החלטה
לפני בקשה של הנתבעת (להלן: "המבקשת") להורות לתובעים (להלן: "המשיבים") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה.
התביעה הוגשה על ידי 19 משיבים, תושבי העיר ג'באליה, אשר נמצאת בצפון רצועת עזה בשליטתה של הרשות הפלשתינאית (להלן: "הרשות"). המשיבים הגישו את תביעתם לפיצוי בגין נזקים נטענים, כתוצאה ממותם של התובעים 1-4: דרדונה דיב חליל, מוחמד נעים מחמוד חמודה, עומר חסין מומחמד דרדונה, עלי מוניר מומחמד דרדונה (להלן: "המנוחים"), וכן כתוצאה מפגיעותיהן של המשיבים 5-7: מחמוד צלאח רביע דרדונה, יחיא צלאח רביע דרדונה, עלי פרג' מחמוד דרדונה. שנגרם בהתאם לנטען כתוצאה מפעילות צה"ל מיום 28 פברואר, 2008.
בהתאם לכתב התביעה ביום זה, כלי טיס ישראלי, ירה לעברם בעת ששיחקו כדורגל במגרש בסמוך לביתם. המשיבים 1-4 נהרגו במקום והמשיבים 5-7 נפצעו באורחים שונים.
המשיבים טוענים כי אירוע הירי מהווה תקיפה ובצוע תוך כוונה, שעה שתוצאות הפעולה היו ידועות וצפויות. לחילופין, נטען כי הירי בוצע ברשלנות.
המבקשת טוענת כי יש להורות למשיבים להפקיד ערובה להבטחת כל הוצאותיה, הן מן הטעם שהמשיבים הם תושבי חוץ ואין להם נכסים בישראל, אשר ניתן יהיה להיפרע מהם, במידה והתביעה תדחה ויחוייבו בהוצאות והן מן הטעם כי על בסיס כתב הטענות ניכר שסיכויי התביעה נמוכים למדי, שכן עסקינן בפעולה מלחמתית לכל דבר ועניין, אשר אין בגין תוצאותיה לפצות את המשיבים.
המשיבים מצדם טענו כי הבקשה להפקדת ערובה נועדה לחסום את דרכם מלברר את תביעתם והוגשה כנוהל שבשגרה, על ידי המבקשת, בתביעות מסוג זה, שעה שהממצאים העובדתיים בהליך זה לא הובררו עד תום ולא נחקרו עדיין על ידי ב"כ המבקשת. לעניין זה הפנה ב"כ המשיבים את תשומת לב ביהמ"ש כי ההליכים המקדמיים בתיק זה, אשר קוימו זה מכבר על ידי הצדדים ואשר מחזקים טענה זו ומצביעים על כך. לטענת המשיבים יש להשתית את ההחלטה בדבר חיוב למתן ערובה על מבחן "סיכוי הצלחת התביעה" ולא על בסיס מקום מושבו ויכולותיו הכלכליות של התובע. עוד הוסיפו המשיבים, כי פיצול הליכי המשפט בתביעה לעניין האחריות תחילה ואחר כך לעניין הנזק יהיה בו כדי לצמצם בהוצאותיה של המבקשת.
לא מעט בקשות מעין זו באות לפני בתי המשפט בשנים האחרונות. הן עולות תדיר אגב תביעות שתובעים תושבי הרשות הפלשתינאית את מדינת ישראל. הכלל הבסיסי המנחה את בתי המשפט ביישום תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, הוא זה שנקבע כבר לפני שנים לפיו:
"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה"
(רעא 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1), 647, 650.)
עוד, קובעת ההלכה הפסוקה כי כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, וכשאין בידו להצביע על נכסים בתוככי המדינה, אשר מהם יוכל הנתבע להיפרע, מוצדק בהחלט לשקול חיוב התובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.
