הוראות אוחז לבנק להימנע מפירעון שיק גנוב אינה מספיקה בהעדר הוראת ביטול מאת הלקוח

מבוא

1.         התובע מס' 1, אליהו שטרן (להלן - שטרן), מנהל (יחד עם שותף) חשבון בסניף מרכז כלל של הנתבע, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן - הבנק). שטרן משך על חשבונו בבנק שני שיקים משורטטים בסך כולל של 74,434 ש"ח לפקודת התובעת מס' 2, מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ (להלן - החברה), וזאת בתמורה למוצרי בשר אותם רכש ממנה. השיקים נגנבו ממשרדי החברה בלילה שבין 7.7.02 ל-8.7.02 ונפרעו על ידי הבנק. שטרן והחברה טוענים כי הבנק ביצע פירעון זה שלא כדין ותוך הפרת חובותיו כלפיהם, ולפיכך עליו להשיב להם את סכום השיקים.

העובדות

2.         כל אחד מהשיקים היה על סך של 37,217 ש"ח. הם נמסרו לחברה בסביבות חודש יוני 2002, ומועדי פירעונם היו מאוחרים: שיק אחד ליום 11.9.02, ושיק שני ליום 14.9.02. החברה שמרה אותם בתוך כספת במשרדיה. יחד עמם נגנבו מהכספת כ-400 שיקים מאוחרים נוספים אותם החברה קיבלה מלקוחותיה. בבוקר שלאחר הגניבה (8.7.02) שלחה החברה באמצעות הפקסימיליה הודעות על הגניבה לכל סניפי הבנקים שעליהם נמשכו השיקים הגנובים. בין היתר נשלחה הודעה כזו לסניף הבנק-הנתבע, בה פורטו חמישה שיקים גנובים שנמשכו על סניף זה לתאריכים מאוחרים, בכללם שני השיקים נשוא התביעה.

שטרן קיבל דיווח על הגניבה ועל משלוח הודעת החברה לבנק משני מקורות. המקור הראשון היא החברה, שמסרה לשטרן את הדיווח בסמוך לאחר משלוח ההודעה. שטרן סמך על דברי נציג החברה באשר למשלוח ההודעה הכתובה לבנק, והיה משוכנע לאורם כי השיקים הגנובים לא יכובדו. על סמך זאת, ובהתאם לדרישת החברה, מסר לה שטרן שיקים חלופיים לשיקים הגנובים, בעלי סכום ותאריכי פירעון זהים. השיקים החלופיים נפרעו יחד עם השיקים הגנובים. כפל הפירעון הוא זה שגרם לשטרן להבין כי השיקים הגנובים לא בוטלו חרף הודעת החברה לבנק.  

המקור השני הוא פקידה של הבנק בשם אילנה פולק, שהתקשרה בטלפון אל שטרן יום או יומיים לאחר הגניבה, דיווחה לו על קבלת הודעת החברה, ומסרה לו כי על מנת שיהיה ניתן להקליד במחשב הבנק את ההודעה עליו למסור את חמש הספרות האחרונות של כל שיק (בעוד הודעת החברה ציינה רק את שלוש הספרות האחרונות). גב' פולק העידה כי באותה הזדמנות היא גם ביקשה משטרן לסור לבנק כדי לחתום על בקשה לביטול השיקים, כפי שמחייבים נוהלי הבנק לגבי לקוח שאינו חתום על טופס המאפשר ביצוע פעולות בנקאיות בטלפון או בפקסימיליה. שטרן חולק על כך, וטוען כי התבקש על ידי גב' פולק אך ורק להמציא את הספרות החסרות של השיקים הגנובים. בין כך ובין אחרת, מוסכם כי שטרן אישר באזני הפקידה כי השיקים נגנבו והבטיח לה להמציא את הספרות החסרות תוך זמן קצר, אך בפועל שכח לעשות זאת. הבנק לא פנה אל שטרן או אל החברה בתזכורת בנדון ולא נקט כל פעולה נוספת, וכך בהגיע יום הפירעון של כל אחד מהשיקים לא הופיע במחשב דיווח על היותם גנובים, והם כובדו על ידי הבנק. הצגתם לפירעון נעשתה על ידי נסבים ששמותיהם הופיעו על גבי השיקים כחוליה שלישית בשרשרת ההסבה, שתחילתה בחתימת וחותמת היסב שהתיימרו להיות של החברה אך בפועל היו מזויפות. השם שצוין בחותמת הנו " מ.ב. גלאט עוף" ולא שמה המלא של החברה " מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ".

