דחיית תביעת בנק נגד ערבים בגין התנהלות רשלנית בבדיקת לווים מתחזים

1.         התובע, בנק טפחות למשכנתאות בע"מ (להלן- הבנק), הגיש תובענה על סך 269,154 ש"ח נגד שני נתבעים:  אנדרי פומין (להלן- ד"ר פומין) ובוריס ברק. עילת התביעה הינו חוב שנוצר כתוצאה מערבות שנחתמה על ידי הנתבעים לטובת משכנתא שניתנה על ידי הבנק לבני הזוג דזיאדוק ניקולאי וטטיאנה.

            על פי הודעה מטעם הבנק, בשנת 2001 יצא נתבע 2 מן הארץ ולא שב. כתוצאה, כתב התביעה לא הומצא לו וההליך נגדו נמחק.

גירסאות הצדדים

גירסת הבנק

2.         מטעם הבנק ניתן תצהיר על ידי חיים קויפמן, המשמש כמנהל מחלקת גביית משכנתאות בבנק. על פי האמור בתצהירו, ביום 23.8.1998 ביקשו בני הזוג דזיאדוק הלוואה על סך 330,000 ש"ח לצורך רכישת דירה ברחוב גיורא 17/8 בקרית ביאליק. טרם אישור ההלוואה, דרש הבנק מסמכים שונים: טופס בקשה החתום על ידי הלווים לאחר שהזדהו בפני פקידת הבנק בשם אלוירה וגמן בסניף קרית ביאליק באמצעות תעודות זהות ותעודות עולה, עותק חתום מההסכם לרכישת הנכס, פניית הלווים למשרד השיכון בנוגע לזכאותם לסיוע בדיור כעולים חדשים, אישור מהמעסיק של הבעל, תלושי שכר של האשה (אשר עבדה בעמותת "בבית" החל מפברואר 1998), תדפיסי חשבון עובר ושב וייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר לטובת הבנק אשר נחתם לאחר שהלווים הזדהו בפני הנוטריון משה לבנה.

הבנק אישר את מתן הלוואת המשכנתא ללווים לאחר שבדק את כל המסמכים שלעיל.

לטענת הבנק, ד"ר פומין חתם על הסכם ההלוואה כערב יחיד עם ערב נוסף.

3.         הלווים לא עמדו בתשלומים לבנק ועד ליום 21.2.00 הצטבר חובם לסך של 386,263 ש"ח. ביום 26.3.00 פתח נגדם הבנק תיק הוצאה לפועל למימוש הנכס וביום 12.7.01 אישר ראש ההוצאה לפועל את מכר הנכס תמורת 60,000 דולר (שהם 251,820 ש"ח בהתאם לשער של 4.197) בהתאם להערכת שמאי. לאחר מימוש הנכס נותרה יתרת חוב אשר עמדה בספרי הבנק נכון ליום 1.5.04 על סך 269,154 ש"ח.

לגירסת הבנק, ד"ר פומין חייב בתשלום החוב מכוח היותו ערב להלוואה.

גירסת הנתבעים

4.         בהגנתו העלה ד"ר פומין שורת טענות אשר עניינן פגמים מהותיים במערכת החיובים כנובע ממעשי התחזות על ידי הלווים. בתצהירו טען ד"ר פומין כי בניגוד להצהרות הבנק, לאמיתו של דבר לא נערך הסכם הלוואה עם בני הזוג דזיאדוק כיוון שאחת מהם, טטיאנה, בכלל עזבה את תחומי ישראל ביום 7.9.97 מבלי שוב. זאת, בהתאם לתעודת בירור פרטים על נוסע שהוצא במשרד הפנים ביום 2.5.04 ביחס לטטיאנה (נספח א' לתצהיר, צורף גם לכתב ההגנה).

5.         לטענת ד"ר פומין, הסכם ההלוואה נערך בקרית ביאליק ביום 23.8.98 - דהיינו, שנה תמימה לאחר שטטיאנה עזבה את הארץ ולפיכך לא ייתכן כי נחתם על ידה. בהעדר חתימת שני החייבים העיקריים על הסכם ההלוואה ומסמכיו, לא קם החיוב העיקרי ועל כן לא חלה הערבות.

יתר על כן, נטען כי הבנק יכל בנקל לגלות את מעשה ההתחזות מתוך המסמכים האחרים שהוגשו לו; גם תלוש השכר שהוגש בשם טטיאנה זוייף וניתן היה לגלות זאת בשקידה סבירה היות ומדובר בזיוף פרימיטיבי.

על רקע זה נטען בנוסף כי אין זה מפתיע שהחייב העיקרי השני עזב את הארץ ביום 13.11.98 מבלי שוב.

6.         הנתבע טען כי כתוצאה מכל האמור לעיל, הוא זכאי לבטל את הסכם הערבות מכוח סעיף 14(א) לחוק החוזים [חלק כללי], תשל"ג-1973, וסעיף 15 לחוק. לטענתו, כתוצאה מהנסיבות שתוארו לעיל יצר הבנק מצג שווא כלפיו. ד"ר פומין טען כי הסכים לערוב להסכם על פי מסגרת ברורה ומוגדרת אשר עיקריה כוללים מתן ערבות לזוג נשוי המצוי בישראל.

