דחיית ערעור על צו הגנה

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת שירי היימן) מיום 16/2/17, במסגרתו ניתן צו האוסר על המערער להטריד את המשיבה, להיכנס לדירה בה היא מתגוררת יחד עם הקטינים ו/או במרחק של 200 מטר בכל מקום בו היא נמצאת בקביעות, להיכנס לישוב "מ", לאיים על המשיבה בכל דרך שהיא, לבלוש אחריה ו/או לארוב לה ו/או לפגוע בפרטיותה בכל דרך אחרת וזאת בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק").

בית משפט קמא נתן הוראות באשר לאופן ההתקשרות של המערער עם הקטינים, הימצאות צד ג' במפגשים שבין המערער לבין הקטינים. בית משפט קמא קבע, כי צו זה יעמוד בתוקפו למשך שישה חודשים.

בית משפט קמא קבע, כי הוא ישוב ויבחן החלטתו באשר למפגשים שבין הקטינים לבין המערער וכן צמצום ההגבלה על כניסת המערער לישוב "מ", לאחר שיוגש דיווח עדכני באשר לתוצאות הערכת המסוכנות. בית משפט קמא חייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪.

(להלן: "פסק הדין" ו/או "בית משפט קמא" בהתאמה).

עיקר טענות המערער

2. המערער עותר לכך, כי יבוטל פסק הדין וייקבע כי הוא אינו מהווה כל סיכון לקטינים ו/או למשיבה; כי הסדרי הראייה בינו לבין הקטינים יתנהלו ויתקיימו ללא פיקוח צד ג'; לא תוגבל כניסתו לישוב מ' והתקשורת הכתובה בין הצדדים, תכלול הודעות/מסרונים באמצעות תוכנת הוואצאפ.

3. לטענת המערער, הוא אינו מהווה כל סיכון כלפי מאן דהוא ובפרט אינו מהווה סיכון כלפי ילדיו הקטינים. המערער טוען כי לא הונחה כל תשתית עובדתית המבססת מסקנה זו ובפרט כאשר מדובר באירוע בודד ו"קל" וכך כלשונו: "יש לתהות כיצד לוקחים אירוע בו רכבו של המערער נגע קלות ברכב המשיבה, תוך שהוא עצמו לא חש בנגיעה ולא היה מודע לה בזמן אמת ותוך שהמשיבה כלל לא הייתה מצויה ברכבה שלה, ומכנים זאת סיכון פיזי ונפשי של הקטינים, מצד המערער" (סעיף 11 להודעת הערעור).

4. המערער מלין על כך שבית המשפט אימץ את המלצות עו"ס לסדרי דין בקובעו, כי המערער מהווה סכנה לקטינים. העו"ס, בעדותה, העידה כי עילת מסוכנות היא "סכנה רגשית", אך ל"סכנה רגשית" זו לא היה כל זכר בתסקירים ובדיווחים שקדמו לחקירתה; עו"ס לסדרי דין לא טרחה לציין מהו אותו "מעשה חמור" אותו עשה האב ולא נימקה מדוע לפתע שינתה עמדתה, בפרט כאשר בפרק הזמן שבין הגשת התסקיר לבין התייצבותה לדיון, לא קיבלה כל עדכון ממי מהקטינים ולא שוחחה עמם.

5. המערער טוען, כי המשיבה, בבקשתה, לא ציינה כי המערער מהווה סיכון לילדיו, לא הציגה כל ראייה לאלימות פיזית של המערער כלפי הקטינים ו/או כלפיה ואף לא הציגה כל אסמכתא לתמיכה בטענותיה. לטענת המערער, בחינה מדוקדקת של טענות המשיבה בכתב (בבקשתה ובסיכומיה) אל מול חקירתה, מלמדת כי גרסתה העובדתית שונה בתכלית ומעידה על כך, כי היא יוצרת פרובוקציות וכל המניע אותה הוא רצון לנתק את הקשר בינו לבין הקטינים, בחוסר תום לב.

