דחיית תביעה של תושבי שדרות בשל היעדר עילה

כללי

בפניי מונחת בקשת המדינה למחוק או לדחות את תביעתם של התובעים על הסף, זאת בשל מספר עילות, בהתאם לתקנות 100 - 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). ראיתי לנכון להתייחס רק לחלקן.

התובעים, 41 במספר, מגדירים עצמם כ"תושבי שדרות וסביבותיה"; כתובותיהם ומספרי הזהות שלהם לא מצויינים משום מה לצד שמותיהם, בניגוד לתקנה 9(2) לתקנות; לתיק אף לא הוגשו יפויי כוח חתומים על ידי התובעים, המייפים את כוחם של עורכי הדין להגיש את התביעה בשמם. למעשה, היה מקום מלכתחילה שלא לקבל כלל את התביעה לרישום. חרף זאת, אתייחס לתביעה כאילו הוגשה בהתאם לתקנות.

התובעים בחרו להגדיר את הסעד הנתבע במילים אלה: "בית המשפט מתבקש להוציא מלפניו פסק דין המצהיר כדלקמן: (א) התובעים פטורים מתשלום מסים ישירים ועקיפים, המשתלמים כרגיל לאוצר הנתבעת על ידי אזרחי המדינה ותושביה, עד אשר יקבע, כי הנתבעת מספקת להם את אותה רמת ביטחון ממנה נהנים יתר אזרחי מדינת ישראל ותושביה, ובמיוחד תושבי האזור המטרופוליטני של תל אביב. (ב) התובעים זכאים להחזר כל סכום שנגבה מהם על חשבון תשלום מיסים ישירים ועקיפים כאמור לעיל, החל מיום 28 ביוני 2004 ועד יום פסק הדין, ועד בכלל".

בכתב התביעה מתואר המצב הבטחוני הקשה באזור שדרות. לטענת התובעים, המדינה מפקירה אותם לגורלם ולא מספקת להם את רמת הביטחון לה זוכים יתר תושבי ישראל, ובכך פוגעת בזכויות חוקתיות בסיסיות.

אי שפיטות

כאמור לעיל, התובעים מבקשים שבית המשפט יהיה זה שיקבע מהי רמת הבטחון הרצויה והמתחייבת, בטרם "ירשה" למדינה לשוב ולגבות מהם מיסים. התובעים טוענים כי אין הם מתיימרים למצוא את הפתרון; עם זאת, הם אינם טורחים להסתיר את דעתם; בסעיף 13 לתשובתם לבקשת המדינה הם כותבים: "... התובעים אינם מציעים לנתבעת לפתח, לרכוש ולהציב מערכות ליירוט רקטות ופצצות מרגמה... לתפוס מחדש את האזורים מהם משוגרות הרקטות, לחדש את ההתנקשויות במשגרי הרקטות, ביצרניהן ובמפקדיהם, או שמא לנקוט פעולות ענישה כלפי אוכלוסיית רצועת עזה, לפנות כל שטח המשמש לירי רקטות ופצצות מרגמה מתושביו..." (ההדגשה שלי - א.ז). אם אלו לא "הצעות", לא אדע הצעות מהן.

צר לי, אך האופי הברור והדומיננטי של התביעה הוא פוליטי, לא משפטי, על אף הניסיון "לצבוע" אותה בכסות משפטית לכאורה. התובעים אינם טוענים ל"הפקרה כלכלית" אלא ל"הפקרה בטחונית-צבאית". עתירה, המבקשת את בית המשפט להחליט מתי המדינה מספקת את רמת הביטחון הנדרשת, לא רק שהיא כללית ותיאורטית, אלא שהיא מצויה עמוק בתוך מתחם העניינים הבלתי שפיטים.

בבג"ץ 4481/91 ברגיל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(4) 210 (1993) התבררה עתירתה של תנועת "שלום עכשיו". עניינה של העתירה היה בהקמת יישובים אזרחיים והתנחלויות בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל ב"תפיסה לוחמתית". לטענת העותרים שם, נעשות ההתנחלויות ללא כפיפות לטעמי ביטחון, אלא למטרות יישוב קבוע של אזרחים במקום; העובדות הנוצרות בשטחים, מכוח ההתנחלויות, הן קבועות ובלתי תלויות בכל הסדר מדיני שיתקיים לאחר שיסתיים הממשל הצבאי. עוד נטען, בין היתר, כנגד ההוצאות הכספיות הכרוכות בהתיישבות בשטחים המוחזקים, כנגד כינון מערכת משפט ייחודית לתושבים וכנגד פעילותן של רשויות בעלות השקפת עולם יהודית, הפוגעת באוכלוסיה הערבית המקומית.

