דחס מנוף ושירותים אשקלון (1979) בע"מ נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה לביטול החלטה בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכבה של המבקשת למשך 30 יום, אשר ניתנה ע"י רפ"ק חיים חן ביום 6/11/2011 עקב חשד לביצוע עבירה של נהיגה בשכרות ע"י נהג הרכב.

המבקשת הינה חברה לפינוי אשפה. הרכב נושא הבקשה הינו משאית אשפה שבבעלות המבקשת. על פי האמור בבקשה, במועד ביצוע העבירה – יום שבת, 5/11/2011 – הרכב נמצא בהחזקתו של עובד המבקשת בשם דניס מלשב (להלן: דניס), ואילו נהג הרכב שנתפס נוהג בגילופין הינו חברו של דניס, אדם בשם ארטיום לוין (להלן: ארטיום), שאינו עובד של המבקשת. לדברי המבקשת, ארטיום לקח את מפתחות הרכב מדניס בשעה שהלה ישן ברכב, והחל לנהוג ברכב בעודו שיכור. המבקשת טוענת כי ארטיום נטל את הרכב מדניס ונהג בו ללא הסכמתה או ידיעתה, וכי לא נתנה כל אישור לדניס להשתמש ברכב ביום שבת. המבקשת מוסיפה וטוענת כי איסור השימוש ברכב למשך 30 יום עלול לגרום לה לנזק כלכלי רב. בנסיבות אלה, המבקשת עותרת לביטולה של החלטת איסור השימוש.

המשיבה מתנגדת לבקשה, נוכח העובדה כי טענת המבקשת לפיה עשתה ככל יכולתה כדי למנוע את העבירה לא נתמכת בתצהירים ו/או בכל ראייה אחרת. עוד טוענת המשיבה כי מדברי נציג המבקשת בשימוע שנערך טרם מתן ההחלטה נושא הבקשה אף ניתן ללמוד כי המבקשת לא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה, בשעה שלא החתימה את דניס על מסמך האוסר עליו לנהוג בעודו שיכור.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ושמעתי את הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

לפי סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), בית המשפט מוסמך לבטל הודעת איסור שימוש ברכב בהתקיים אחד התנאים הבאים:

הרכב נלקח מבעליו ללא ידיעתו והסכמתו;

מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה בגינה נאסר השימוש ברכב.

כפי שנקבע בפסיקה, על המבקש ביטולו של איסור שימוש מנהלי להניח תשתית ראייתית להוכחת התקיימותם של תנאים אלה (לעניין זה ראו ב"ש (באר שבע) 20188/08 צרפתי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים)). במקרה שלפניי, המבקשת לא צירפה לבקשתה כל מסמך ו/או ראייה אחרת שיכול והיה בהם כדי לתמוך בטענותיה, למעט תצהיר מאת מנהל העבודה של המבקשת, אשר לדידי אין בו כדי לבסס את התמונה העובדתית במלואה. כך למשל, לא הוגשו תצהירים של ארטיום ו/או של דניס, מהם ניתן היה ללמוד כי הרכב אכן נלקח ע"י ארטיום שלא בידיעתה ובהסכמתה של המבקשת, וכי המבקשת אכן נקטה באמצעים כלשהם על מנת למנוע את העבירה. נוכח האמור, אין לי אלא לקבוע כי המבקשת לא הוכיחה את טענותיה כנדרש. זאת ועוד, עיון בפרוטוקול השימוע שנערך למבקשת טרם ההחלטה על איסור השימוש מעלה כי נציג המבקשת טען בשימוע כי נהגי המבקשת בדרך כלל חותמים על מסמך האוסר עליהם לנהוג תחת השפעת סמים או אלכוהול, אולם ציין כי אין בידי המבקשת ראייה לכך כי דניס, נהג המשאית בה בוצעה העבירה, אכן חתם על מסמך כזה. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי המבקשת אכן עשתה ככל יכולתה כדי למנוע את העבירה.

גם הקושי שנגרם לפרנסתה של המבקשת אינו חריג, והוא אף הקושי אליו כיוון המחוקק. האפשרות לאסור שימוש ברכב בו בוצעה עבירה, גם אם המשמעות היא הענשת אדם או תאגיד אשר לא ביצע כל עבירה, קמה מתוך כוונה מפורשת של המחוקק ליצור מעגל הרתעה נוסף למניעת ביצוע עבירות נהיגה חמורות, ולהטיל אחריות גם על בעלי רכבים, על מנת שיסייעו בשמירת החוק ויוודאו כי ברכבם לא תבוצע עבירה. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט טננבוים בב"ש (י-ם) 919/08 הוט טלקום נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים):

"והתשובה היא שכמעט תמיד יסבול המעביד בשל התנהגות העובד ואין לו להלין אלא על עצמו. זוהי בדיוק מטרת החוק למרות שברור לכולנו שהמעביד מתנגד בתוקף לביצוע העבירות. מי שנתן את רכבו למי שמבצע עבירות, צריך לקחת בחשבון שיסבול בשל עבירות תנועה של הנהג. אשר לכן, על כל בעל רכב לשקול היטב היטב למי מוסר הוא את רכבו ולדעת כי יכול וייענש בשל התנהגות אותו בעל רכב.

...

לא לחינם נותנים המעבידים רכב לעובדים. ממילא, צריכים הם לקחת בחשבון את אפשרויות הנזק שייגרם להם על ידי נהגים לא מהוגנים. ואם לא עשו כן, הטרוניא שלהם צריכה להיות מופנה כלפי עצמם."

עם כל הצער שבדבר, לא אוכל ליתן משקל של ממש לקשיים אותם מציגה המבקשת (שאינם יוצאי דופן, כאמור), שכן אם איעתר לבקשתה – הדבר ירוקן מתוכן את כוונת המחוקק. כמו כן, בהיעדר תשתית ראייתית של ממש לא מצאתי נסיבות המצדיקות הפעלת סמכותי לפי סעיף 57ב(ג) לפקודה.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים ותחזיר את פרוטוקול השימוע למשיבה.

ניתנה היום, י"ג חשון תשע"ב, 10 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.