6. המערער טוען, כי פסק הדין נעדר מידתיות. התנאי שקבע בית משפט קמא, כי יתלווה אליו צד ג' לאורך כל הביקורים והמפגשים עם הקטינים, לרבות במהלך סופי השבוע, משמעותו ביטול מוחלט של הסדרי הראייה וזאת נוכח מצבו הכלכלי הדחוק והריחוק בין מקום מגוריו (בדרום) לבין מקום מגורי הילדים (בצפון).

            אף ההרחקה מהישוב מ', אינה מידתית ואינה ראויה והיא מהווה פגיעה קשה בזכויות יסוד של המערער. לטענת המערער, ספק אם לבית משפט קמא הסמכות להרחיק אדם מישוב שלם וזאת נוכח הוראות סעיף 2(א) ו-5 לחוק. מכל מקום, לטעמו, בנסיבות הקונקרטיות של המשפחה ההחלטה אינה מידתית.

            המערער מוסיף וטוען, כי מאז הפרידה מתכתבים הצדדים באמצעות תוכנת הוואצאפ, המאפשרת לשולח ההודעה לדעת אם הודעתו נתקבלה ונקראה. לטענת המערער, האיסור שהטיל בית משפט קמא על המערער להשתמש בתוכנת הוואצאפ, אינו מידתי קל וחומר משלא הוטל, במקביל על המשיבה.

7. המערער מוסיף ומוחה על אופן ניהול הדיון. לטענתו שגה בית משפט קמא עת קצב את חקירתה של פקידת הסעד למשך 10-20 דקות בלבד, מנע חלק מקו החקירה שלה ואסר מתן מענה לחלק מהשאלות שהפנה כלפיה; בית משפט קמא שגה משמנע זימון נציג מטעם משטרת ישראל, אשר יכול היה לשפוך אור, מכלי ראשון, אודות "מסוכנות" המערער; בפסק הדין מנה בית משפט קמא רק חלק מהטענות שהעלה בסיכומיו ואין בפסק הדין התייחסות ישירה ו/או עקיפה לטענותיו אלו; לא ניתנה התייחסות לתסקיר החסוי שהוגש לבית משפט קמא. גם מטעמים אלו טוען המערער, כי להורות על ביטולו של פסק הדין מושא הערעור.

8. למעלה מטענותיו לעיל, מוסיף המערער ומוחה על חיובו בהוצאות הן לאוצר המדינה והן לטובת המשיבה. לטענתו, בנסיבות העניין חיובו בהוצאות האמורות אינו ראוי, אינו מידתי ואף נדמה כי נעשה בניסיון להלך אימים על המערער.

עיקר טענות המשיבה

9. מנגד טוענת המשיבה, כי דין הערעור להידחות על הסף ואף לגופו של עניין.

            בערעור קודם שהגיש המערער טען, כי לא ניתנה לו הזדמנות כלל לחקור את העו"ס לסדרי דין ואילו כעת טוען הוא, כי לא ניתן לו די זמן לחקור את העו"ס. טענה זו, לעמדת המשיבה, היא טענה מופרכת. בית משפט קמא קצב בתחילת הדיון, כי החקירה תעמוד על 15 דקות ובהמשך האריך את המשך חקירתה ב-5 דקות נוספות, כך שחקירת העו"ס לסדרי דין ארכה 20 דקות. יתרה מזו, עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי בא כוח המערער בחר לחקור בעניין נוהלי העבודה של בית משפט (עוז"מ – עו"ס) ובית המשפט קמא היה יותר סובלני מסובלני. לטענת המשיבה, אין בערעור אף טענה המלמדת, כי המערער לא השלים את חקירתו וכי תוספת הזמן הייתה משנה את מסקנותיה של עו"ס לסדרי דין.