לאחר שהתגלה לשטרן כי השיקים הגנובים נפרעו, הוא פנה לבנק בבקשה להחזירם. בקשה דומה הועלתה בפני הבנק על ידי נציג החברה. הבנק ניסה להחזיר את השיקים, אולם לנוכח הזמן שחלף מאז פירעונם, הדבר לא עלה בידו.

טענות התובעים

3.         התובעים סומכים את תביעתם על עילות שונות, מהן נזיקיות, מהן חוזיות ומהן שטריות: עוולת הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; עוולת עיכוב נכס שלא כדין לפי סעיף 49 לפקודה; עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודה; ביצוע פירעון בניגוד לדיני השטרות; הפרת חובות זהירות ונאמנות הנובעות מההסכם שבין הצדדים; והפרת חובות זהירות ונאמנות מוגברות החלות על בנקים. את עוולת הרשלנות מחזקים התובעים בכלל המעביר את נטל הראיה כאשר הדבר מעיד על עצמו. כל העילות הללו יוצאות מהטענה הבסיסית לפיה המידע שהיה מצוי בידי הבנק בעת הצגת השיקים לפירעון הספיק כדי להקים אפשרות מעשית וחובה משפטית של הבנק לקשר בין השיקים הנפרעים לבין דיווח החברה על גניבת השיקים המשוכים על חשבונו של שטרן. הודעתה הכתובה של החברה נקבה במספר החשבון, בסכום המדויק של כל שיק, בשלוש ספרותיו האחרונות, ובתאריך הפירעון שלו (אם כי תאריך הפירעון של אחד השיקים בהודעה היה שגוי: 4.9.02 במקום 14.9.02). בנוסף, שטרן אישר באוזני פקידת הבנק כי השיקים אכן גנובים וכי הוא חפץ בביטולם. כל אלה צריכים היו לאפשר לבנק לזהות את השיקים המדוברים ולנקוט בצעדים שיבטיחו כי בעת הצגתם לפירעון הם לא יכובדו. הצעדים המתבקשים כללו בראש ובראשונה דיווח למחשב הבנק; ואם אמנם אין המחשב קולט הודעה על ביטול שיק אלא בצירוף חמש הספרות האחרונות שלו, חובתו של הבנק הייתה לאתר את שתי הספרות החסרות. הדבר ניתן לביצוע מבחינה מעשית, שהרי הבנק הוא זה שהנפיק את השיקים ולפיכך אמור להיות מסוגל לאתר את מספריהם, להבדיל מהלקוח שלא תמיד מסוגל לדעת את מספרי השיקים (למשל במקרה של גניבת או אבדן פנקס שיקים שלם). לחלופין, אם לא קיים בבנק מנגנון לאיתור מספרו של שיק גנוב או להזנת הגניבה במחשב בלא מספר השיק, הרי העדר המנגנון מהווה כשלעצמו התרשלות מצד הבנק והפרת חובות הזהירות והנאמנות שלו הן כלפי הלקוח, מושך השיק, והן כלפי הנפרע של השיק, שאף הוא בגדר לקוח.