בית המשפט העליון דחה את העתירה, מטעמי "חוסר שפיטות"; כב' הנשיא מאיר שמגר קבע, כי "לטעמי, יש לדחות עתירה זו, כי היא לוקה בכך שהיא מתייחסת לנושאי מדיניות השמורים לזרועות אחרות של הממשל הדמוקרטי, והיא מעלה נושא שהסממנים המדיניים שבו הם דומינאנטיים וגוברים בעליל על כל קטעי הקטעים המשפטיים שבו. אופיו השליט של הנושא המועלה בעתירה הוא מדיני מובהק. היעדר התאמתו של נושא העתירה להכרעה שיפוטית בבית המשפט הגבוה לצדק נובע במקרה דנן מן השילוב של שלושה סממנים השוללים שפיטותו של הנושא:נ התערבות בנושאי מדיניות המצויים בתחומה של רשות שלטונית אחרת, היעדר מחלוקת קונקרטית ואופייה המדיני השליט של הסוגיה" (עמ' 215).

כזו היא גם התביעה שבפניי - "לא שפיטה", במונחים של המשפט המינהלי; "מחוסרת עילה", במונחי המשפט האזרחי.

מתן לגיטימיזציה ל"מרד מיסים"?

הכרזה על "מרד מיסים" בתגובה לפעילות שלטונית, שאיננה לרוחה של קבוצת אזרחים מסוימת, היא חתירה מסוכנת תחת אושיות הדמוקרטיה ופגיעה קשה בעקרון שלטון החוק ובעקרון השוויון. הדבר דומה לסוגית הסרבנות המצפונית ה"סלקטיבית", במקרים שבהם לא נשמעים לחוק - גיוס לצבא או מילוי פקודה - מטעמים אידיאולוגיים. ראו דברי כב' השופטת (כתוארה אז) דורית ביניש בבג"ץ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נז(1) 726 (2002), שעסק במתן פטור מגיוס מטעמי "מצפון": "גם אני סבורה שלעת הזאת, כאשר החברה הישראלית מפולגת ומקוטבת, ובה קבוצות ויחידים בעלי הכרה מצפונית ואמונה עזה כל אחד בצדקת דרכו, קשה ביותר ההבחנה המתווה את גבולות הלגיטימיות של הסרבנות המצפונית הסלקטיבית לסוגיה. רבים בקרבנו מבקשים לקבוע את גבולות הציות על ^-פי אמונתם ומצפונם ואף על ^-פי השקפתם הפוליטית. קו הגבול בין סרבנות מצפונית סלקטיבית לבין השקפת עולם מדינית הוא אכן, כלשונו של חברי הנשיא, "דק, ולעתים דק מדק". חילוקי הדעות המדיניים בחברה הישראלית נוגעים בקצות העצבים הרגישים ביותר של החברה ושל רבים מיחידיה. החברה בישראל מאופיינת במחלוקות אידאולוגיות עמוקות, ובהן גם מחלוקות המבססות עצמן על טעמים מצפוניים ועל טעמים שבאמונה דתית. חילוקי דעות אלה מצויים בדרך ^-כלל בתחום הלגיטימי של חברה דמוקרטית פתוחה ופלורליסטית. החברה יכולה לעמוד במחלוקות אלה כאשר הן באות לידי ביטוי תוך שימוש בכלים שהחברה הדמוקרטית הנהיגה. אל מול הטיעונים שבמצפון ובאמונה, גם אם כנים הם, עומדים שיקולים הכרוכים בביטחונה ובשלמותה של החברה בישראל. מדינת ישראל מצויה בכל שנותיה במצב של צורך בפעולות לחימה על ^-פי תפיסת הביטחון הלאומי של ממשלותיה לדורותיהן. העותרים עצמם שירתו ביחידות קרביות ונטלו חלק בפעילות צבאית. סירובם לשרת עתה מכוון כנגד שירות בשטחים המוחזקים בידי צה"ל עקב הצעדים הננקטים שם בתקופת הלחימה בטרור. השאלות המתעוררות עקב המלחמה בטרור הן בלב מחלוקת פוליטית חריפה. מחלוקת זו אם תתנהל בתוך הצבא, עלולה היא לפגוע בו פגיעה קשה וממשית. על ^-פי חוק ^-יסוד: הצבא, הצבא נתון למרות הממשלה, ושר הביטחון הוא הממונה מטעמה על הצבא; האחריות לביטחון המדינה היא בידי הממשלה, והשר הוא הפועל מטעמה. על ^-פי חוק שירות בטחון [נוסח משולב], נתון בידי שר הביטחון שיקול ^-דעת רחב לעניין הפטור משירות צבאי, לרבות מטעמי מצפון. לפיכך מצטרפת אני לדעת הנשיא כי ההחלטה ליתן משקל מכריע לצורכי הביטחון נוכח החשש הממשי מפני הפגיעה הצפויה במסגרות הצבאיות, אם תוכר הסרבנות הסלקטיבית, הינה החלטה שעומדת במבחני הביקורת השיפוטית ואינה מקימה עילה להתערבותנו" (עמ' 738 - 739 לפסק הדין).