7.         הנתבע ציין עוד כי הוא עלה לארץ ב- 1995 מברית המועצות. כאשר עלה לא דיבר עברית ובתקופה בה נחתם כתב הערבות לא התמצא בהליכי המסחר והבנקאות בארץ. לדבריו, "פנה אלי אדם אותו הכרתי מתקופת שהותי באולפן, בשם ויטלי. אותו אדם אמר לי כי הוא מכיר זוג הרוכש דירה וזקוק לערבים שיחתמו לו על הבקשה לקבלת משכנתא. הוא הסביר לי 'כך נהוג בארץ' וכי כאשר אני ואשתי נזדקק להלוואת משכנתא לצורך רכישת דירה -גם לי יחתמו. לא הכרתי את החייבים העיקריים הכרות מוקדמת כלשהי. למעשה מעולם לא ראיתי אותם. עובדה זו יכולה להשמע מוזרה למי שחי ופועל בארץ אך לי כעולה חדש, ההתנהלות הכלכלית בארץ ממילא היתה שדה מוזר ולא מוכר. אמרו לי שכך נהוג ואני האמנתי, כפי שהאמנתי ולמדתי דברים אחרים שהיו עבורי חדשים ומוזרים. אבל דבר אחד כן ידעתי - אני חותם ערבות לזוג נשוי הנמצא בארץ ונוטל הלוואה לצורך רכישת דירה למגוריו. הדירה הזו משמשת בטוחה להלוואה אותה נוטל הזוג הנשוי...בשום פנים ואופן לא הייתי חותם לו ידעתי שמדובר בזוג בו האשה כבר נטשה את הארץ שנה קודם לנטילת ההלואה." ד"ר פומין אישר כי לא ביקש או קיבל תמורה עבור חתימתו. 

8.         בנוסף, נטען כי לא התקיימו תנאי סעיף 25(ג) לחוק הערבות אשר חלים על הנתבע ומגבילים את שיעור הריבית בשל איחור בפרעון. נטען כי הריבית המקסימלית שניתן לגבות על פי החוק עומד על סך 6.85% לחלק מהלוואה ואחוזים פחותים לחלקים אחרים הימנה. תחת זאת, על פי דף החשבון שצורף נגבתה ריבית בסך 12.1%.

לנתבע עוד טענות מספר נגד שיטת החישוב שננקטה על ידי הבנק.

9.         בנוסף, טען ד"ר פומין כי הבנק לא קיים את הוראות חוק הערבות בעניין מסירת הודעות לערב: לטענתו, עד שקרא את כתב התביעה הוא לא ידע שהחייבים העיקריים והערב השני נמלטו לחו"ל, הוא לא ידע שתשלומי ההלוואה לא נפרעו או שההלוואה כולה הועמדה לפרעון מוקדם ולא ידע שנפתחו הליכים למימוש המשכון. הוא לא קיבל הודעה כלשהי מטעם הבנק בענינים אלה. כך נטען שהופר סעיף 26(א) לחוק הערבות וללא הודעה כאמור, הוא זכאי לפטור מהנזק שנגרם לו. הנתבע הוסיף כי כתובתו היתה ידועה בכל עת וניתן היה לאתרו גם במדריך הטלפון. במקום עבודתו אשר מופיע בכתב הערבות צויין שהינו עובד ברמב"ם ולדבריו "אני ד"ר פומין היחיד בבית חולים רמב"ם, אז כמו היום" (עוד נטען שהנתבע בדק וגילה שבאיזור חיפה ישנם רק עוד שלושה מספרי טלפון השייכים למשפחות בשם פומין).

10.        הנתבע טען בנוסף כי הבנק פעל בניגוד לסעיף 29(א) לחוק הערבות ולטענתו הוא חייב לכל היותר בגין מחצית יתרת החוב (טענה זו נסמכת גם על סעיף 4 למסמך ההודעה לחותם ערבות אשר צורף כנספח ה' לתצהיר הנתבע). בסעיף 4 נכתב "בכפוף להוראות פרק ב' לחוק ערבותך תהיה לחצי מסכום חיובי הלווים". התובע טען כי אי ציון תנאי זה בכתב התביעה מהווה חוסר תום לב.

11.        בנוסף, טען הנתבע כי לא עודכן ולו פעם אחת בקשר להליכי מימוש הדירה.  הוא לא קיבל מכתב נספח ט' לתצהיר התובע (כתובת הנתבע במכתב אינה נכונה. נרשם שהוא מתגורר ברחוב קרנין 39 בעוד שהוא התגורר ברחוב התורן. הכתובת הנכונה מופיעה במסמכי הבנק, נספח א'1 - בקשה להלוואה שצורף לתצהיר התובע).

12.        בנוסף, טען הנתבע שחייב להיות יחס נאות בין גובה ההלוואה לבין ערך הדירה המשמשת לה כבטוחה עיקרית היות ומדובר בהסכם משכנתא. הנכס נמכר באוגוסט 1998 ב- 115,000 דולר בשוק החופשי אולם בסופו של יום הנכס נמכר בהליכי המימוש בסכום של 60,000 דולר בלבד כאשר לאחר ניכוי הוצאות הכינוס, התמורה שהועברה לחשבון ההלוואה הינה פחות ממחצית ערך הנכס המקורי. לטענת הנתבע פערי המחיר אינם סבירים.