דנ"פ 3080/14 דני חורי נ' מדינת ישראל

1.        המבקש הורשע ביום 7.10.2010 בבית משפט השלום בצפת בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורו של המבקש וזיכה אותו מעבירה זו, בדעת רוב, בפסק דין מיום 22.3.2011. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המדינה בקשת רשות ערעור. בפסק דין מיום 24.4.2014 קיבל בית המשפט העליון פה-אחד (השופט ס' ג'ובראן, בהסכמת השופטים א' שהם ו-ד' ברק-ארז) את ערעור המדינה וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"פ 7036/11). על פסק דינו של בית משפט זה הגיש המבקש את העתירה שלפניי לקיום דיון נוסף.

הרקע לבקשה והליכים קודמים

2.        נגד המבקש הוגש בשנת 2005 כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), ולפי סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה). כתב האישום ייחס למבקש אף עבירה של נהיגה בפזיזות, עבירה של גרם נזק לאדם ולרכוש ברשלנות, עבירה של נהיגה במהירות בלתי סבירה, ועבירה של אי-שמירת ריווח.

3.        בכתב האישום נטען כי המבקש נהג ברכבו באופן רשלני ובחוסר זהירות. המבקש נסע במהירות בלתי סבירה ומשכך לא הבחין בעצירתו של הרכב שנסע לפניו, ופגע בו. רכבו של המבקש סטה לנתיב הנגדי והתנגש באופן חזיתי ברכבה של אישה הרה בחודש השמיני להריונה. כתוצאה מהתאונה, האישה נפגעה באורח קשה מאוד ונגרמו לה חבלות בראשה, בפניה, בגפיה ובריאותיה. בעקבות חבלות אלה, נגרמה מצוקה קשה לעוּבָּר אשר נשאה האישה ברחמה (להלן: העוּבָּר או היילוֹד) – והדבר הצריך ליילדו באופן דחוף ובטרם עת, בניתוח קיסרי. העוּבָּר נולד ללא רוח חיים, אך בשל טיפול הרופאים בו, הופיע אצלו דופק וחל שיפור במצבו. כעבור 14 שעות מלידתו, נפטר היילוֹד כתוצאה מן הפגיעות אשר נגרמו לו בתאונה.

4.        בית משפט השלום בצפת (ת"פ 1188/05) הרשיע את המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובעבירות הנוספות שיוחסו לו בכתב האישום, זאת לאחר שהמבקש הודה באחריותו לקרות התאונה, אך כפר בגרימת מותו של היילוֹד. בית משפט השלום דן בהכרעת דינו בשאלה, המהווה את גדר המחלוקת בין הצדדים, והיא, האם ניתן להרשיע אדם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, אשר כתוצאה ממנה נפגע עוּבָּר, אשר בעת הפגיעה בו טרם נולד ולא היה מוגדר עדיין כ"אדם" כהגדרתו בסעיף 308 לחוק העונשין. סעיף 308 לחוק מגדיר "אדם – מאימתי", ולפיו:

"משעה שיצא הולד כולו חי מבטן אמו הריהו נחשב אדם לעניין סימן זה, בין שנשם ובין שלא נשם, בין שיש לו מחזור דם ובין שאין לו, בין שנכרת חבל טבורו ובין שלא נכרת".

           בית משפט השלום הרשיע כאמור את המבקש בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין – "הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים", בקובעו, כי המועד להגדרת ביצוע העבירה הוא שעת המוות, שעת התוצאה האסורה, ולא שעת ההתנהגות הפסולה, וזאת כיוון שעבירת ההמתה הינה עבירה תוצאתית. נקבע כי כיוון שבשעת מותו היה היילוֹד בגדר "אדם" כהגדרתו בסעיף 308 לחוק העונשין, מתקיימים יסודות עבירת גרם מוות ברשלנות.

           עוד נקבע בהכרעת הדין, כי ניתן לראות ביילוֹד כ"מי שנולד חי", לעניין סעיף 308 לחוק, אף שהוא יצא מבטן אמו ללא רוח חיים. זאת כיוון שמרגע שהושב הדופק ליילוֹד בעקבות פעולות החייאה נמרצות שבוצעו בו, ניתן לראות בו "כמי שנולד חי" בהתאם להגדרה המעוגנת בחוק. בית משפט השלום אף בחן את שאלת קיומו של קשר סיבתי בין קרות התאונה לבין מות היילוֹד, וקבע כי במקרה דנן מתקיימים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשי המבקש לבין מותו של היילוֹד. לפיכך, הרשיע כאמור בית משפט השלום את המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובעבירות הנוספות שיוחסו לו בכתב האישום.

5.        בית משפט השלום השית על המבקש את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל; קנס בסכום של 10,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה ברכב ציבורי למשך 25 שנים, וברכב אחר למשך 15 שנים; וכן פיצוי לאם העוּבָּר בסכום של 20,000 ₪.