בכל מקרה, מוסיפים וטוענים התובעים, גם אם ייקבע כי בנק שאינו מקבל מהלקוח את חמש הספרות האחרונות של שיק גנוב או אבוד פטור מלהזין במחשב את הגניבה או האבדן, עדיין לא ננקטו בענייננו על ידי הבנק מספר פעולות מתבקשות שהיו מסוגלות למנוע את פירעון השיקים. קודם כל, הבנק לא היה רשאי להסתפק בשיחה טלפונית אחת עם שטרן, אלא היה עליו לקיים מעקב אחר הודעת הגניבה, ובראותו ששטרן אינו חוזר כעבור מספר ימים עם הספרות החסרות, לשוב ולפנות אליו בתזכורת בנדון. כמו כן, היה על הבנק לפנות אל החברה, ששלחה לו את ההודעה על הגניבה, בבקשה להשלמת הספרות החסרות. זאת ועוד. גב' פולק אינה הפקידה המטפלת בחשבונו של שטרן בבנק, אלא משמשת פקידת עיקולים ופיקוח. בעדותה היא אישרה כי טיפולה בהודעת הגניבה היה דבר חריג, כתוצאה מעמידתה האקראית ליד מכשיר הפקסימיליה בעת קבלת ההודעה, וכי בדרך כלל טיפול כזה מתבצע על ידי הפקיד המטפל בחשבון. לטענתה, לאחר שיחתה הטלפונית עם שטרן היא העבירה את הודעת החברה על הגניבה לפקידה אחרת בסניף, המופקדת על הטיפול בחשבון, דיווחה לה על תוכן שיחתה עם שטרן, ואותה פקידה היא זו שאישרה את פירעון השיקים. התובעים אינם מקבלים את הגרסה במלואה, ומזמינים את בית המשפט לקבוע כי גב' פולק לא העבירה את ההודעה על הגניבה לידיעת הפקידה המטפלת בחשבונו של שטרן, מחדל המהווה התרשלות נוספת מצד הבנק. לטענתם, הדעת נותנת כי אילו גב' פולק הייתה מיידעת את הפקידה המטפלת, כי אז פירעון השיקים היה נמנע, בין משום שאותה פקידה הייתה שבה ופונה לשטרן בתזכורת לגבי המצאת הספרות החסרות, ובין משום שבהגיע מועד הפירעון אותה פקידה הייתה נזכרת בגניבה ומקשרת אותה אל השיקים, שסכומם המשמעותי (למעלה מ-74,000 ש"ח) עושה את הדיווח על גניבתם לבלתי-שגרתי ואמור היה להיחרת בזיכרון.

כל הטענות שלעיל ממקדות את מחדלו של הבנק בפירעונם של שיקים גנובים. התובעים סבורים כי המחדל לא הסתיים בכך, אלא כלל בתוכו גם פירעון של שיקים נטולי תוקף כתוצאה מזיוף חתימת וחותמת ההיסב של החברה (הנפרעת) על גביהם. על עצם הזיוף אין מחלוקת. טענת התובעים היא שהבנק אמור היה לגלות בעצמו את הזיוף בשעה שהחליט לכבד את השיקים, וזאת לנוכח שלושה נתונים בולטים בחותמת ההיסב המעוררים חשד לאמיתותה: ראשית, העדר התאמה בין שמה של החברה ("מ.ב. גלאט עוף למהדרין") לבין השם שהופיע בחותמת ("מ.ב. גלאט עוף"). שנית, העדר המילה "בע"מ" בחותמת, באופן שחתימת ההיסב אינה של אישיות משפטית, ובשעה שהחברה מאוגדת כחברה בע"מ. שלישית, החותמת הוטבעה על שיק אחד פעמיים ועל השיק השני שלוש פעמים. כל אלה, בצירוף סכומם הגבוה של השיקים, צריך היה לכל הפחות לעורר את חשדו של הבנק בנוגע לתקינות ההיסב, לא כל שכן לאחר שחודשיים קודם לכן נתקבלה בבנק הודעה כתובה על גניבת שיקים המשוכים על חשבונו של שטרן בסכום כזה.

