לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט א' דורון) מיום 28.6.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ' 8852/08.
1. ביום 8.12.2008 הוגש נגד המערערת כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, המייחס לה עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); הפרעת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; ושימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר, לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. ביום 28.6.2010, במהלך דיון הוכחות במשפטה של המערערת, נחקרה אחת השוטרות שהיו מעורבות בתקרית נשוא כתב האישום (להלן: העדה). באת-כוח המערערת חקרה את העדה בחקירה נגדית. בשלב מסוים, קטע בית המשפט (השופט דורון) את החקירה בקובעו כי ברור שהעדה עונה רק על סמך האמור בדו"ח הפעולה ואינה זוכרת דבר מעבר לכך מהאירוע. באת-כוח המערערת שבה וביקשה להוסיף ולחקור את העדה, ובית המשפט קבע בשנית, בהחלטה מפורטת, כי המשך חקירתה של העדה אינו מקדם כהוא זה את הדיון ומכאן שהחלטתו נותרת בעינה.
בהמשך אותו דיון, הציע השופט דורון לבאת-כוח המערערת להגיע להסדר טיעון עם התביעה, במסגרתו תודה המערערת בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו או העלבת שוטר. כן ציין השופט, כי לא ניתן לדעת בשלב זה של ההליך האם המערערת תורשע, הדיון יסתיים בלא הרשעה או שמא המערערת תזוכה.
2. בהמשך, ביקשה באת-כוח המערערת כי המותב יפסול עצמו מלדון בעניינה (להלן: בקשת הפסלות). בבקשת הפסלות נטען, כי העובדה שבית המשפט לא אפשר לבאת-כוח המערערת לחקור את העדה הראשית, ואף סירב לרשום בפרוטוקול את בקשתה החוזרת להחזיר את העדה לאולם ולחקור אותה נקודתית על עניין התקיפה, אינה מאפשרת לסנגורית להמשיך ולעשות את מלאכתה נאמנה. כן נטען, כי התנהלותו של בית המשפט, כפי שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהתבטאותו לעניין הסדר הטיעון, מביאה לעיוות דין קיצוני ולפגיעה מהותית בצדק.
בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בהחלטתו קבע השופט דורון, כי החלטותיו הקודמות בבקשותיה של הסנגורית לחקור את העדה ניתנו באריכות על מנת להסביר את מקורן ומכאן שאינו מוצא מקום לחזור עליהן. עוד נקבע, כי סירב לרשום בפרוטוקול את בקשתה החוזרת של הסנגורית בעניין זה מאחר שלא מצא לנכון לאפשר לה לטעון לפרוטוקול טענות שכבר נטענו, וכי דבריו לעניין הסדר הטיעון נאמרו בניסיון לברר אם ניתן להגיע להסכמה בין הצדדים ואינם משקפים כל הבעת עמדה שיכולה לשמש בסיס לטענת פסלות. לבסוף נקבע, כי ככל שיהיו למערערת, במידה ותורשע, טענות משפטיות בעניין חקירת העדה, מקומן בשלב הערעור על הכרעת הדין.
3. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, בו חוזרת באת-כוח המערערת על טענותיה בבקשת הפסלות, וכן מוסיפה וטוענת לעניין הצרת צעדיה בניהול הגנת המערערת בבית המשפט קמא. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, ומששקלתי את טענות המערערת, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. דיני הפסלות בכללם מבוססים על מבחן החשש הממשי למשוא פנים. על-פי מבחן זה, מוטל על המערערת הנטל להוכיח, מבחינה אובייקטיבית, כי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 4771/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.2005)). נטל זה לא עלה בידי המערערת להרים. ראשית, ובאשר לטענה ביחס לחקירת העדה והיעדר הרישום בפרוטוקול, הרי שמדובר בתקיפת החלטותיו הדיוניות של בית המשפט קמא. כבר נקבע בפסיקתנו, כי החלטות הנוגעות לניהולו השוטף של הדיון, בין היתר בכל הנוגע להיבטיו הראייתיים, אינן מהוות עילה לפסלות שופט (ראו, למשל: ע"פ 8340/09 אלמליח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2009); ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2002)). מקומן של ההשגות על החלטות מסוג זה הינו בהליך של ערעור על ההחלטות לגופן, בהתאם לסדרי הדין המקובלים, ולא בבקשה לפסילת שופט ובערעור על ההחלטה בעניין זה. בנסיבות המקרה שלפניי, גם אם תחושתה הסובייקטיבית של המערערת היא כי ניהול הדיון על-ידי בית המשפט מצביע על יחס שלילי כלשהו של השופט כלפיה, כשאין לתחושה זו יסוד בנתונים האובייקטיביים לא קמה עילה לפסילת השופט.
4. אף בטענתה השנייה של המערערת, הנוגעת להצעת בית המשפט בעניין הסדר הטיעון, לא מצאתי ממש. הלכה היא, כי אין במעורבות בית המשפט בגיבוש הסדר טיעון, כשלעצמה, כדי להביא לפסילתו (ראו: ע"פ 2356/07 גונצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.3.2007); ע"פ 3551/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 182-181 (2006)). עילת פסלות תקום רק במקרים נדירים בהם מעורבותו של בית המשפט בהסדר מצביעה, באופן אובייקטיבי, על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. מעיון בחומר שהציגה המערערת, לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי נמנה עם מקרים חריגים ונדירים אלה, באופן המצדיק את העברת הדיון לידי מותב אחר. כעולה מהחלטת השופט בעניין הפסלות ומפרוטוקול הדיון, השופט אמנם ניסה לברר אם ניתן להגיע להסכמה בין הצדדים וכן ציין כי לא ברור בשלב זה כיצד יסתיים הדיון והאם המערערת תורשע אם לאו. ואולם, לא ניתן לומר כי יש באמירות אלה של השופט, שאין בהן כל הבעת עמדה לגופם של דברים, כדי להצביע על נעילת דעתו ביחס לתוצאות משפטה של המערערת.
5. בהתחשב בכל אלה, ומשלא מצאתי כי המערערת הוכיחה קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, דין הערעור להידחות.
ניתן היום, ח' באב התש"ע (19.7.2010).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il