התובעים, לכאורה, אינם מכריזים על "מרד מיסים"; הם מבקשים שבית המשפט "יאשר" אותו; בכך הם מבקשים שבית המשפט ירשה להם לפעול בניגוד לחוק, תוך השגת גבולן של הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת. אין הם זכאים לסעד כזה.

"סעד חלופי"

מצוקתם הקשה של תושבי שדרות וסביבתה איננה זרה, גם לא למערכת המשפט. הם אף עותרים מעת לעת לבית המשפט הגבוה לצדק, במטרה לגרום לכנסת ולממשלה לפעול, בין אם על דרך של מתן פטורים, הקלות והנחות במיסים שונים - בג"ץ 4445/07, 5419/07 היכלי היסמין שדרות בע"מ נ' שר האוצר (2008) - ובין אם על דרך של עתירות לחיוב המדינה להתקין מיגון ראוי במוסדות לימוד - בג"ץ 8397/06 ווסר נ' שר הבטחון (2007), ואף בבתי המגורים - בג"ץ 7844/07 כהן נ' ממשלת ישראל (עתירה תלויה ועומדת; ראו החלטה מיום 12.12.07). בהחלטה אחרונה זו מבטא בית המשפט העליון את התחושה הרווחת, בדברים הבאים: "...במסגרת העתירה ובטיעונים בפנינו, העלו העותרים את מצוקתם הקשה, ומצוקת תושבי שדרות בכלל, לנוכח מיתקפות הטילים הפוקדות את היישוב מזה תקופה ארוכה. כן הם טענו כי הממשלה והגורמים המוסמכים אינם פועלים בנמרצות מספקת וברמת העדיפות הראויה כדי להסדיר את נושא המיגון בעיר, ועקב כך נחשפים התושבים, אנשים, נשים וטף, צעירים וקשישים, לסיכונים גורליים, באין מערך הגנה ראוי בבתיהם. התושבים פנו בענין זה לגורמי הממשלה במשך תקופה ארוכה, ואף קבלו מגורמים שונים הבטחות בעל פה ובכתב כי נושא זה יטופל בעדיפות ראויה, אך עד כה לא נעשה דבר. באין מענה למצוקתם, פנו העותרים לבית משפט זה בבקשות לסעדים, כפי שפורט לעיל... התרשמנו בטיעון שלפנינו ממצוקתם הקשה של תושבי שדרות, הקובלים קשות על כך כי לא ננקטו עד כה מלוא האמצעים הנדרשים להגנתם והגנת משפחותיהם; כן נתנו דעתנו לעובדה כי הבעיה הבטחונית החמורה עמה הם נאלצים להתמודד איננה חדשה, אלא הסיכון המרחף על העיר נמשך מזה זמן רב, ואף מתממש חדשות לבקרים, ותבע בעבר קרבנות בנפש. החיים בצל הסכנה המתממשת תובעים לא רק חיי אדם, אלא גם כוחות נפש אדירים מתושבי המקום, הנאלצים להשלים עם שגרת חיים ועול פרנסה, גידול ילדים, והתמודדות עם זקנה ומחלות בתנאים של פחד מתמיד, ההולך ומתעצם עם הישנותן של מתקפות הטילים על העיר. נסיבות מיוחדות וחריגות אלה עומדות ברקע דרישתם של התושבים לעזרה באותם תחומים מעשיים העשויים לתרום להגנתם ולבטחונם האישי, ולסייע בהשגת אוירה של רגיעה בין תושבי העיר... בתנאים אלה, פנינו לב"כ המדינה ובקשנו כי ייעשה כל מאמץ מטעם הממשלה על מנת להחיש את הליך מציאת הפתרונות לבעיית ההתגוננות של תושבי שדרות, ומיגון הבתים בכלל זה. בהקשר זה נאמר לנו, כי עד סוף חודש דצמבר 2007 תסתיים עבודת המטה. אנו מקווים ומצפים כי לוח זמנים זה יישמר, לאור חומרת המצוקה של תושבי האיזור...".

