1. המערער מאושפז בכפיה בבית החולים לאחר שביום 7.6.10 הוצא נגדו צו אשפוז. ביום 17.3.14 דנה הוועדה הפסיכיאטרית בעניינו, על פי סמכותה שבסעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - החוק), והחליטה לא לאפשר לו לצאת לחופשות כלל. על כך מלין המערער בערעור זה.
2. עניינו רקעו ועברו של המערער נסקרו בפסק הדין מיום 25.12.11 בתיק ע"ו (מחוזי חיפה) 31308-12-11, בו התברר ערעורו של המערער על החלטה קודמת של הוועדה מיום 30.11.11. אין זה מן ההכרח, אפוא, לחזור כאן על כל הפרטים. נציין רק כי מדובר בחולה שהואשם בניסיון לרצח של דייר אחר בהוסטל בו שהו שניהם, באמצעות שיסוף הצוואר בסכין וגרימת חתך ארוך בצוואר מאמצע עורפו של הנפגע עד לחזית הצוואר. הפרשה היא ממאי 2010 כמתואר בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"פ 44034-05-10). בעקבות זה הוצא נגד המערער צו אשפוז ביום 7.6.10. בהחלטה מיום 30.11.11 קבעה הוועדה כי נשקפת ממנו באותה עת מסוכנות בינונית לזולת, והחליטה לא להתיר לו לצאת לחופשות כלל. על כך ערער המערער, אך ערעורו נדחה, כמנומק באותו הפסק בסעיפים 10 ואילך.
3. מאז ההחלטה מיום 30.11.11 דנה הוועדה 3 פעמים בעניינו של המערער:
[א] בדיון מיום 12.8.13 נרשם כי המערער "קולני. מתוח מאוד, סף גירוי נמוך. על סף התפרצות מילולית כלפי סובבים. אפקט רגזני עם גוון חשדני בעוצמה גבוהה. בתוכן מחשבות שווא של יחס כלפי סובבים ... חסר תובנה למצבו. שיפוט ובוחן המציאות לקויים". המסוכנות שבמערער לעצמו הוערכה כנמוכה ולאחרים ברמה בינונית. הוחלט לא לאפשר לו לצאת לחופשות כלל, זאת לאחר שקודם לכן יצא לשתי חופשות מוגבלות בזמן ובמקום. הוועדה הסבירה כי "[חלה] החמרה במצבו הנפשי [של המערער] שמתבטאת בעליה בעוצמה של סימפטומים פסיכוטיים עם ביטויים תוקפניים בהתנהגותו. שיפוט ובוחן מציאות לקויים. תובנה לקויה למצבו הנפשי". לאור זה הוחלט לא לאפשר למערער לצאת לחופשות כלל.
[ב] הדיון השני בפני הוועדה הוא מיום 6.1.14. בפני הוועדה הונחה הערכת הרופאים מיום 1.1.14. הם סברו כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה נמוכה. הם ציינו בסיכום ההפניה כי בשעתו יצא המערער לחופשות שבוטלו והסבירו עוד כי : "במהלך חצי שנה שחלף מאז היה שקט, רגוע, לא גילה תכני מחשבות שווא. ביקורת ותובנה חלקיות. החולה יוצא למועדונית. לא תוקפן ולא אלים. משתף פעולה [באופן] מלא. במצב זה אינו מהווה סכנה ממשית לעצמו ולאחר. לכן אנו מבקשים לאשר לו חופשות קצרות בליווי. הדבר נחוץ לנו כי על מנת להעבירו למסגרת שיקומית במוסדנו".
בבדיקה נרשם כי המערער: "משתף פעולה [באופן] פורמלי ... אפקט מצומצם מאוד. חשיבה לא תמיד מאורגנת, עקיפנית. בתוכן שאריות של מחשבות שווא של יחס ורדיפה כלפי המערכת ש'לא נתנה לו להתקדם', תובנה למצבו הנפשית חלקית בלבד. כעת שולל שמיעת קולות". הוועדה העריכה כי המערער מסוכן לעצמו ברמה נמוכה ולאחרים מסוכנותו היא ברמה בינונית. באשר למסוכנות בעבר לא צוין מאומה. הוחלט לא לאפשר חופשות כלל עד לתאריך 7/4/14.
