השופטת ד' ברק-ארז:
1. האם חברות ביטוח רשאיות לגבות ממבוטחיהן תשלום פרמיה חודשי גם בחודשים שבהם, הלכה למעשה, תנאי הפוליסה אינם מעניקים כיסוי ביטוחי? באיזו מידה מושפעת התשובה לשאלה זו מאופן ניסוחה של הפוליסה ומאופן עריכתם של החישובים האקטואריים שעמדו ביסוד הפרמיות שנגבו? ויותר מכול - מהו הבסיס העובדתי שיש להניח בפני בית המשפט על מנת לאשר תובענה ייצוגית? שאלות אלו ושאלות נוספות הקשורות בהן עלו במסגרת בקשת רשות הערעור שבפנינו.
רקע עובדתי
2. המבקשות הן חמש חברות ביטוח (להלן: חברות הביטוח או המבקשות) שהציעו פוליסות ביטוח של אובדן כושר עבודה (להלן: הפוליסות). בפוליסות נכללו הוראות דומות, שבגינן הוגשה כנגד חברות הביטוח בקשה לאישור תובענה ייצוגית, הן ההוראות העומדות במוקד המחלוקת שבפנינו.
3. לפי הפוליסות, תשלומי הביטוח משתלמים למבוטח רק שלושה חודשים לאחר קרות האירוע הביטוחי, תקופה המכונה "תקופת המתנה". התניה זו, כשלעצמה, אינה שנויה במחלוקת, ותואמת במידה רבה את הוראותיו של חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 (סעיף 4(א)). בנוסף, הפוליסות קובעות, ואף עניין זה אינו מעורר מחלוקת, שתקופת הביטוח מסתיימת ברגיל בגיל 65 (אלא אם כן המבוטח נפטר קודם לכן או ביטל את פוליסת ביטוח החיים שאליה צורפה הפוליסה הרלוונטית), וכי חובת המבוטח לשלם פרמיה נמשכת עד תום תקופת הביטוח.
4. עניינה של הבקשה שבפנינו הוא בתוצאה המצטברת העולה מן ההוראות המתוארות לעיל ביחס לשלושת החודשים האחרונים לחיי הפוליסה. לגבי חודשים אלו ידוע מראש כי המבוטח לא יהיה זכאי למעשה לתמלוגי ביטוח אם יתרחש אירוע ביטוחי, כיוון שהפוליסה תפקע עוד בטרם תסתיים תקופת ההמתנה. חרף זאת, בהתאם למוסכם באשר לגבייה חודשית, חברות הביטוח הוסיפו לגבות פרמיות חודשיות גם במהלך חודשים אלה. המשיבים סבורים שגבייה זו אינה תקינה ומקנה להם עילות תביעה, כמפורט להלן.
5. המשיבים רכשו מחברות הביטוח פוליסות לכיסוי הסיכון של אובדן כושר עבודה והשלימו בינתיים את תשלומי הפרמיות מכוחן (כלומר, עד לתום תקופת הביטוחים בשנת חייהם ה-65). לטענתם, הפרמיות ששילמו בשלושת החודשים האחרונים לחיי הפוליסות נגבו שלא כדין, לנוכח העובדה שהמבקשות ידעו כי גם אם יתרחש אירוע ביטוחי בתקופה זו לא ישתלמו בגינו תשלומי ביטוח. בשל כך הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (בש"א 9594/06, השופטת צ' ברון) בקשה לאישור הגשתה של תובענה ייצוגית, על בסיס מספר עילות, ובהן הפרתה של חובת הגילוי הנאות המוטלת על חברות הביטוח; הפרת חובה חקוקה; תנאי מקפח בחוזה אחיד; טעות והטעיה בכריתת החוזה; הפרת חוזה והפרת החובה לפעול בתום לב בקיומו; עשיית עושר ולא במשפט; וביטוח בגין סיכון ביטוחי לא קיים (לפי סעיף 16 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח)).
6. חברות הביטוח התנגדו לאישורה של התובענה הייצוגית. בעיקרו של דבר, הן טענו שלא נהגו במבוטחים בחוסר הגינות, מאחר שסכום הפרמיות שנגבה מהם חושב תוך התחשבות בכך שבתקופת ההמתנה לא משתלמים למבוטחים תמלוגים גם בקרות אירוע ביטוחי. כעניין של נוחות, התשלומים נפרסים כבמקרים רבים כתשלומים חודשיים, אך אין בכך כדי להעיד שנעשתה גביית יתר. כמו כן, חברות הביטוח העלו טענת התיישנות, בשים לב לכך שההטעיה הנטענת, ככל שהייתה, נעשתה כבר במועד כריתתו של חוזה הביטוח, מועד שאירע לפני שנים רבות, ככל שהדברים נוגעים לתובעים שיזמו את הגשת התובענה. טענת התיישנות דומה הועלתה גם ביחס לעילות האחרות שאף הן נוגעות לתוכנו של החוזה כפי שהיה כבר במועד ההתקשרות.
