לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט שרעבי), מיום 28.12.05 בו דחה בית המשפט את בקשת המערערת למתן הארכת מועד להגשת בקשה להישפט על 84 הודעות תשלום קנס.
1. ההחלטה בבית משפט קמא
מדובר בדו"חות שעניינם עבירה על סעיף 39(א)(1) לחוק עזר לתל-אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון) תש"ם-1980. מדובר בעבירות בנוגע לעסק בשם "שף בלול". הדו"חות הוגשו כנגד המערערת כבעלת העסק. המערערת, על פי תצהירה, הינה אישה מבוגרת, בת 86, חולנית, ששמיעתה וראייתיה לקויים. בנוסף, היא אינה קוראת וכותבת עברית.
בבקשה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים טענה המערערת כי הדו"חות לא נמסרו לידיה, וכי בעלה ז"ל הוא שניהל את העסק, ולאחר פטירתו מטפל בכך הבן. על פי תצהירה של המערערת, היא למדה על הדו"חות רק כאשר הגיעו לעסק כדי לבצע עיקול, והיא הוזהרה לפני ביצוע עיקול. להודעה על העיקול צורפה רשימת הדו"חות עם סכומי הקנסות. ההודעה נמסרה למערערת ביום 9.12.05. מיד לאחר שקיבלה המערערת את הודעת העיקול היא החלה לטפל בעניין ופנתה לעורך דין. כבר ביום 13.12.05 חתמה המערערת על תצהיר והוגשה הבקשה להארכת מועד להישפט, נשוא הערעור.
המשיבה, בתגובה לבקשת המערערת להישפט ציינה, כי חלק ניכר מהדו"חות נמסרו למשיבה ששהתה בעסק. כן נאמר בתגובה כי הדו"חות הוגשו נגד המערערת כיון שהיא בעלת העסק. עוד טענה המשיבה בתגובתה לבית משפט קמא כי חלק מההודעות נשלחו למערערת בדואר רשום. ביום 28.12.05 ניתנה החלטתו של בית המשפט קמא לדחות את הבקשה, לאור הודעת המשיבה לפיה מרבית הדו"חות נמסרו למערערת. בית המשפט לא קיים דיון בבקשה וההחלטה העומדת לערעור היא כדלקמן:
"לצערי לא אוכל להיעתר לבקשת המבקשת, שכן עולה מן המסמכים שצורפו לתגובת המשיבה כי המבקשת קיבלה לידיה חלק ניכר מן הדו"חות... נוכח הוראת סעיף 229 לחסד"פ הבקשה הוגשה באיחור, אין בנמצא נימוק המצדיק להיעתר לבקשת המבקשת. הבקשה נדחית איפוא"
מכאן הערעור שלפניי.
2. טענות הצדדים בערעור
בערעור טוענת המערערת כי אינה ולא הייתה בעלת העסק. המערערת הגישה אישור הגשת בקשה לרישיון עסק מיום 5.9.06 בו מופיע כמבקש הרישיון והבעלים, בנה של המבקשת, מר ביטר משה. כן הגישה המערערת היתר זמני לעסק לשנת 2004 בו מופיעים הבעלים ביטר פיבל (בעלה ז"ל של המבקשת) ובנה. כן הגישה כתב אישום על ניהול עסק ללא רשיון (ביום 13.4.05), גם הוא כנגד בנה של המערערת. עוד טענה המערערת כי לאור גילה ומצבה הרפואי ושאר נסיבות העניין, ולאור העובדה כי מיד שהבינה במה מדובר פעלה להארכת המועד להגיש בקשה להישפט, לא היה מקום לדחות את הבקשה.
עיקר טענותיה של ב"כ המשיבה התמקדו בכך שדו"חות הקנס הפכו חלוטים ושוב לא ניתן להאריכם. לטענתה 71 מהדו"חות נמסרו למערערת ביד והיא סרבה לחתום עליהם, והיתרה נשלחה לה בדואר רשום, ועל פי חזקת התקינות, הגיעו לתעודתן. על כן, ומשלא ביקשה המערערת להישפט במועד ולא שילמה את הקנס, הפך פסק הדין לחלוט ואין סמכות לבית המשפט, בהעדר הוראה בחוק לעניין זה, להאריך את המועד של דו"חות שהפכו חלוטים מכוח הוראת החוק. לחלופין, טענה ב"כ המערערת כי המערערת לא הציגה כל נימוק בגינו ראוי היה להיעתר לבקשתה. עוד טענה ב"כ המשיבה כי המערערת היא זו שרשומה כמבקשת את הליך הרישוי והציגה עצמה כבעלת העסק. ב"כ המשיבה לא הציגה כל ראיה לכך.
3. סמכות בית המשפט להאריך מועד להגשת בקשה להישפט
ככלל, קבועה הסמכות להאריך מועדים במשפט הפלילי בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ).
סעיף 229 (ח2) לחסד"פ קובע לעניין קנסות שלא שולמו:
(ח2) לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתוםהמועדיםהקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.
השאלה היא האם ניתן להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, כך שבית המשפט לעניינים מקומיים יערוך דיון לגופו של עניין בטענותיה של המערערת. שאלה זו מתחלקת לשתי שאלות משנה. הראשונה, האם ההיתה סמכות לבית המשפט לעניינים מקומיים להאריך את המועד והשניה, האם יש סמכות לבית משפט שלערעור להאריך את המועד. כפי שאפרט, התשובה לשתי השאלות הינה בחיוב.
טרם אדון בשאלות אלו אציין כי בית המשפט קיבל את תגובת המדינה לפיה הודעות הקנס נמסרו למערערת והיא סרבה לחתום עליהן, מבלי שהוגש תצהיר לתמיכה בתגובה זו. בהחלטתו מציין בית המשפט קמא כי
מרבית הדו"חות נמסרו למבקשת. מדובר בהליך פלילי, על-כן ראוי היה לקיים דיון ולו באותם דו"חות שגם על פי גירסת המשיבה לא נמסרו למערערת. מעבר לכך, מדובר בטענה עובדתית של המערערת כנגד טענה עובדתית של המשיבה, לפיה הדו"חות כלל לא נמסרו לה. המערערת תמכה את טענותיה בתצהיר. על בית המשפט לעניינים מקומיים היה לקיים דיון לפחות בשאלה זו בנוכחות המצהירה. אולם, משהחליט בית המשפט כפי שהחליט ממילא עלינו להדרש לשאלת הסמכות להארכת מועד.
סעיף 229(ח2) אינו קובע הוראות לעניין הארכת מועד בבקשה להישפט. אולם מהדין והפסיקה עולה כי נתונה לבית המשפט סמכות כזו. אמנם, כפי שטוענת ב"כ המשיבה, אין בחוק סדר הדין הפלילי הוראה מפורשת העוסקת בהארכת מועד במקרה זה. אולם, לטעמי לבית המשפט קיימת סמכות להאריך את המועד גם בהעדר הוראה כאמור, ואפרט.
א.
עשיית צדק וזכות הגישה לערכאות
בפתח הדברים יש להדגיש ולציין כי המשמעות של דחיית בקשתה של המערעת להישפט, היא מניעת זכותה של המערערת לערכאות. המערערת קיבלה הודעות קנס, שמכוח סעיף 229 האמור, הפכו למעשה לפסק דין סופי, מבלי שהמערערת יכולה הייתה לשטוח את טענותיה לפני בית המשפט.