10. לטענת המשיבה, המערער הקליט את הדיון הבלתי פורמאלי שהתקיים בבית משפט קמא ביום 12/16/XX, שהרשות להקליט, לא ניתנה מעולם. הודעת הערעור רצופה בציטוטים חלקיים ומגמתיים, וכביכול אף ציטוט מדברי בית משפט קמא. כזכור, המערער אף הקליט את העו"ס לסדרי דין בשיחותיו עמה, ובית המשפט העיר, כי התנהלות זו אינה ראויה.

11. המשיבה טוענת, כי יש לדחות את טענות המערער, כי עו"ס לסדרי דין "נזכרה" לפתע בסיכון הנפשי לקטינים ויש לדחות את טענתו, כי עו"ס לסדרי דין כבולה בתסקיריה ואם הגיע לידיה מידע חדש, כגון מידע ממשטרת ישראל, היא אינה יכולה ו/או צריכה לשנות את עמדתה ובוודאי שדיווח ממשטרת ישראל הינו עדות שמועה, ראה סעיף 28א לחוק.

            המשיבה טוענת, כי קריאת עדותה של עו"ס לסדרי דין, מקעקעת את טענת המערער, כי העו"ס לא טרחה לציין "מהו אותו מעשה חמור שעשה האב". המשיבה מוסיפה ומפנה להחלטת כב' סגן הנשיא, השופט זיאד סאלח בתיק המעצרים ולקביעותיו באשר לסרטון בו צפה, שיש בו לטענתה  "כדי לתמוך בעמדת המתלוננת כי אכן החשוד איים עליה. כן רואים כי החשוד, לאחר שנכנס לרכבו, חזר אחורנית וייתכן כי הייתה פגיעה במזיד ברכבה של המתלוננת".

12. המשיבה טוענת, כי טענותיה בדבר מסוכנותו של המערער, אינן טענות בעלמא, אלא מבוססות וסדורות, כפי שהעידה ונחקרה במשטרת ישראל ובבית המשפט.

13. המשיבה טוענת, כי לבית משפט קמא הסמכות והחובה להתייחס למלוא התמונה, לרבות להתנהלות המערער בכללותה, והוא אינו כבול בסדרי הדין או בדיני הראיות. פסק דינו של בית משפט קמא ניתן במסגרת סמכותו, לאחר שבית משפט קמא בחן את מלוא התמונה הבהירה שעלתה לפניו ממשטרת ישראל, מהעו"ס לסדרי דין ומהצדדים עצמם.

דיון והכרעה

14. לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים בכתב, קראתי את פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 2/17/XX (המחזיק 21 עמודים) וכן את פסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא (המחזיק 18 עמודים), את התסקירים והעדכונים שהוגשו לבית משפט קמא, מצאתי כי פסק הדין עליו מלין המערער, הינו פסק מפורט, מנומק ומבוסס כדבעי וכי לא נפל כל פגם בפסק דינו המפורט של בית משפט קמא. אני משוכנעת, כי אין מקום להתערב בפסק דינו, לא באשר לאופן ניהול הדיון, לא באשר לממצאים העובדתיים שנקבעו בו, ולא באופן בו יישם בית משפט קמא את הדין החל.

בית משפט קמא בחן היטב את טענות הצדדים, את עדויותיהם, עדות עו"ס לסדרי דין, התסקירים והעדכונים, את ההחלטות שניתנו במסגרת שני דיונים שונים שהתקיימו באשר למעצרו של המערער וכן התרשם באופן ישיר הן בדיונים שהתקיימו לפניו.

15. וביתר פירוט: קביעת בית משפט קמא, לפיה המערער מהווה סיכון לקטינים, היא מסקנה מתבקשת נוכח ההשתלשלות העובדתית המתמשכת, שנבחנה ע"י בית משפט קמא באופן רחב ומקיף, כמובא להלן: -

65. המשיב הודה בחקירתו כי הפר את צו ההגנה שניתן ביום 10.16.XX שכן הודה כי לקח את המפתח מדלת ביתה של המבקשת. הצו שניתן ביום10.16.XX אסר על המשיב להתקרב לבית של המבקשת ובכך שעמד בסמוך לדלת ביתה ושלף את מפתחות הבית והרכב מדלתה הפר את הצו. (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 10-14).