הוועדה נימקה: "מדובר בחולה סכיזופרני פרנואידי כרוני עם אשפוזים חוזרים מזה כ-20 שנה, אשפוז אחרון מ- 9/5/10 בגין ניסיון לשיסוף גרון של שכנו בהוסטל, אף כי לא נצפו אירועים חריגים במהלך החצי השנה האחרונה, עדיין יש סימנים למחשבות שווא כלפי המערכת שלא נותנת לו להתקדם. במצב זה של חוסר יציבות לאורך זמן מספיק, הוועדה אינה מאפשרת חופשות, אולם יש מקום לבדוק בעוד 3 חודשים אם מחשבות השווא נגד המערכת חלפו".
[ג] הדיון השלישי בפני הוועדה נערך ביום 17.3.14. בפניה הונחה הפניית הרופאים מיום 9.3.14 בה נרשם כי המערער "כעת מאושפז בסטטוס ללא חופשות. כעת נמצא במצב של רמיסיה. מצבו הנפשי די יציב. אנו מעריכים כי מצבו הנפשי הנוכחי מאפשר ניסיון העברתו למסגרת שיקומית - מגלה מוטיבציה לכך, לכן הוחלט להקדים מועד הועדה עם המלצה למתן חופשות עפ"י שיקול דעת המנהל - דבר שיאפשר הכנתו והעברתו למסגרת שיקומית."
בבדיקה בפני הוועדה נרשמה מפי המערער התייחסות לאירועים משנת 2001 ומשנת 2010, כאשר בראשון הוא "רצה ללכת הביתה ואנשי ביטחון לא נתנו לו והוא השתמש בכישורים שלו מקרב מגע ושבר להם את הלסתות (ו)בהמשך כשטיפלו בו פירש את זה כניסיון לרצחו ולחתוך את איבר מינו" ובשני (שזו כנראה פרשת ניסיון הרצח) הוא הסביר כי "התייחס לאדם יפה ונתן לו כל הדברים כי פחד ממנו ולכן הייתה הצדקה להרוג אותו." כמו כן צוינו "חוסר חרטה על מעשיו לחלוטין [וכי ה]תובנה למצבו [היא] ברמה לקויה"; המסוכנות שבמערער הוערכה כנמוכה לעצמו וכבינונית לאחרים; הוחלט לא לאפשר יציאה לחופשות כלל, והוועדה נימקה: "מדובר במקרה חמור של ניסיון לרצח שהיה יכול להוביל למוות של בן אדם ממאי 2010. הנ"ל עדיין מגלה תכנים פסיכוטיים, פרנואידי, חשדנות רבה כלפי הסובבים, סבור שיש לו מניעים מוצדקים למעשה... לדבריו מתעללים בו ורופא שיניים רוצה לעקור לו את כל השיניים ומרגיש שהוא בגטו. בפני הוועדה מונחת עמדת הפרקליטות שמתנגדת להוציאו לחופשות. לאור האמור [המערער] עדיין מהווה סיכון ברמה בינונית לסביבה".
4. לטענת באת כוח המערער, מצבו מאפשר כיום יציאה לחופשות. השינוי במעמדו, אם יותרו החופשות, יאפשר גם את העברתו לשיקום בהוסטל מחוץ לבית החולים, ודבר זה אפשרי שכן, כפי שכתבו הרופאים, "כעת [הוא] נמצא במצב של רמיסיה (ו)מצבו הנפשי די יציב." מנגד, טוען ב"כ המשיבים, כי לאור עברו של המערער כרשום בדף המידע הפלילי בו רשומות הרשעות רבות במגוון עבירות, ולאור חומרת הפרשה ומהלך הדברים גם בפני הוועדות הקודמות, לא התמלאו התנאים המאפשרים יציאה לחופשות, דבר שיעמיד את הציבור בסיכון ממשי שאין עליו לשאת בו. ב"כ המשיבים מפנה לארוע שנרשם בקרדקס ביום 28.2.14 לפיו "החולה הסתכסך עם מטופל אחר ואף הרים יד על מנת להרחיקו. נבלם על ידי (ה)צוות. מצטער מסביר ש(ה)מטופל הטריד אותו מספר ימים וגם היום נגע בו ואף נגע במקומות מוצנעים. דבר שהרגיזו. מבטיח לא לחזור על מעשיו. ללא סימני פסיכוזה." באת כוח המערער טוענת, באשר לכך, כי אין ללמוד מן האירוע שהמערער אלים או מסוכן וכי לא המערער הוא שתקף, אלא המטופל האחר.
5. לאחר שעיינתי בחומר המונח בפני ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי עלי לדחות את הערעור.