התובעים רואים בחברה את הניזוקה העיקרית מפירעונם הלא תקין של השיקים, שכן לטענתם הפירעון גרם לכך שהחברה לא קיבלה את התמורה המגיעה לה בעד מוצרי הבשר שסיפקה לשטרן. אמנם הבנק פרע גם את השיקים שנמסרו על ידי שטרן לחברה חלף השיקים הגנובים, אולם שטרן חייב עדיין כספים רבים לחברה בגין עסקאות אחרות, ולכן למעשה החוב לא נפרע. לא עוד אלא שבמסגרת עדותו הודיע שטרן על כוונתו להתדיין עם החברה (בבוררות בפני רב) בתביעתו להשבת כספי השיקים החלופיים, בטענה שבעת מסירתם לה הוא סבר בטעות שהשיקים הגנובים בוטלו. לחלופין טוענים התובעים כי יש לפצות את שטרן בגין נזקו המתבטא בכך שכספי חשבונו ניטלו על ידי הבנק שלא כדין. פיצוי כזה, כך נמשכת הטענה, יאפשר לשטרן להעביר כספים אלה לחברה הזכאית לקבלם.     

טענות הבנק

4.         הבנק טוען כי יש לדחות את תביעת שני התובעים. את תביעתו של שטרן מבקש הבנק לדחות בשל העדר הוכחת אחריותו לפירעון השיקים. את תביעתה של החברה מבקש הבנק לדחות הן מטעם זה והן מהטעם הנוסף של אי-הוכחת נזק שנגרם לחברה כתוצאה מהפירעון.

לענין נזקה של החברה, טענתו של הבנק היא שמאחר שפירעון השיקים לא נעשה מכספה אלא מכספים שנמצאו בחשבונו של שטרן, הרי החברה לא סבלה כל נזק ממון כתוצאה מהפירעון; ואם נגרם נזק כזה למאן דהוא - הרי זה לשטרן בלבד. כך, במיוחד, אם יתקבלו העובדות שנתחדשו בעדותו של שטרן (שהבנק מתנגד לקבילותן בטענה של הרחבת חזית) לפיהן הוא מסר לחברה שיקים חלופיים, שנפרעו, כנגד השיקים שנגנבו.

הגנתו של הבנק בסוגית האחריות לפירעון השיקים מעוגנת בראש ובראשונה בהסכם פתיחת וניהול החשבון עליו שטרן חתם ביום 24.11.97 (נספח א' לתצהיר העדות של גב' פולק). סעיף 11 סיפא להסכם מתייחס למצב של אובדן או גניבת שיקים, וקובע בקשר לכך כהאי לישנא:

" אבד או נגנב איזה טופס, שיק או טופסי שיקים כאמור על הלקוחות להודיע על כך מיד לבנק, בכתב תוך ציון המספר או המספרים של אותו טופס שיק או טופסי שיקים".

שטרן לא עמד בחובה זו, וחרף הבטחתו לא מסר לבנק את אותן ספרות של השיקים שהוחסרו בהודעת החברה לבנק. לא זו אף זו, מאחר ששטרן לא חתם על הסכמה לביצוע פעולות בחשבון באמצעות הטלפון או הפקסימיליה, הדרך היחידה אשר באמצעותה היה בכוחו על פי נוהלי הבנק  להודיע על הביטול הייתה חתימה בבנק על פקודת ביטול שיק, אך גם את זאת הוא נמנע מלעשות. מחדל זה הקנה לבנק זכות לפרוע את השיקים חרף מה שנאמר על ידי שטרן בשיחה הטלפונית, וזאת מתוקף סעיף 24(א) לתנאי ניהול החשבון, המתיר לבנק לסרב לפי שיקול דעתו לבצע הוראה כלשהי של הלקוח " אם ההוראה ניתנה שלא על פי הטופס המקובל בבנק". העדר החתימה על פקודת הביטול, מלבד שמהווה הפרה עצמאית מצד שטרן של תנאי ניהול החשבון, וממילא טעם מספיק להעדר חובה של הבנק להימנע מפירעון השיקים, מבליט את הטעם הנוסף להעדר החובה - הימנעותו של שטרן ממסירת הספרות החסרות - שהרי טופס הפקודה (שדוגמתו צורפה כנספח א' לתצהיר העדות של מנהל המסלקה של הבנק, זכי השש) דורש לנקוב בחמש הספרות האחרונות של מספר השיק.          