66. המשיב מודה בסיכומיו כי פגע ברכבה של המבקשת בעוד הקטינים נמצאים ברכבו אולם טען כי המדובר בנגיעה קלה של רכבו ברכבה של המבקשת שלא הותיר כל סימן ונזק וכי האשמה נעוצה במבקשת אשר בכוונה חנתה מאחורי רכבו.

67. עצם העובדה כי המשיב נסע לאחור ופגע ברכבה של המבקשת, ואין זה משנה אם המדובר בפגיעה קלה או חמורה, מעידה על מסוכנותו כלפי המבקשת. המשיב ביצע מעשה זה כשהקטינים נמצאים ברכב ובכך חשף אותם לסכנה נפשית, כשהיו עדים לניסיון פגיעה באימם וכן לסכנה של פגיעה פיזית, שעלולה הייתה להיגרם להם כתוצאה ממעשה זה.

68. הפרת הצו על ידי המשיב והפגיעה ברכבה של המבקשת כשהקטינים נמצאים ברכבו מעידים על כך שהמשיב מהווה סכנה למבקשת ועלול להוות סכנה לקטינים."

16. זאת ועוד, בית משפט קמא בחן את התסקירים ואת עדות עו"ס לסדרי דין ומצא לאמץ את המלצת העו"ס, שניתנה לאחר בחינה מעמיקה ובזהירות הראויה. אביא אך חלק מנימוקיו של בית משפט קמא, שאני שותפה להם:

"60. התסקירים וחוות הדעת שהוגשו על ידי עו"ס לס"ד הוגשו לאחר בדיקות מעמיקות וקשר אינטנסיבי עם ההורים ועם הקטינים. עו"ס לס"ד לא מיהרה להמליץ על הגבלת הקשר בין האב לבין הקטינים ותחילה סברה כי הפרדה פיזית בין הצדדים תספיק על מנת לשמור על שלום המבקשת והקטינים, רק לאחר שקיבלה את מסקנות המשטרה באשר למה שארע בתחנת המשטרה, שינתה את חוות דעתה והמליצה על נוכחות צד ג' בעת זמני השהות של האב עם הקטינים. חוות דעת של עו"ס לס"ד עניינית, רצינית ומנומקת ואין לי אלא לאמצה".

17. בענייננו, צעדו שרותי הרווחה עקב בצד אגודל אחר המשפחה והמלצות בעניינם ניתנו לאחר בדיקה זהירה ושקולה של גורם מקצועי ואובייקטיבי, אשר פועל ללא משוא פנים, בהגינות, בתום לב ובמקצועיות ועניינו היחיד - שמירה על טובת הקטינים.

עו"ס לסדרי דין ציינה "אבקש להוסיף כי המשפחה לוקחת מהתפקיד שלי כעו"סית כמעט 50% מהשבוע. אנחנו מאוד משקיעים בה כל המחלקה. לכל הורה יש עו"ס משלו. כל הורה החל בהדרכה הורית. הסוגיות לגבי מה טוב לילדים יעלו בהדרכה הורית. תהליך האבחון יחל השבוע. הערכת המסוכנות התקיימה וכשאקבל מסוכנות, אודיע לבית המשפט" (עמ' 12 שורות 14-18 לפרוטוקול מיום 2/17/XX).

