הופר נ' עיריית ירושלים

פסק-דין

הבקשה

1.בבקשה דנן, לאישור תובענה מינהלית כתובענה ייצוגית, הודיעה המשיבה כי תחדול מהגבייה שבשלה הוגשה התובענה. על-רקע הודעה זו, ועל-יסוד הוראת סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן – החוק), הוסכם על הצדדים כי הבקשה והתובענה תִדחנה, וכי בית-המשפט יפסוק בשאלת הגמול המגיע למבקש ושכר טרחת עורכי-דינו, בהתאם להוראות סעיף 9(ג) לחוק.

ההליכים בבקשה

2.המבקש, שמעון הופר, הגיש נגד המשיבה, עיריית ירושלים, בקשה לאישור תובענה מינהלית כתובענה ייצוגית, בהתאם לסעיף 5(ב)(2) לחוק. עניינה של התובענה, הִנה דרישה להשבת כספי ארנונה שנגבו על-ידי המשיבה בגין שטח הגג הצמוד לדירת הפנטהאוז שבה מחזיק המבקש, גבייה אשר על-פי הנטען נעשתה תוך הפרת חוקי ההקפאה שנחקקו במשק החל משנת 1985, שבגדרם אסר המחוקק על הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה על נכסים הנמצאים בתחומן, ללא קבלת אישור שרי הפנים והאוצר. ביסוד התובענה עמדה הטענה, לפיה המשיבה שינתה את צו המיסים בשנת 1997, באופן שבו "פטור מארנונה" ל-25 מ"ר הראשונים משטח גג הצמוד לדירת פנטהאוז, בדירות ששטחן אינו עולה על 150 מ"ר בבניינים המשמשים למגורים, שהיה קבוע בצו המיסים עד לשנת 1996 – בוטל.

צו המיסים, לפני התיקון בשנת 1996, הורה כדלהלן: "דירת פנטהאוז – שטח הגג הצמוד לדירת הפנטהאוז – עד 25 מ"ר לא יחויב בארנונה כללית, כל השטח הנוסף יחויב ב-20% מהשטח הנותר, וייכלל בשטח היחידה, וכל זאת בתנאי ששטח היחידה אינו עולה על 50 מ"ר. עלה שטח היחידה על 150 מ"ר, יחויב כל שטח הגג הצמוד לדירת הפנטהאוז ב-20% משטח הגג". לאחר התיקון, קרי – החל משנת 1997, נקבע בצו המיסים כדלהלן: "דירת פנטאהוז – כל שטח הגג הצמוד לדירת פנטאהוז יחויב ב-20% משטחו וייכלל בשטח הדירה".

3.לבקשת המשיבה, ובהסכמת המבקש, ניתנה למשיבה ארכה להגשת הודעה, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, לפיה תחדל מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית. ביום 7.12.11 הודיעה המשיבה, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, על חדילה מגבייה. בגדרה של ההודעה הבהירה המשיבה, כי קיימים טעמים ועילות שעשויים היו להביא לדחיית הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית; ואולם, הואיל ולהערכתה מדובר במספר נכסים מצומצם מאוד, והיות שממילא היא מתכוונת להגיש בקשה לשרי האוצר והפנים לאישור השינוי כבר בשנת 2012 – החליטה לחדול מן הגבייה ולא להתגונן בתובענה. לפיכך הודיעה המשיבה, כי בדירות פנטהאוז המשמשות למגורים, ששטחן אינו עולה על 150 מ"ר, תחדל מגביית ארנונה בגין השטח הראשוני של 25 מ"ר משטח הגג הצמוד לדירת הפנטהאוז. עוד ציינה המשיבה בגדרה של הודעת החדילה, כי נתוני השומה הקיימים בספריה מציינים את שטח הנכס בכללותו, בהתאם להוראות הדין, ואינם מתייחסים באופן פרטני לחלקי נכס שונים, כך שלא ניתן לדעת אם נכס מסוים כולל בתוכו שטח גג אם לאו; ומשכך, בכוונתה לפרסם הודעה בעיתונות הקוראת למחזיקי נכסים מסוג דירות פנטהאוז למגורים, לפנות לעירייה על-מנת שזו תבדוק את זכאותם לתיקון שומת הנכס בעקבות הודעת החדילה, וככל שיימצא שהקונים יהיו זכאים לתיקון השומה, התיקון ייעשה החל מיום 7.12.11. בהודעה משלימה שמסרה המשיבה, היא הדגישה כי החלטתה על חדילה מגבייה לא ניתנה על-רקע הכרה בנכונות טענות המבקש בתובענה שהגיש, אלא בראש ובראשונה בעקבות מכלול שיקולים והערכת סיכויים וסיכונים אשר פורטו בעבר.

