פסק הדין עוסק בשאלת סווגו של צו הורות פסיקתי, האם הוא הצהרתי/דקלרטיבי או מכונן/קונסטיטוטיבי

השופטת עפרה ורבנר:

1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת הילה גורביץ' שיינפלד) בתמ"ש 57390-09-16 מתאריך 30/1/17, במסגרתו ניתן צו הורות פסיקתי לפיו המשיבה 2 הינה אמה הנוספת של הילדה פלונית (להלן: "הקטינה") מיום לידתה. זאת, בנוסף להיות המשיבה 1 אמה של קטינה זו.

עוד נקבע במסגרת אותו פסק-דין, כי המדובר בצו הצהרתי.

2. המערער לא חלק על עצם מתן צו ההורות הפסיקתי בהתייחס למשיבה 2, ועל קביעתה כאם נוספת של הקטינה, אולם המערער חלק על הקביעות בפסק-הדין, שעניינן היות הצו שניתן צו הצהרתי, וכן על הקביעה באשר לתחולתו הרטרואקטיבית של צו ההורות הפסיקתי.

            עמדת המערער הינה, כי צו הורות פסיקתי הינו צו מכונן/קונסטיטוטיבי ולא צו הצהרתי/דקלרטיבי. ככזה, סבור המערער כי תחולת הצו הינה מיום נתינתו, פרט למקרים חריגים.

3. במעמד הדיון בערעור לפנינו, הסכים המערער כי צו ההורות הפסיקתי יחול ממועד הלידה בעניינה של המשיבה 2. לאור הסכמה זו, ניתנה על-ידינו החלטה בתאריך 25/4/18, כי התוצאה האופרטיבית של פסק-דינו של בית משפט קמא, דהיינו רישום המשיבה 2 כאמה של הקטינה ממועד לידתה של הקטינה, תישאר על כנה.

            משאלה הם פני הדברים, נותרה המחלוקת האם צו ההורות הפסיקתי הינו צו הצהרתי או צו מכונן אשר בלעדיו לא תהא המשיבה 2 - שאינה אמה הביולוגית/גנטית של הקטינה, אלא בת-זוגה של האם הביולוגית/גנטית - אמה של הקטינה, בכל הקשור להיבטים המשפטיים הקשורים במונח "הורה".

            בהקשר לכך נציין, כי המערער עמד על כך שגם אם התוצאה האופרטיבית של פסק-דינו של בית משפט קמא תיוותר על כנה, הרי הנמקתו תבוטל, בעוד המשיבות סירבו לכך וטענו כי המדובר בעניין עקרוני וכי הן עומדות על כך שהמדובר בצו הורות הצהרתי.

רקע עובדתי

4. המשיבות הינן בנות זוג המנהלות משק בית משותף משנת 2007.

            בשנת 2015 מיסדו המשיבות את הקשר ביניהן בתעודת זוגיות, וכל אחת מהן הוסיפה לשם משפחתה את השם "X" שהינו כשם אחיה המנוח של המשיבה 1.