18. כידוע, התסקיר מהווה הן עדות לגבי העובדות שבשטח והן חוות דעת בתחום מדעי ההתנהגות והחברה, תחומים בהם קנה עו"ס לסדרי דין ידע וניסיון במסגרת לימודיו ועבודתו. התסקיר אמנם אינו בגדר חוות דעת מומחה, כמשמעותה בסעיף 20 לפקודת הראיות אולם לתסקיר מוענק מעמד מיוחד בחיקוקים שונים לאורו יש ליתן לו משקל יתר. עו"ס לסדרי דין, בדומה למומחה, הוא גורם אובייקטיבי וניטראלי, הממלא חובתו בהתאם לחוק ועל פי החלטות בית המשפט.

            נפסק לא אחת, כי תסקירי הסעד וחוות דעתם של מומחים מהווים אפוא אמצעי מרכזי, חשוב ומשמעותי במסכת הראיות שמובאת בפני בית המשפט וככלל, לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של מומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן [ראה גם עמ"ש (ת"א) 51650-06-12 ר' ק' נ' ד' ד' (22.5.2013)].

19. כאמור, מסקנתו של בית משפט קמא בדבר מסוכנותו של המערער מנומקת אף היא ומבוססת כדבעי, הן מתוך התרשמותו הישירה והן מתוך הראיות והעדויות שעלו בפניו, ובדין קבע בית משפט קמא:

"49. לאחר ששמעתי את עדות הצדדים, עדות עו"ס לס"ד, לאחר שעיינתי בתסקירים שהוגשו, בהחלטות שניתנו בבקשות למעצרו של המשיב ובכתב האישום שהוגש כנגד המשיב אני קובעת כי המשיב מהווה סכנה כלפיה של המבקשת, כי יש למנוע כל מפגש בינו לבין המבקשת, שכן כל מפגש כזה עלול להעמיד את המבקשת בסכנה פיזית ואת הקטינים בסכנה נפשית ואף פיזית וכי המשיב עלול להוות סכנה לילדיו.

20. אוסיף משלי, שתי הערות לעניין המסוכנות:

            האחת - כי מסקנתו של בית משפט קמא בדבר מסוכנותו של המערער מתחזקת נוכח תוצאות הוועדה להערכת מסוכנות, שהתכנסה בתאריך 2/17/XX, בה נכחו עו"ס מחוזית, פסיכיאטר משרד הבריאות, שתי עובדות סוציאליות ועו"ס המשפחה המלווה את האם. הוועדה קבעה, כי פוטנציאל המסוכנות של המערער כלפי המשיבה, הינו בינוני וכי שניהם צריכים לעבור טיפול אישי והדרכה הורית ועל המערער לעבור בדיקה פסיכו-דיאגנוסטית. הוועדה חזרה והמליצה כי המשך איסוף והחזרת הקטינים יהיה בנוכחות צד ג' ושהות המערער עם הקטינים תהיה רק בנוכחות צד ג'. עוד הומלץ, כי לאור ההתנהלות בין ההורים, בזמן החזרת הילדים, יתלווה לאם צד ג' מצדה.

            השנייה - לטעמי, די בתמיהת המערער "מהו אותו מעשה חמור", כדי ללמד על מסוכנותו, על  העדר קבלת אחריות ועל אי יכולת להבין את הנזק הרגשי לו הוא חושף את הקטינים במעשיו אלו, כמו גם, המדרון החלקלק בו הוא מצוי. יעידו על כך גם ההפרות של צווי הגנה קודמים שניתנו בעניינו וכן התנהלותו המתפרצת במהלך הדיון בבית משפט קמא, שבמהלכו משתדלים בעלי הדין להפגין, ולו באולם בית המשפט, ריסון ואיפוק.

            הגם שאינני מקבלת את טענת המערער, כי מדובר באירוע בודד ומינורי של נהיגה שפגעה "קלות" ברכב המשיבה, אשיב כי גם אירוע בודד מסוכן הוא "יש קונה עולמו, יש מאבד עולמו, בשעה אחת".