לצד ההגנה החוזית, מוסיף הבנק ומעלה טענות כלפי האחריות הנזיקית המיוחסת לו. ככל שמדובר בעוולת הרשלנות יש, לדעת הבנק, להבחין בין שטרן לבין החברה. מקובל על הבנק דבר היותו כפוף לחובות זהירות מושגית וקונקרטית כלפי שטרן, בהיותו לקוחו; אך לטענתו חובות אלה כלל לא הופרו. כך, בשים לב לשורת הפעולות שבוצעו על ידי פקידת הבנק לאחר קבלת הודעת החברה על הגניבה, מצד אחד, ולחוסר המעש המוחלט של שטרן בנדון, מצד שני, העולה לדעת הבנק כדי זלזול בוטה בענייניו ובחובותיו. הפקידה התקשרה אל שטרן למרות שתנאי ניהול החשבון הטילו עליו לבוא ביוזמתו ולחתום על פקודת הביטול. בשיחה זו הבהירה לו הפקידה כי בלא שימציא את הספרות החסרות לא יהיה ניתן להזין למחשב את הוראת הביטול, הוסיפה כי עליו לסור לסניף ולחתום על פקודת הביטול, ורק לאחר כל אלה העבירה את הודעת החברה אל הפקידה המטפלת בחשבונו. בכך קוימו הן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית של הבנק, שרשאי היה להניח כי הלקוח ימלא אחר ההנחיות, שאינן אלא חזרה על מחויבויותיו החוזיות כלפי הבנק. הבנק לא היה צריך לצפות שהלקוח יזניח את ענייניו ולא ימלא אחר חובתו ההסכמית, שאף גובתה בהבטחתו המפורשת, לסור לסניף ולמסור את הספרות החסרות תוך יום או יומיים. הבנק גם לא היה צריך, כענין שבמדיניות שיפוטית, לקיים מעקב אחרי מילוי חובותיו של הלקוח ולפנות אליו שוב משלא עמד בהבטחתו. הטלת חובה שכזאת על פקידי הבנק לא תעלה בקנה אחד עם העומס המוטל עליהם ועם כמות המסמכים וההוראות העוברים תחת ידיהם בכל יום עסקים, ותיצור הכבדה בלתי-סבירה של זמן ומשאבים על תפקוד הבנק. מנגד, הלקוח נדרש למאמץ זעום על מנת לזכור לעמוד בחובות המוטלות עליו, שהרי מבחינתו מדובר במקרה פרטי של אבדן או גניבת שיקים בודדים. אם בכל זאת הלקוח לא טרח להשקיע מאמץ כזה, כפי שנהג שטרן, אין שום הצדקה לחייב את הבנק לשאת באחריות למחדלו. עד כאן לגבי היסוד של הפרת חובת הזהירות הכלול בעוולת הרשלנות. הבנק מוסיף וטוען לאי-התקיימות יסוד נוסף של העוולה, והוא הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק. קשר זה אינו מתקיים, לפי הטענה, הן משום שלא נטען ולא הוכח כי שטרן היה מתקן את מחדליו אילו היה מקבל מהבנק תזכורת נוספת, והן משום שהנזק של שטרן הבא לידי ביטוי במתן שיקים כפולים בגין אותה סחורה (פעם אחת השיקים שנגנבו ופעם שניה השיקים החלופיים) נעוץ בפזיזות ובחוסר הזהירות שלו, בכך שמיהר למסור לחברה שיקים חלופיים בלא להמתין למועד פירעונם של השיקים הגנובים כדי לוודא שהם אכן לא נפרעו.

הבנק מוסיף ודוחה את הטענה המייחסת לו חוסר זהירות בפירעון השיקים חרף אי-ההתאמה בין חותמת ההיסב של החברה לבין שמה המלא. בענין זה מסתמך הבנק על עדותו של חשב החברה, שאישר כי גם היא עושה שימוש בחותמת דומה, שאינה מזכירה את היותה חברה בע"מ, אלא רק את המילים "מ.ב. גלאט עוף" שהופיעו כולן בחותמת המזויפת.