דחיית תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בגין רשלנות רפואית נוכח עיכוב בחיבור למכשיר ניטור דופק עוברי

כללי

1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת 1 בשל רשלנות רפואית נוכח עיכוב בחיבור התובעת 2 למכשיר ניטור דופק עוברי ובטענה כי היה צריך לחברה להתקן הרפואי במועד מוקדם יותר, מכפי שנעשה בפועל, בחלוף 34 דקות ממועד פנייתה לבית החולים, שבבעלות הנתבעת וכמתחייב ממצבה הרפואי וממחלתה הבסיסית בנתוני קבלתה בחדר המיון.

העובדות הצריכות לעניין

2. התובעת 1 (להלן – התובעת) הינה קטינה, ילידת 23.9.04. התובעים 2 ו-3 הנם הוריה ואפוטרופסיה הטבעיים של התובעת ומיטיבי נזקה. הנתבעת ... (להלן – בית החולים), שבמסגרתה ותחת פיקוחה עבדו הרופאים והצוות הרפואי (להלן – הצוות הרפואי) שטיפל בתובעת 2 (להלן – האֵם) עם קבלתה בבית החולים ביום 23.9.04 ועובר לביצוע מהלך הלידה. ברקע הרפואי של האם מחלת אסטמה מזה עשר שנים ומטופלת בתרופות בהתאם לצורך.

3. לטענת התובעים ועל-פי הרשומות הרפואיות, נקבע תאריך לידתה המשוער של האם ליום 25.9.04. הריונה של האם הוגדר כהיריון בר סיכון, זאת נוכח מחלתה הבסיסית והתקפי אסטמה שמהם סבלה והטיפול התרופתי שנזקקה לו. על-פי הנטען, עד לשבוע ה-37 מהלך ההיריון נמשך באופן תקין. בתאריך 6.9.04, בהיותה בשבוע 37+4 להריונה, הופנתה האם לבדיקה בבית החולים עקב ירידה בתחושות תנועות העובר. לפי רישומי בית החולים, סיבת הפגיעה הייתה כאבי בטן תחתונה. לאם בוצעה בדיקה גופנית שנמצאה תקינה. כמו-כן, כמות מי השפיר הייתה תקינה ומוניטור ריאקטיבי היה תקין. האם שוחררה במצב כללי טוב לביתה, עם המלצה להמשך מעקב אצל הרופא המטפל.

4. בתאריך 21.9.04, יומיים לפני הלידה, בשבוע ה-40+, סבלה האם מקוצר נשימה ושיעול פרודוקטיבי מזה שלושה ימים. עקב כך, הופנתה לחדר מיון בבית החולים שם טופלה תרופתית באינהלציות וסולומדרול. באותו מועד נעשה לאם ניטור עוברי שפורש כתקין. על-פי הרשומות הרפואיות, המליצה רופאה פנימית במיון על אשפוז האם, ביחידת ההיריון בסיכון גבוה, להמשך טיפול באינהלציות וסטרואידים. לפי רישומי רופא הנשים, הומלץ בנוסף לשקול אופציה ליילוד על-ידי בלון, זאת נוכח גיל ההיריון והחמרה במצב האסטמה של האם. כעולה מהרשומות, סירבה האם להמלצת בית החולים, אף שהוסברו לה הסיכונים. משכך, הודרכה לחזור לחדר המיון למחרת, לביקורת ולהחלטה לגבי יילוד. מכל מקום, נמסר לה כי עליה לפנות לבית החולים בכל מקרה של החמרה במצבה.

5. ביום 22.9.04 הופנתה האם לחדר מיון של בית החולים על-ידי רופא משפחה, זאת עקב שיעול וקוצר נשימה. אין חולק, כי התובעת לא הגיעה לבית החולים בעקבות הפניית רופא המשפחה. וממילא, לא פנתה לבית החולים למחרת היום כפי שנדרשה במועד שחרורה ביום 21.9.04. כעולה מהרשומות הרפואיות, ביום 23.9.04 בשעה 20:56, בשבוע ה-40+2 להיריון, התקבלה האם בבית החולים עקב "צירים, דימום קל, ללא ירידת מים". בשעה 21:20 נמדדו סימנים חיוניים, לחץ דם 122/82, דופק 104, חום 36.8. בשעה 21:30 החל רישום הניטור העוברי. בשעה 21:37 נצפתה ברדיקרדיה עוברית של 80BPM עם וריאביליות מופחתת. בנוסף, בוצעה בדיקה נרתיקית ונמצא צוואר רחם אחורי. בהמשך, החלה האם לקבל עירוי נוזלי ונלקחו ממנה בדיקות ודוגמת דם. בשעה 21:40 בוצעה לאם בדיקת אולטרסאונד בה נצפה דופק עוברי ברדיקרדי. בשעה 21:42 ניתנה הסכמת האם לניתוח קיסרי ובשעה 21:47 הגיעה האם לחדר לידה. לאחר שהוזעק צוות רפואי בוצעה הרדמה והחלה הלידה על דרך של ניתוח קיסרי. בשעה 21:59 חולץ עובר ממין נקבה, היא התובעת. בפתיחת הרחם נצפה מקוניום סמיך מאוד ועל כן בוצעה שאיבה של המקוניום מדרכי הנשימה העליונות של העובר. התובעת נולדה ללא דופק ולאחר שבוצעה בה החייאה מלאה הופיע דופק. בהמשך האשפוז של התובעת דווח על פרקוסים, היפר טונוס בגפיים, פגיעות תפקודיות ריאתיות, כשל כלייתי חריף, הפרעות אנדרוקריניות ומטבוליות, ולאחריה, נמצא בבדיקת אולטרסאונד פגיעה קשה ברקמת המוח. כאמור, התובעת נולדה באספיקציה קשה מאוד, נפגעה במוח וסובלת משיתוק מוחין – CP.