אעיר, כי עם כל הרגישות וההקשבה למצוקות העותרים, למשל בעניין היכלי היסמין הנ"ל, ולאחר קבלת דיווחים שוטפים מהמדינה על הליכי החקיקה, בסופו של דבר נחה דעתו של בית המשפט העליון (בפסק דין מיום 27.3.08), כי "העתירה במתכונתה הקיימת רלבנטית עוד בגדריהן של עילות המשפט המינהלי", זאת במיוחד לאחר ש"נמסר כי תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה מס' 2) תשכ"ח-1968 נחתמו על-ידי שר האוצר לאחר שאושרו בכנסת. תחולתן היא מיום 1.11.06, ובכך שינוי משמעותי מן התקנות כפי שהוגשו על-ידי האוצר, וכן נוספו שינויים אחדים שפורטו בהחלטה מיום 18.3.08".

אכן, לצד פעילות ציבורית או פוליטית, מהבחינה המשפטית זו דרך המלך - פניה לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשת סעד קונקרטי, לא ערטילאי ולא כללי, בדמות חיוב המדינה להשיב מדוע לא תעניק הטבות כלכליות כאלה או אחרות ואפילו מדוע שלא תקצה את הדרוש לצורכי מיגון וכיוצ"ב (הכל כמובן בכפוף להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנוגע להיקף ההתערבות, אם בכלל, בכל מקרה קונקרטי). הצעתי במהלך הדיון לבאי כוח התובעים לשקול בקשת הצטרפות לאחד ההליכים הנ"ל, אך הם סירבו.

סוף דבר

"וישימו עליו שרי מסים, למען ענתו בסבלתם; ויבן ערי מסכנות, לפרעה את פתם, ואת-רעמסס ( שמות, פרק א', י"א). אנו מתקרבים לערב חג הפסח; המיסים המודרניים של היום (לא אלה של מס בדמות "כוח עבודה") לא נועדו לענות ולא לגרום סבל; הם הכרחיים לקיומה של המדינה. לצד קביעתם והחלתם, מוסמך המחוקק (המחוקק הראשי, ובמקרים מסוימים גם מחוקק המשנה) ליתן את הפטורים, ההקלות וההנחות המתחייבות במקרה נתון מתאים. המחוקק אמרנו, לא בית המשפט, בוודאי לא באופן שהתובעים מציעים.

בפרשת ברגיל הנ"ל למדנו, מפי כב' השופט אליעזר גולדברג, כי "זכותם של העותרים להניח 'מוקש משפטי' על ספו של בית המשפט אולם אין על בית המשפט חובה לדרוך על מוקש, אשר עלול לקעקע את יסודותיו, שהן אמון הציבור בו" (עמ' 220).

דרכם של התובעים איננה הדרך הראויה. הם מבקשים מהערכאה (הלא נכונה) סעד (שגוי ובלתי אפשרי) בדמות קביעה כי המדינה "הפקירה" אותם ומתן "אישור" להפר את החוק (חוקי המס).

במתכונתה זו, זוהי תביעה נעדרת עילה, ולפיכך דינה להימחק על הסף. לפנים משורת הדין לא אחייב את התובעים בהוצאות.

ניתנה היום א' בניסן, תשס"ח (6 באפריל 2008) בהעדר הצדדים.