לעניין שיקול הדעת המסור לבית המשפט להטלת הערובה המתבסס אף על שקילת סיכוי התובענה התייחס בית המשפט בע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז (3) 846, בע"מ 850:
"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת תקנה 519 לתקנות סדר הדין אזרחי היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על-כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל שיקול-דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות"
בתי המשפט נדרשים אפוא לאזן בין זכות הגישה של תובעים לערכאות, לבין זכותם הקניינית של נתבעים, שלא לעמוד מול שוקת שבורה בבואם לגבות את הוצאות המשפט אם יזכו בו.
לגובה הערובה שעל ביהמ"ש להטיל התייחסה לאחרונה כב' השופטת ברוש ברע"א (ת"א) 2537-07 מדינת ישראל נ' עז' המנוח אלדקר (מיום 11 ינואר 2011). בהחלטתה התייחסה לרע"א 8206/08 אחמד אלבשיתי נ. מדינת ישראל (לא פורסם), ניתן על ידי כב' השופט א. גרוניס ביום 6.5.09). שיערוך הסכום (מדד בלבד) שנפסק שם הינו כיום כ- 10,000 ₪ בלבד.
מקום מושבם של המשיבים, מחוץ לגבולות המדינה, וללשכות ההוצאה לפועל בישראל אין סמכות לפעול בתחומי הרשות ולמעשה אין אכיפה של פסקי דין ישראליים בתחומי הרשות. בהתאם להלכה, לעניין הוצאה לפועל של פסקי דין אזרחיים, ייחשבו תושבי הרשות כמתגוררים מחוץ לתחומי השיפוט של ישראל.
לעניין סיכוי התביעה, ככל שניתן להעריך בשלב זה, מעיון בכתבי הטענות בלבד, בפני המשיבים קיימת משוכה גבוהה אותה יצטרכו לעבור, משוכה בדמותו של התיקון מס' 4 (תשס"ב – 2002) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952, הפוטר את המדינה מאחריות בנזיקין בקשר ל'פעולה מלחמתית' שהגדרתה היא: "לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". המבקשת בכתב ההגנה פירטה את עמדתה לפעולות צה"ל נוכח האיום המתמשך לעבר ישובי עוטף עזה, ובמיוחד נדרשה לאירוע זה בסעיף 20 לכתב ההגנה ובו פירוט הנסיבות למבצע אשר התנהל במועד דנן, והטענה כי המדובר בפעילות צבאית מלחמתית אשר בוצעה בלב זירת הלחימה ממנה שלחו פעילי הטרור והמחבלים פיגועים רבים ובכלל זה פעולות ירי מנשק קל, טילים, קסאמים, פגזים, הפעלת מטענים ועוד לעבר שטחי מדינת ישראל.
במסגרת שיקולי איפוא, נלקחה על ידי בחשבון זכות הגישה של המשיבים לערכאות, אשר הינה זכות יסוד, אך אינה זכות מוחלטת. התובעים הינם תושבי חוץ, שאין דרך לאכוף נגדם פסק דין, נזקיהם הנטענים אינם מבוטלים ואילו לאמצעים הכלכליים וליכולתם להפקיד ערובה כמבוקש לא התייחס בא כוחם. תביעתם אינה מובטחת, אולם על פניה, בשלב זה היא מעוררת שאלות משפטיות ועובדתיות נכבדות שטרם הובהרו עד תום גם על ידי המבקשת עצמה. הנני סבורה כי הבקשה לצוות על המשיבים ליתן ערובה לתשלום הוצאותיה של המבקשת, הינה מוצדקת.
ב"כ המבקשת ביקשה, כי סכום הערובה שייקבע, יהא סכום ריאלי, באופן שיהא בו כדי לכסות את הוצאות המשפט. מנגד ב"כ המשיבים ביקש לפצל את הדיון, כך שתחילה בית המשפט ידון בשאלת החבות ורק לאחר מכן בגובה הנזק ובכך ביקש להקטין את הוצאות הצדדים.
אני סבורה כי נוכח נסיבות הפגיעה הנטענת ונוכח הרצון לאפשר למשיבים לממש זכותם, ראוי להסתפק בערובה מתונה. עוד, הנני נכונה לשקול פיצול הדיון.