טענות הצדדים

6. התובעים טענו להתרשלות של הנתבעת נוכח האירועים שקדמו ללידת התובעת ותמכו את טענותיהם בחוות דעתו של ד"ר זילברמן, מומחה בגניקולוגיה ומיילדות. כעולה מחוות הדעת, היריון האם הוגדר כהיריון בר סיכון גבוה, זאת בשל מצבה הבסיסי ומחלת האסטמה ממנה סבלה. היריון מסוג זה מצריך מעקב צמוד במהלך הלידה, תוך כדי ניטור עוברי ממושך, כדי לאתר סיבוכים אפשריים ולמנעם בזמן. על-פי המוניטור העוברי מיום 21.9.04, אשר פורש כתקין, לא נמצא ברשומות כל דיווח הרומז על מצוקה עוברית. בהקשר זה טענו התובעים כי לא נמסר לאם הסבר על משמעויות המחלה הריאתית ממנה סבלה, וממילא, זאת לא הייתה הסיבה להמלצת בית החולים לאשפוזה. התובעת הדגישה כי עזבה את בית החולים באותו מועד בשל הרצון לטפל ביתר ילדיה, ולא כדי להימנע מטיפול כלשהו כאשר מדובר בחיי העובר שברחמה. מכאן, טענה כי לו הייתה מועלית בפניה אפשרות למצוקה עוברית כאינדיקציה לסיום ההיריון, לא הייתה מהססת ובוחרת ביילוד על פני לידת תינוק פגוע. עם הגעת התובעת לבית החולים ביום 23.9.04 לא בוצע ניטור עוברי במשך 34 דקות, ממועד קבלת האם לחדר הלידה בשעה 20:56 ועד לשעה 21:30. בשל חלוף זמן רב ולנוכח מצב האם ותלונותיה, נטען כי היה על הצוות הרפואי לבצע ניטור עוברי מיד עם קבלתה לחדר מיון או בסמוך לאחריה ומשלא נעשה כן, חרג מהסטנדרט הרפואי המקובל והתרשל. משכך, טענו כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לתובעת. ד"ר עמיחי ברזנר, מומחה ברפואת ילדים, קבע כי נותרה לתובעת נכות לצמיתות של 100% בשל הפיגור השכלי, הפגיעה המוטורית והעיוורון. התובעים פירטו את צרכיה של התובעת, בין היתר, טיפול סיעודי, מגורים, ניידות וציוד שיקומי. על-יסוד כל אלה, עתרו לפסיקת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לתובעת בשל התנהגותה הרשלנית של הנתבעת.

7. לכתב התביעה צורפה כאמור חוות דעתו של ד"ר זילברמן. בחוות דעתו הדגיש המומחה כי נוכח נתוניה הבסיסיים של האם הוגדר הריונה כבר סיכון. ד"ר זילברמן הוסיף, כי במועד קבלתה בבית החולים ביום 23.9.04, ובשל תלונותיה על צירים ודימום קל, היה על בית החולים לבצע ניטור עוברי לאם, ומשחלף פרק זמן של כ-34 דקות ממועד קבלתה ועד לניטור, סבר כי פרק זמן זה יכול להיות משמעותי ביותר לגבי האפשרות של תחלואה ותמותה. בנסיבות אלה העריך כי קיימת סבירות גבוהה שהקדמת הלידה הייתה מונעת את תוצאותיה וכי משך הזמן שחלף בין קבלת האם בבית החולים ועד תחילת הניטור העוברי אינו סביר, בעיקר כשמדובר בהיריון בסיכון גבוה ולאור תסמיני האם בדבר צירים ודימום. כתוצאה מהעיכוב הממושך בתחילת ניטור העוברי, התאחרה אבחנת המצוקה העוברית וכפועל יוצא הטיפול המתחייב – ניתוח קיסרי. כתוצאה מכך נולדה התובעת במצב של היפוקסיה קשה הידועה כסיבה לנזק נוירולוגי, שניתן היה למנעו אילו הניתוח הקיסרי היה מתבצע תוך זמן סביר מרגע קבלת האם בבית החולים. לביסוס הנזקים הנטענים, צורפה חוות דעתו של ד"ר ברזנר לעניין הצרכים השיקומיים של התובעת.

8. בכתב הגנתה דחתה הנתבעת את טענות התובעים. תחילה טענה כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, שכן האירועים נשוא התובענה התרחשו ביום 23.9.04, אף שהתביעה הוגשה ביום 5.9.11, כשבועיים לפני תום תקופת ההתיישנות. לגופו של עניין טענה כי דין התביעה להידחות שכן גורמי בית החולים והצוות הרפואי העניקו לאם טיפול רפואי מקצועי ומיומן העומד בכל הסטנדרטים הרפואיים המקובלים וכי הנזקים שנגרמו לתובעים הנם תוצאה של מצבה הרפואי הבסיסי של האם ובשל מחדליה עובר ללידת התובעת. בהקשר זה הדגישה הנתבעת את סירובה של האם להמלצת הרופאים להתאשפז ביום 21.9.04, חרף הסיכונים הכרוכים בכך. הנתבעת הטעימה כי אף שהוסברו לאם כל הסיכונים שבסירובה להתאשפז, חתמה האם מרצונה על סירוב לאשפוז ועזבה את בית החולים בניגוד להמלצות הרופאים כאמור. לפיכך, טענה כי יש לדחות את התביעה לגופה ולחילופין, טענה לרשלנות תורמת של האם. כמו כן הכחישה את הנזקים הנטענים והצרכים השיקומיים שפורטו בחוות דעת מומחה התובעים.