6. צו האשפוז נגד המערער הוצא בעקבות פרשה חמורה ביותר כאשר המערער הכין מראש סכין, ושיסף את צווארו של המתלונן שישב לידו במטרה להמיתו. צווארו של המתלונן נחתך מן העורף עד לחזית הצוואר, נגרם דימום חזק שהצריך אשפוז וניתוח בבית החולים, כך שאך יד הגורל הביאה לכך שהדבר לא הסתיים במותו של הקורבן. כל זה קרה כאשר שניהם שהו בהוסטל, מקום האמור להיות מוגן וכזה שמאכלס, אמנם, חולי נפש, אך אלה אמורים להיות במצב של רמיסיה יציבה המפחיתה משמעותית את הסיכון הנובע ממחלת השוהים בו.
7. נוכח אירוע כה קשה, שאך כפסע היה בינו לבין רצח, נדרש כי הוועדה תשתכנע, בוודאות קרובה, שחל בחולה שינוי מהותי ובסיסי עקב הטיפול אותו הוא מקבל בבית החולים, אשר מתבטא ברמיסיה יציבה לאורך זמן, שיש בה כדי לנטרל את המסוכנות שבחולה, שמא יארע הרע מכל, והוא יחזור על מעשהו. בנוסף לאותו שינוי יסודי ויציב לטובה, יש צורך בנקיטת אמצעי זהירות במהלך החופשה (ליווי, הגבלה של זמן ומקום, יידוע המשטרה, וכו'). שני אלה יחד: השינוי הבסיסי והיציב לטובה, ואמצעי הזהירות בעת הימצא החולה מחוץ לבית החולים, צריכים לאזן את הסיכון הנשקף מן החולה. יש לזכור כי הוא עדיין חולה; המחלה עשויה להתפרץ, ועל כן, לאור הרקע והעבר, נדרש משנה זהירות מצד הוועדה בהעניקה חופשה. יחד עם זאת, תמיד יש להתייחס אל החולה ביחס המנותק מגישה מענישה, שיש עימו חמלה, תוך נקיטת צעדים מדודים בהענקת חופשות, הן כדי לתרום בכך לשיקומו של החולה, הן כדי שלא תיגרם פגיעה בחירותו מעבר למידה הנדרשת. (ראה והשווה: ע"ו (מחוזי חיפה) 50587-12-12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 6.1.13; ע"ו (מחוזי חיפה) 47068-02-13 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 11.3.13; ע"ו (מחוזי חיפה) 5265-06-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 24.6.13, וכן האסמכתאות המאוזכרות בכל אחד מפסקי הדין הללו).
החלטת הוועדה, בנידון זה, יסודה באיזון בין השיקולים האמורים. זו החלטה שבשיקול דעת, רפואית ביסודה, של גוף מקצועי הנושא באחריות רבה, בין היתר לאור הרכב מותבו. הוועדה יכולה שלא לילך על פי המלצת הרופאים במחלקה, שאינה אלא המלצה בלבד, אם כי יש לייחס לה משקל ראוי. בהחלטה כזו אין בית המשפט מתערב אלא כאשר כללי הצדק הטבעי נפגעו, או כאשר ההליך לא היה תקין, או כאשר היא אינה משתלבת עם התמונה הכוללת המתגבשת לגבי החולה, או כאשר היא חורגת מסבירות, או מיוסדת על טעות, וכיוצא בזה (ראה: רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 2.5.12; ע"ו (מחוזי חיפה) 46262-06-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 30.6.13, וכן ע"ו (מחוזי חיפה) 888-07-12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 8.7.12).
8. בשלושת הדוחו"ת האחרונים של הוועדה היא העריכה כי המסוכנות שבמערער לאחרים היא ברמה בינונית. רמת מסוכנות כזו, ככלל, אינה מתיישבת עם הוודאות הקרובה הנדרשת לשם הפחתת המסוכנות שבחולה שביצע ניסיון לרצח, כדוגמת זה שבענייננו, לרמה נסבלת המאפשרת חופשה. נדרשת מסוכנות ברמה פחותה מזו כדי לאפשר יציאה לחופשות של חולה שניסה לרצוח. לאור הדוחו"ת של הוועדה, אליהם הפניתי לעיל, ברור כי לעת הזאת טרם הושג במערער אותו שינוי יציב המאפשר יציאה לחופשות תוך שלילת המסוכנות שבו בוודאות קרובה. מכך מתחייבת המסקנה כי יש לדחות את הערעור.
9. סוף דבר, הערעור נדחה.
ניתן היום, ו' ניסן תשע"ד, 06 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.