עודה כעאבנה נ' ש.ל. אדומים בע"מ

לפניי בקשה לחיוב התובע, תושב השטחים, בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע.

בביס הבקשה עומדת תביעתו של התובע לזכויות שונות הנובעות מתקופת העסקתו בנתבעת ומסיומה. התובע צירף לכתב התביעה תלושי שכר ביחס לתקופה זו.

הנתבעת אינה מכחישה כי התובע הועסק אצלה, אולם טוענת כי כל התשלומים להם היה זכאי התובע שולמו כדין ולפיכך יש לדחות את תביעתו. בבקשתה להפקדת ערובה טוענת הנתבעת כי המדובר בתביעה שהוגשה "כלאחר יד", לאחר חמש שנים מיום סיום העסקתו של התובע וכי היא לא תוכל לגבות את הוצאותיה, ככל שיפסקו לטובתה.

התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי על פי ההלכה הפסוקה עצם היותו של בעל דין תושב הרשות הפלסטינית אינו מצדיק, כשלעצמו, את חיובו בהפקדת ערובה, תוך פגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר – Saint Peter In Gallicantu (6.7.03), להלן – עניין אבו נסאר).

זכות הגישה לערכאות נדונה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתם של בתי הדין לעבודה, הרואים בה זכות ה"נעלה" מזכות יסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, עניין אבו נסאר). עם זאת יש לזכור כי ככל זכות, אין מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.

ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 בה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."