותיהם – דבר לו פוטנציאל רציני לתקלות בעתיד. בכך הסכים המומחה עם קביעת מומחה התובע, המהנדס נמרי, ואף ציין כי היו עלולים להגרם נזקים נוספים כתוצאה מכך (חדירת אוויר לא מסונן למנוע עקב השתחררות צינור). המומחה הוסיף וקבע, כי סביר מאד שאילו הנתבעת היתה מבצעת את פירוק מערכת הגז כמפורט לעיל, וכפי שמתחייב מסטנדרט האחריות הראוי, התקלה שגרמה לנזקים במנוע לא היתה מתרחשת.
המומחה הסכים עם קביעת המהנדס נמרי, כי סתימת צנרת נוזל הקירור בכובעוני גומי אינה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן בתנאים של חום גבוה ולחץ, ועל כן השתחרר אחד הכובעונים, כאשר עקב כך נשפך נוזל הקירור החוצה, המנוע התחמם חימום יתר ותושבת שסתום הפליטה בצילינדר הקדמי שמאלי שקעה או נשברה – דבר שגרם נזק כבד למנוע. המהנדס נמרי ציין כי בבדיקה סמוך לאחר האירוע, הכובעון דנן נמצא מוטל ברכב, לאחר שנשמט ממקומו.
מחוות דעת המומחה עולה חד משמעית כי הוא מסכים עם המהנדס נמרי לגבי מנגנון גרימת הכשל למנוע, ושולל את האפשרות כי הנזק למנוע נגרם כתוצאה מגורם אחר ובלתי תלוי בעבודת הנתבעת בפירוק מערכת הגז, כגון עצם הנעת המנוע ע"י גפ"מ במשך שנתיים, כפי שסבר השמאי אפלבוים. המומחה שולל גם את סברת השמאי אפלבוים כי הנזק הכבד והמיידי למנוע לא יכול היה להגרם עקב נפילת הכובעון ונזילת מי הקירור מהמנוע, ולמעשה מאשר את קביעת המהנדס נמרי כי זו אכן היתה סיבת הנזקים למנוע (סעיף 5.7 לחוות דעת מומחה בית המשפט).
לפיכך, על יסוד חוות דעת מומחה בית המשפט שהיתה סבירה ומשכנעת, ונתמכה בממצאיו של המהנדס נמרי שבדק את הרכב והמנוע מיד לאחר האירוע, אני קובעת כי רשלנות הנתבעת היתה הגורם לאירוע בו ניזוק המנוע, וכי על הנתבעת היה לצפות מראש כי פירוק חלקי של מערכת הגז, כפי שביצעה, עלול לגרום במשך הזמן לתקלות חמורות, דוגמת זו שקרתה.
כמו כן אני קובעת כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת לבין הנזק שנגרם. בענין זה, איני מקבלת את קביעתו של המומחה, שהיא למעשה קביעה משפטית שאינה בתחום עיסוקו, כי נוכח העובדה שאחריות על מוצרי תחבורה או טיפולים במוסכים ניתנת בד"כ ל-3 חודשים, הרי שמעבר לכך לא חלה אחריות הנתבעת.
כאשר נקבע כי הנתבעת, כבעלת מקצוע, לא פעלה בזהירות ובמיומנות הדרושות, ובהתרשלותה גרמה לנזק שהיה בר צפיה מלכתחילה, ובכפוף לכך שהוכח הקשר הסיבתי לנזק, חל עליה סעיף 64 לפקודת הנזיקין, ואחריותה לנזק שנגרם בגין רשלנותה משתרעת לתקופה של 7 שנים, שאז קם מחסום דיוני של התיישנות התביעה.