הבקשה לאישור התובענה הייצוגית וההליך בבית המשפט קמא
7. את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית תמכו המשיבים בארבעה תצהירים ובחוות-דעת מומחה (של אקטואר). בתצהירים אלה טענו המשיבים כי הם שילמו פרמיות בגין שלושת החודשים האחרונים של הפוליסות למרות שלא היו זכאים לתגמולים אילו התרחש אירוע ביטוחי בחודשים אלו. לטענתם, חברות הביטוח לא יידעו אותם באשר לגבית יתר זו. בחוות-דעת המומחה פורט מהו הנזק המשוער בגין גביית יתר זו, על יסוד חישובים שהתבססו על דו"חות המפקח על הביטוח, הפנסיה והחיסכון לשנים 2004-2002, שהם דו"חות הנמצאים בידיעת הציבור. מנגד, לשם תמיכה בתגובותיהן לבקשה לאשר את התובענה הייצוגית, הגישו חברות הביטוח תצהירים של אקטוארים המועסקים בהן. תצהירים אלה הציגו את העקרונות שעל-פיהם נערכים החישובים האקטואריים שביסוד גבית הפרמיות, ובכלל זה התייחסו לכך ששלושת החודשים הבלתי מכוסים מובאים בחשבון לצורך חישוב היקף הסיכון של חברות הביטוח (שממנו נגזר גובהן של הפרמיות). בתצהירים הוסבר, כי הפרמיות שנגבות בחודשים אלו אינן מהוות תשלום עבור הכיסוי הביטוחי במהלכם אלא מהוות פריסת תשלומים של הפרמיה בגין שנת הביטוח האחרונה כולה.
8. המשיבים הגישו בקשות לגילוי ועיון במסמכים, שבעזרתן ביקשו להתחקות אחר אופן עריכתם של החישובים האקטואריים ששימשו בסיס לגבייה בחברות הביטוח. בית המשפט קמא דחה בקשות אלה, מאחר שסבר שהחישובים האקטואריים של חברות הביטוח אינם רלוונטיים לשלב זה של ההליך. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי מאחר שהמסמכים שבקשות הגילוי התייחסו אליהם עשויים לסייע למשיבים לבסס את תביעתם כנגד חברות הביטוח, אין לשלול את האפשרות כי בשלב מאוחר יותר של ההליך, אם תאושר התובענה הייצוגית, יהיה מקום להורות על גילוים. לאחר מכן, הגיעו הצדדים להסדר דיוני במסגרתו הם ויתרו על חקירתם של המצהירים, והגישו סיכומים בבקשה לאישור הגשת התובענה הייצוגית.
פסק דינו של בית המשפט קמא
9. בית המשפט קמא אישר את התובענה הייצוגית. לשיטתו, חברות הביטוח לא הביאו עובדות ומסמכים שמהם עולה כיצד חושבו התשלומים שנגבו במהלך שלושת החודשים האחרונים לחיי הפוליסה, ועל כן לא ניתן לקבוע בצורה חד-משמעית כי לא חייבו את מבוטחיהן גם בגין חודשים אלה שבהם לא הוענק עוד כיסוי ביטוחי.
10. לגופם של דברים, בית המשפט קמא קבע כי המבקשות הפרו את חובת הגילוי החלה עליהן מכוח דין. הוא הסביר כי חובת הגילוי המוטלת על חברות הביטוח כוללת בחובה גם את החובה לגילוי יזום של מגבלות וסייגים החלים על חבותו של המבטח. בית המשפט קמא הצביע על כך שהמבקשות נמנעו מלהדגיש בפני המשיבים - הן בשלב המשא ומתן והן בפוליסת הביטוח עצמה - כי הם לא יהיו זכאים לקבל תמלוגים במקרה של אירוע ביטוחי שיחול בשלושת החודשים האחרונים של הפוליסה. לשיטתו של בית המשפט קמא, בכך חטאו חברות הביטוח בהפרתה של חובת הגילוי. בית המשפט קמא הוסיף וקבע בהקשר זה כי המבקשות נמנעו מלציין במפורש בפוליסת הביטוח את האפשרות הניתנת למבוטח לבטל את חוזה הביטוח בכל עת (ובכלל זה גם בשלושת החודשים הקודמים לתום תקופת הביטוח).
11. בנוסף להפרתה של חובת הגילוי קבע בית המשפט קמא כי יש בסיס לכאורה גם לעילות תביעה נוספות שלהן טענו המשיבים: הפרת חובה חקוקה (בהתייחס לסעיפים 38 ו-39 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפיקוח), המקנים לשר האוצר את הסמכות לקבוע בתקנות הוראות בדבר תנאי הביטוח וצורת הפוליסה, ולתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"ם-1980 (להלן: תקנות צורת הפוליסה), שהותקנו מכוח סעיפים אלו); הטעייה לפי סעיף 55 לחוק הפיקוח (שמקנה עילת תביעה בנזיקין לפי סעיף 108 לחוק זה); הפרת הסכם והטעיה לפי דיני החוזים; הפרת החובה לנהוג בתום-לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים); תנאי מקפח בחוזה אחיד; ועשיית עושר ולא במשפט.
12. בית המשפט קמא דחה את טענת ההתיישנות שהעלו חברות הביטוח ואשר התבססה על כך שהחוזים עם המבקשים נחתמו לפני שנים רבות. דחייתה של טענה זו התבססה על כך שהתובענה הושתתה גם על עילות נזיקיות: הטעייה והפרת חובה חקוקה. הנזק בגין עילות אלו, כך קבע בית המשפט קמא, נוצר שלושה חודשים לפני תום הפוליסה, בעת שנגבו תשלומי הפרמיה, ולא בעת שנרכשה הפוליסה עצמה. על כן, לשיטתו, ככל שתקופת ההתיישנות נמנית ממועד הגביה (ולא ממועד עשיית הפוליסה), הרי שהיא טרם חלפה.
בקשת רשות הערעור שבפנינו
13. חברות הביטוח הנתבעות הגישו שלוש בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא: רע"א 9523/09 הוגשה מטעם מגדל חברה לביטוח בע"מ, כלל חברה לביטוח בע"מ ומנורה מבטחים ביטוח בע"מ; רע"א 3489/09 הוגשה מטעם הפניקס חברה לביטוח בע"מ; ורע"א 3502/09 הוגשה מטעם הראל חברה לביטוח בע"מ.
טענותיהן של המבקשות