4.בדיון שהתקיים 1.3.12, הודיע ב"כ המבקש, כי לאור הודעת החדילה של המשיבה, ניתן לדחות את הבקשה שהגיש לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית, ונותר להכריע בשאלת הגמול ושכר הטרחה, וכן בשאלה באיזו דרך תודיע המשיבה לתושבי העיר על חדילה מהגבייה. בישיבה שהתקיימה ביום 18.3.12, הודיעו הצדדים על הסדר דיוני, לפיו תפורסם הודעת החדילה בשישה מקומונים בירושלים, בהתאם לנוסח שסוכם ביניהם, וכי לאחר הפרסום תוגש הודעה מוסכמת על דחיית הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית, ובהמשך – בית-המשפט ידחה את הבקשה ואת התביעה, ולאחר מכן יכריע בשאלת הגמול ובסוגית שכר הטרחה על-יסוד סיכומי הצדדים בכתב. ביום 28.5.12 הודיע המבקש, כי המשיבה פירסמה את הודעת החדילה בעיתונות, כמוסכם בין הצדדים, וניתן, אפוא, לדחות את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית.

משכך, יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית; ונותר אך לפסוק בשאלת הגמול למבקש ושכר טרחת עורכי-דינו, זאת על בסיס הטיעונים שהשמיעו הצדדים בסיכומיהם בכתב.

המסגרת הנורמטיבית

5.חוק התובענות הייצוגיות, קובע בסעיף 9 כדלהלן:

"(א) הוגשה בקשה לאישור בתביעה כמפורט בפרט 11 בתוספת השניה (בחוק זה – תביעת השבה נגד רשות), לא ידון בה בית המשפט אלא לאחר שחלפה תקופה של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ובית המשפט רשאי להאריך תקופה זו מטעמים שיירשמו (בסעיף זה – המועד הקובע).

(ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.

(ג) החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא –

(1) על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב);

(2) לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23".

6.כאמור, בענייננו הודיעה המשיבה כי חדלה מהגבייה נושא התובענה, זאת בהתאם לאפשרות שהוענקה לה בסעיף 9(ב) לחוק, ומשכך, דין הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית להידחות. בהתאם לאמור בסעיף 9(ג) לחוק, רשאי בית-המשפט לפסוק למבקשים גמול ושכר-טרחה, זאת חרף העובדה כי בסופו של יום לא אושרה הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית, ולא התעורר צורך לקיים הליך משפטי לגופה של התובענה. הגמול ושכר-הטרחה אמורים להיקבע על דרך של השוואה והתאמה להוראות סעיפים 22 ו-23 לחוק, המתווים מנגנון לפסיקת גמול ושכר-טרחה לתובעים ובאי-כוחם במקום שבו אושרה תובענה ייצוגית.

7.על תכליתם של הגמול ושכר הטרחה הנפסקים בתובענות ייצוגיות, עמדה הפסיקה בהרחבה בע"א 8430/99 אנליסט אי.אמ.אס. ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ' ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ, פ"ד נו(2) 247, 258 (2001), בהדגישה כי ההסדר של התובענה הייצוגית נועד "להגן על אינטרס היחיד שעה שהוא מביא לכדאיות בהגשת תביעה שהנזק האינדיווידואלי בה הוא קטן", ו"בה בעת הוא מקדם את אינטרס הציבור באכיפת ההוראה החוקית שבגדריו מצויה התובענה הייצוגית", וכי דיני התובענה הייצוגית "באים להגשים את האיזון הראוי בין הסיכויים והסיכונים שבה; בין שיקולי הפרט לאינטרס הכלל" (עמ' 256). על-כן, הגמול ושכר הטרחה נפסקים בשל עצם ההחלטה לתבוע בשם הקבוצה כולה, ובגין הסיכון שנטל התובע על עצמו אם תביעתו תידחה. תכליות הגמול ושכר הטרחה, הִנן, אפוא, השבת ההוצאות הכרוכות בניהול התובענה, ועידוד תובעים פוטנציאליים ליזום ולהגיש תובענות ייצוגיות, כחלק מתפיסה הרואה בתובענה הייצוגית כלי לאכיפה אזרחית של החוק על הרשויות, לטובת הכלל; שכן "בכך מושגים יעילות, חסכון בהליכים, אחידות בפסיקה ומניעה של ריבוי תביעות" (לעיל; וכן ראו: רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 785-783 (1996); ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 323-322 (1997); מ' טלגם, "התובענה הייצוגית – שיקולים בקביעת שכר וגמול", שערי משפט ד(1), 227, התשס"ה: ס' דויטש, "עשור לתובענה הייצוגית הצרכנית – סיכום ביניים ומבט לעתיד", שערי משפט ד(1), 9, התשס"ה).

8.סעיף 22 לחוק, הדן בפסיקת גמול לתובע מייצג, מורה בסעיף-משנה (א) כי בית-משפט שהכריע בתובענה ייצוגית, כולה או חלקה לטובת הקבוצה, יורה על תשלום גמול לתובע המייצג, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף-משנה (ב), אלא אם כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שבנסיבות העניין הדבר אינו מוצדק. בסעיף 22(ב) לחוק נקבע, כי בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: "הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי"; "התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה"; ו"מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית".

סעיף 23 לחוק, הדן בשכר-טרחתו של בא-כוח התובע המייצג, קובע כי בשיקולי שכר הטרחה על בית-המשפט להתחשב, בין-השאר, בשיקולי התועלת, הטרחה והחשיבות הציבורית, שעיקרם נמנה בסעיף 22(ב), ומוסיף שני שיקולים: "האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך", וכן "הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית".