דנ"פ 3170/16, טל יגרמן נ' מדינת ישראל

           לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב- ע"פ 5135/13 יגרמן נ' מדינת ישראל (12.1.2016) (מפי השופטים י' דנציגר, נ' סולברג ו- ד' ברק-ארז) שנדון במאוחד עם ע"פ 3506/13, ע"פ 3566/13, ע"פ 3570/13, ו- ע"פ 4127/13. פסק הדין עסק באחריותם הפלילית של אנשי עסקים שרכשו אחזקות במספר חברות ציבוריות ולאחר מכן פעלו להעברתם של כספים מתוך אותן חברות, במסגרת הפרשה הידועה בכינוי "פרשת פלד-גבעוני".

רקע

1. במסגרת "פרשת פלד-גבעוני" רכשו קבוצה של אנשי עסקים אחזקות בכמה חברות ציבוריות. לצורך הרכישה, נטלו אנשי העסקים הלוואות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים באמצעות חברות פרטיות שהיו בשליטתם. עם רכישת האחזקות בחברות הציבוריות, פעלו אנשי העסקים להעברתם של כספים מתוכן, מבלי שעסקאות אלה לוו בהליכי הדיווח והאישורים הנדרשים על פי דין. בסופו של יום, קרסו מרביתן של החברות הציבוריות ומונו להן מנהלים מיוחדים. המבקש, הגם שלא נשא בתפקיד פורמלי בקבוצת החברות האמורה, היה למעשה "השחקן המרכזי בפרשה עגומה זו" שהגה את המהלך העסקי לנישול כספי החברות וניצח על ביצועו (פסק הדין, בפסקה 642).

2. ביום 26.12.2012 הרשיע בית המשפט המחוזי את אנשי העסקים, ובתוכם המבקש, במרבית העבירות שיוחסו להם, וביום 4.4.2013 נגזר דינם. המבקש הורשע בעבירות של גניבה בידי מנהל; עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד; מרמה והפרת אמונים בתאגיד; זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות; קבלת דבר במרמה; ועבירות דיווח לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. בגין עבירות אלה נגזרו עליו, בין היתר, מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים. לבית משפט זה הוגשו ארבעה ערעורים מטעם המורשעים, שנסבו הן על הכרעת הדין הן על חומרת העונשים (ע"פ 3506/13, ע"פ 3570/13, ע"פ 4127/13 ו- ע"פ 5135/13), וכן ערעור מטעם המדינה שנסב אך על קולת העונשים (ע"פ 3566/13).

3. ביום 12.1.2016 ניתן בבית משפט זה פסק הדין מושא הבקשה, ובגדרו נדחו ארבעת הערעורים מטעם המורשעים, והתקבל ערעורה של המדינה באופן חלקי, ביחס לעונשו של המערער ב-ע"פ 4127/13 וביחס לעונשו של המערער ב-ע"פ 5135/13 – הוא המבקש בענייננו. עונשו של המבקש הוחמר ל-שש שנות מאסר בפועל. ביום 14.4.2016 הגיש המבקש את הבקשה שלפניי המתייחסת לפסק הדין בערעורו שלו, ביום 13.6.2016 הוגשה תגובת המשיבה, וביום 7.7.2016 הוגשה תשובת המבקש לתגובת המשיבה.

4. בפסק הדין מושא הבקשה מאות עמודים והוא עוסק במגוון רחב של סוגיות משפטיות ועובדתיות, ויריעה זו קצרה מלסקור את כולו. אתייחס אפוא רק לאותן סוגיות שלטענת המבקש מקימות עילה לדיון נוסף. בטרם אפנה לדיון הפרטני בסוגיות אלה, מן הראוי להזכיר מושכלות ראשונים בנוגע להליך הדיון הנוסף.

5. בראש ובראשונה, דיון נוסף לא יינתן מקום שבו לא נפסקה הלכה חדשה, באשר "דיון נוסף אינו ערעור נוסף" (ראו: דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ (8.3.2015) (להלן: עניין בלום)). אלא שבהלכה חדשה אין די. כדי לזכות בדיון נוסף יש לעמוד בשני תנאים מצטברים נוספים: "האחד, חשיבותה, קשיותה וחידושה של ההלכה או עמידתה בסתירה להלכה קודמת, והאחר, הצדקה עניינית לשוב ולהביא את הענין לדיון נוסף" (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (4.7.1995)). התנאי האחרון, תנאי ההצדקה העניינית, מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלה האם המקרה מצדיק דיון נוסף (דנג"ץ 917/97 חוזה נ' בית המשפט העליון (4.6.1997); דנג"ץ 9888/04 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רעננה (2.3.2005)). שיקול הדעת הרחב מאפשר לבחון, בין היתר, את משקלן של העילות המנויות בחוק (חשיבותה של ההלכה החדשה, קשיותה או חידושה, וראו דנ"א 4011/04 עיריית ירושלים נ' עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל, פ"ד נט(4) 8, 13 (2004)), לצד שיקולים נוספים שחלקם יפורטו להלן במסגרת הדיון בסוגיות השונות.

דרישת הכוונה לשלילת קבע בעבירת הגניבה בשליחת יד

6. העבירה הראשונה שבה דן פסק הדין בצורה מפורטת היא גניבה בידי מנהל על פי סעיף 392 לחוק העונשין, שלשם הרשעה בה נדרשת גם הוכחת היסודות של עבירת הגניבה הכללית על פי סעיף 383 לחוק. בסעיף 383 מופיעות שתי חלופות לעבירת הגניבה – הראשונה, בסעיף 383(א)(1), עניינה בגניבה בדרך של נטילה ונשיאה, והשנייה, בסעיף 383(א)(2), עניינה בגניבה בדרך של שליחת יד במרמה. עיקר הדיון בהקשר זה עסק בשאלה האם כחלק מהיסוד הנפשי של עבירת הגניבה בשליחת יד על פי סעיף 383(א)(2) – נדרשת גם "כוונה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע", בדומה לחלופה הראשונה שם מופיעה במפורש דרישה זו. לשם הבהירות אביא את הסעיף כלשונו: