דחיית בקשה למתן ארכה לביצוע צו הסגירה של מסעדת "שבלול" בחוף הים בהרצליה

א.         רקע כללי:

1.         לפני בקשה מטעם הנאשם שכותרתה " בקשה להארכת המועד לביצוע צו סגירה" (להלן - הבקשה וצו הסגירה, בהתאמה). צו הסגירה ניתן במסגרת ת.פ. 1217/96 בעניינה של מסעדת " שבלול", מסעדה אותה ניהל הנאשם בחוף ימה של הרצליה במשך שנים ארוכות (להלן - העסק). הצו נכנס לתוקף, לאחר שניתנו לנאשם שתי ארכות, ביום 31.12.08.

2.         הרקע למתן צו הסגירה ולקביעת מועד כניסתו לתוקף הינו מורכב וכולל מספר החלטות ופסקי דין של בית משפט זה, אשר ניתנו על ידי מותבים שונים במשך תקופה המשתרעת על פני מספר שנים, וכן החלטה של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב. להלן נעמוד על עיקריו.

(א)        ביום 1.12.96 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בת.פ. 1217/96 בגין ניהול העסק ללא רישיון, מעשה המהווה עבירה לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק רישוי עסקים). ביום 20.1.97 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום. בית המשפט (כב' השופטת א' דודקביץ) הרשיע את הנאשם. בגזר הדין ציין בית המשפט:

            הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, וחסך מזמנו של בית המשפט. מאידך מדובר בעסק העוסק בעסקי מזון, מזה למעלה משנתיים, מנוהל ללא רישיון עסק, וללא כל פיקוח שהוא, בנסיבות אלו, על בית המשפט להקפיד שעסק מסוג זה לא ימשיך להתנהל ללא כל פיקוח, ואולם יש מקום ליתן לנאשם אורכה מסוימת על מנת לנסות ולמצות את ההליכים ולקבל רישיון עסק כחוק.

            על רקע זה גזר בית המשפט את דינו של הנאשם לקנס בסך 1,000 ש"ח וכן הוציא את צו הסגירה דנא, אם כי קבע שהצו ייכנס לתוקף במועד נדחה, ביום 4.5.97.

(ב)        הנאשם לא סגר את העסק ולא קיבל רישיון עסק כדין. לפיכך, ביום 16.6.98 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בת.פ. 969/98 הן בגין עבירה של ניהול העסק ללא רישיון והן בגין עבירה של אי קיום צו בית המשפט (לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים) בשל אי קיום צו הסגירה. בגזר הדין, שניתן ביום 16.12.02, קבע בית המשפט (כב' השופטת ח' שרון), כדלקמן:

הנאשם הורשע על פי הודאתו... הנאשם לא סגר את העסק חרף הוראת ביהמ"ש עד עצם היום הזה... העסק מתנהל שם שנים רבות, עד שנת 1996 (כנראה צ"ל 1994 - ש.א.) היה לעסק רישיון ולאחר מכן לא חודש. מאז המועד שבו היה עליו לסגור את העסק לא פעל הנאשם יתר על המידה בניסיונו לקבל רישיון. הוא הגיש בקשה ושקט על שמריו במשך שנים. לא התעניין בסיבות הסירוב. לא פנה לביהמ"ש המוסמך בנושא שיקולי הרשות ואף לעו"ד פנה רק יום לפני הדיון שבפני. לא למותר להוסיף כי אם עד לפני כ-3 חודשים ניתן היה להניח אולי כי קיים סיכוי קלוש, אם בכלל, להכשיר את העסק אף שהוא מתנהל בניגוד לצו ביהמ"ש כבר כ-5 שנים,  הנה לאחרונה התברר כי אין כל סיכוי לכך...

            על רקע זה גזר בית המשפט את דינו של הנאשם לקנס בסך 8,000 ש"ח וכן לקנס יומי עבור כל יום בו תימשך העבירה החל מיום 1.4.03.

(ג)         שוב חזרו הדברים על עצמם. הנאשם לא סגר את העסק ולא קיבל רישיון עסק כדין ולפיכך, ביום 28.7.03, הוגש נגדו כתב אישום בת.פ. 437/03 הן בגין עבירה של ניהול העסק ללא רישיון והן בגין עבירה של אי קיום צו בית המשפט בשל אי קיום צו הסגירה. לאחר דחיות רבות וממושכות, שניתנו לבקשת ב"כ הנאשם על רקע משא ומתן אותו ניהל עם נציגי עיריית הרצליה, הוגשה ביום 24.4.06 " הודעה בדבר הסדר טיעון" בתיק הנ"ל (להלן - הסדר הטיעון). בהסדר הטיעון צוין כי " עלה בידי העירייה והנאשם להגיע לכלל הסכם ביניהם אשר יישב את המחלוקות ביניהם במספר נושאים וביניהם המועד בו ישיב הנאשם את המבנה בו מנהל הוא את עסקו נשוא כתב האישום...". יצוין, כי ההסכם המאוזכר הינו חוזה שנערך ונחתם ביום 29.1.06 בין הנאשם לבין עיריית הרצליה (להלן - החוזה), שבמסגרתו הוסכם, בין השאר, כי הנאשם יחזיר ביום 31.12.08 את מבנה העסק לידי העירייה " כשהוא פנוי מכל אדם או חפץ או זכות של צד שלישי כלשהו".