21. אני דוחה את השגות המערער באשר לאופן בו התנהל הדיון בבית משפט קמא. למערער ניתן יומו בבית משפט קמא במלוא מובן המילה. בית משפט קמא נהג באורח רוח כלפי המערער וקציבת הזמן לחקירת עו"ס לסדרי דין, מתבקשת הן לאור טיבו ומהותו של ההליך שהינו מזורז ודיון בו מתווסף למצבת הדיונים של בית משפט קמא. גם לגוף הטענה מצאתי, כי קו החקירה שנקט בו המערער, חורג הרבה מעבר להליך.

            כל שאר טענות המערער באשר לאופן ניהול הדיון, נדחות, מאחר ומצאתי ששיקול הדעת שהפעיל בית משפט קמא, נכון הוא וראוי.

22. לא מצאתי לנכון לקבל את טענת המערער, כי ההגבלות והתנאים שקבע בית משפט קמא, אינם מידתיים. נהפוך הוא, העדכון שניתן לאחר מתן פסק הדין ואשר התבסס על הוועדה להערכת מסוכנות, הותיר את התנאים על כנם. באשר לאיסור כניסה לישוב מ', מדובר בטענה כללית שאינה נתמכת בנתונים עובדתיים, שיש בהם כדי ללמד שנפגעה זכות יסוד של המערער, באופן חריג.

23. לפני סיום - טרוניית המערער כי בית משפט קמא פירט בקצרה רק חלק מטענותיו ונמנע מלהתייחס לכולן, היא טענה שראוי היה שלא תשמע ובוודאי שלא תנוסח "לעניין זה יש לתהות איזה ערך יש להגשת סיכומים, באם המותב הדן בתיק, כלל אינו מתייחס אליהם בפסק דינו" (סעיף 29 להודעת הערעור). בית משפט קמא הפעיל בשום שכל את שיקול דעתו. גם בפסק דיני זה, אינני מוצאת לנכון להתייחס ולהרחיב לכל טענה שהעלה המערערת, בהודעת הערעור הארוכה שהגיש ואסתפק בכך שכל טענה נבחנה ויש לראותה כטענה שנדחתה ולא טענה שנזנחה.

24. באשר לגובה ההוצאות – הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית בסוגיה באשר לפסיקת הוצאות, לרבות פסיקת שכר הטרחה, בשל יתרונה במה שנוגע לבחינת אופן התנהלות הצדדים, מידת ההשקעה שנדרשה בתיק, חשיבות העניין עבור בעלי הדין ויכולת התרשמותה הבלתי אמצעית מן המכלול [ראה: ע"א 1226/11 עוזי ישראל-פור נ' יהודה אליהו (28.7.2014)].

            משבחנתי את התנהלות המערער בבית משפט קמא, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון, לא אחטא אם אומר, כי ההוצאות שפסק בית משפט קמא, הן על הצד הנמוך.

סוף דבר

25. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליטה כדלקמן:

(א)        הנני דוחה את הערעור. עם זאת, מובהר כי האיסור לשלוח מסרונים באמצעות תוכנת הוואצאפ חל על שני הצדדים, אלא אם יגישו שניהם בקשה משותפת לבית משפט קמא ובית המשפט ייתן החלטה אחרת בעניין זה.

(ב)        ראוי היה לחייב המערער בהוצאות משפט לדוגמא בשל התנהלותו וגם בשל הנוסח שבחר להתבטא בו כלפי בית משפט קמא, כי חיובו בהוצאות "נדמה כי נעשה בניסיון להלך אימים על המערער לבל ידרוש לממש את זכויותיו על פי דין" (סעיף 86 להודעת הערעור).

בשים לב כי המערער מיוצג ע"י הסיוע המשפטי ומלפנים משורת הדין, הנני מחייבת את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 6,000 ₪ כולל מע"מ. סכום ההוצאות ייגרע/יקוזז מתוך הכספים שעל המשיבה לשלם למערער במסגרת איזון המשאבים.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ"ד ניסן תשע"ז, 20 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.