בית המשפט (כב' השופטת א' לוי) מצא כי בנסיבות העניין הסדר הטיעון הינו סביר, ועל כן החליט לכבדו. הנאשם הורשע ודינו נגזר בהתאם, היינו לענישה של קנס מתון בסך 2,000 ש"ח. כמו כן, ואף זאת בהתאם לאמור בהסדר הטיעון, מועד ביצועו של צו הסגירה הוארך עד ליום 31.12.08; והכל כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 24.4.06.

(ד)        לא למותר לציין, כי ביום 20.8.07 הגישה המאשימה בקשה להקדמת מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה, בטענה שהנאשם הפר את התחייבויותיו לפי החוזה ואף הרחיב את עסקו בהפעלת דיסקוטק ואירועי בידור ללא רישיון, ללא אישור גורמי הרישוי הרלוואנטיים ותוך גרימת מטרדים ומפגעי רעש.

ביום 5.11.07 דחה בית המשפט (כב' השופטת א' לוי) בקשה זו, בנמקו את החלטתו כדלקמן:

גם אם קיימת סמכות לבימ"ש זה להאריך תקפו של צו סגירה שניתן במסגרת פסק דין, על פי סמכותו הטבועה ובהעדר הסמכה בחוק (ראה בר"מ 6085/03), ויצוין כי סמכות זו אינה ברורה מאליה (ראה עמ"ק (פ"ת) 390/02), הרי שאיני סבורה כי קיימת סמכות לבטל ארכה שניתנה בפסק דין או לקצרה. אין דינה של ארכה או דחיית ביצוע כדין הקדמת מועד (ראה גם סעיף 87 לחוק העונשין). ביטול או קיצור ארכה יוכל להיעשות רק בערכאת הערעור.

(ה)        לבסוף, ביום 23.12.08, ימים ספורים לפני כניסתו לתוקף של צו הסגירה, הגיש הנאשם עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (עת"מ (ת"א) 3192/08; להלן - העתירה הראשונה), במסגרתה עתר למתן צו ביניים, שיאפשר לו להמשיך ולנהל את העסק.

בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ע' פוגלמן) דחה את הבקשה למתן צו ביניים, בנמקו את החלטתו כדלקמן:

המבקש מפעיל, מזה שנים רבות, עסק המתקרא על ידו "מסעדת שבלול" בחוף השרון בהרצליה. נגד המבקש נוהלו מספר הליכים פליליים בגין ניהול עסקו ללא רישיון, ובגין אי קיום צו בית משפט שהורה על סגירת העסק. לא כאן המקום לפרט את כל ההליכים. נזכיר רק כי בסיכומם האריך בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה, במסגרת ההליך הפלילי, את המועד לביצוע צו הסגירה עד ליום 31.12.08. עוד יצוין כי מאז שנת 2001 לא הגיש המבקש בקשה לרישיון עסק. רק ביום 17.12.08, שישה ימים לפני הגשת העתירה, פנה בא כוחו לעירייה בבקשה למתן רישיון עסק. משבקשתו לא נענתה בתוך פרק הזמן האמור, הגיש לבית משפט זה עתירה בה הוא מבקש להורות למשיבים לדחות את מועד כניסתו לתוקף של הצו שניתן על ידי בית המשפט בהליך הפלילי, וכן להורות לרשות הרישוי לדון בבקשת רישיון העסק שהגיש...

הלכה פסוקה היא כי אין לעקוף צווים שניתנו בהליך פלילי בדרך של הגשת עתירה מנהלית... הגם שהמבקש מנסה לעטוף את בקשתו באיצטלה אחרת, לא ניתן להתעלם מכך שזו מהותה של הבקשה שלפנינו, ולכן לא ניתן להיעתר לה. המבקש היה רשאי לפנות בלית המשפט לעניינים מקומיים מבעוד מועד, אך בחר שלא לעשות כן (מבלי שיש באמור משום חיווי דעה לגופה של בקשה, אם היתה מוגשת).