בפנינו בקשת האם מיום 16.5.2019 למתן צו לפיו די בחתימת האם בלבד להנפקת דרכון. מטרת הבקשה: "לאפשר לו לצאת את הארץ לחופשה קצרה, יחד עם משפחתו, וכן לחופשים קצרים נוספים בעתיד, מבלי להידרש לחתימתו ו/או הסכמתו של האב". (הדגשים במקור).
רקע עובדתי
ביום ג' בחשון תשע"ח (23.10.2017) אושר הסכם גירושין בין הצדדים בבית הדין וקבל תוקף פסק דין. הצדדים התגרשו למחרת עפ"י ההסכם.
לקראת סוף ההסכם, בסעיף 80, נכתב בעותק המקורי:
"כל מחלוקת בין הצדדים תוסדר במשא ומתן [...] בדרך של גישור ופשרה. בכל מקרה בו הסדר פשרה אינו אפשרי, הסמכות להסדיר את המחלוקת נתונה לביהמ"ש אשר אישר הסכם זה." (הדגשה לא במקור)
בעת אישור ההסכם בביה"ד, תוקן סוף הסעיף. נמחק "לביהמ"ש", ובמקומות נכתב: "לבית הדין הרבני באר שבע". הצדדים חתמו על התיקון.
ביום 2.8.2018 הגישה האשה תביעה בעניין הסדרי השהות, בבקשה לשנות את הזמנים הנקובים בהסכם, ולמתן הוראות בענין מסירת והחזרת הילד. ביה"ד הוציא צו לתסקיר, הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע, ואף קיים דיון בנושא ביום ה' בכסלו תשע"ט (13.11.2018). למחרת, ביה"ד נתן החלטה בענין שינוי ימי השהות.
ביום 11.3.2019 הגישה האשה בקשה שמפגשי האב יתקיימו במרכז קשר בטענות אלימות וסמים, לה הגיב ב"כ האב לגופו של ענין ביום 18.3.2019. ביה"ד הורה על קיום מפגשים במרכז קשר באופן זמני ביום כ"א באדר ב תשע"ט (28.03.2019).
כאמור, ביום 16.5.2019 הגישה ב"כ האם בקשה נשוא החלטה זו, למתן צו לפיו די בחתימת האם בלבד להנפקת דרכון.
עיקרי טענות הצדדים
לטענת האשה, היא רוצה לנסוע לחופשה בת ששה ימים בהונגריה עם ארוסה הנוכחי והקטין (הציגה הצעת מחיר לנסיעה מתאריך 12.6.18 עד 18.6.2019), אך אינה יכולה לרכוש כרטיס בטרם יונפק דרכון. היא פנתה לבעל לשעבר להצטרף במשרד הפנים, ו/או לתת את הסכמתו להנפקת דרכון, אך סרב לשם סירוב. אף פנתה לב"כ הבעל לשעבר אשר העביר את בקשתה לבעל לשעבר, אך לבסוף לא קבלה מענה. לדבריה, אין חשש שהאם ו/או הקטין יעזבו את הארץ, כאשר מרכז החיים שלהם ואף של הארוס הוא בארץ. בכך, לא נותר לה ברירה אלא לפנות לביה"ד למתן צו הנ"ל.
לטענת ב"כ הבעל, יש לדחות את בקשת האשה על הסף בהעדר סמכות עניינית, לאור סעיפים 34-35 בהסכם הגירושין, בהם נכתב:
"34. מוסכם כי אף צד לא יהיה רשאי להוציא את הקטין מהארץ ללא הסכמה מראש של ההורה האחר.
- בהעדר הסכמה בין הצדדים, תהא לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע הסמכות הבלעדית לפסוק בעניין, וכל צד יהא רשאי לפנות לבהימ"ש לשם מתן החלטה בעניין."
לשם זהירות, טען לגופו של ענין שההליך שפתחה האם נועד לנתק את הקשר בין האב לבנו, והוא חושש כי בכוונת האם להבריח את הקטין לחו"ל ולא להשיבו לישראל. לכן, ככל שביה"ד ייעתר לבקשת האשה להנפקת דרכון ללא הסכמת האב ובכך שהמבקשת תטוס לחו"ל עם הקטין, יש להורות לאשה להפקיד ערבון כספי בסכום גבוה ולהחתים שני ערבים לכך שהקטין ישוב ארצה במועד שיקבע ביה"ד.
בתגובת ב"כ האשה, חזרה וטענה שהתנגדות האב נובע מנקמנות בלבד, כאשר אין כל חשש ממשי. הפנתה לסעיף 40 בהסכם הגירושין, בה נכתב: "דרכונו של הקטין יישמר אצל האם והיא תהיה אחראית לחדש תוקפו במידת הצורך". עוד טענה שגם אם היתה מבקשת לעבור עם הקטין לחו"ל, הרי בשעה שמתנהל תיק העוסק באחזקת הקטין, זמני שהות וכיו"ב בפני ביה"ד, סמכותו הטבועה של ביה"ד לדון אף בזה.
דיון והכרעה
נאמר מראש, אין ספק שלבית הדין הסמכות להוציא את הצו המבוקש, ולדעתנו בסמכותו גם לאשר את הנסיעה, כאשר הבעל לשעבר וב"כ לא העלו שום נימוק ענייני לבסס את חששם. נבהיר את הדברים.
יש להקדים, הצדדים ניהלו הליך גירושין בבית הדין מחודש 5/2017. בדיון ביום כ"ה בסיון תשע"ז (19.06.2017) דברו ב"כ הצדדים על עקרונות ומו"מ להסכם. אף בדיון ביום כ"ב באלול תשע"ז (13.9.2017) אמר ב"כ הבעל: "שוחחתי עם ב"כ האשה והיא אמרה שהיא תעביר לי נקודות להסכם ונסיים את זה". הרי שברור שכוונת הצדדים היתה להגיע להסכם במסגרת התביעה בביה"ד.
יצוין שבכל זאת, ההסכם נוסח במלל של ביהמ"ש, ככל הנראה על פי התבנית הסטנדרטית של עו"ד אשר ניסח(ה) אותו. כך בפתיחה להסכם: "והואיל והצדדים מבקשים מביהמ"ש הנכבד ליתן להסכם זה תוקף של פסק-דין בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע".
וכן בסעיף 7: "מיד לאחר החתימה על הסכם זה, יגישו הצדדים את ההסכם לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע..."
וכן בסעיף 10, בענין אפוטרופסות: "כל החלטה מהותית הקשורה לקטין חייבת להתקבל על ידי שניהם יחד, ובאין הסכמה ע"י ביהמ"ש המוסמך".
וכן בסעיף 35 הנזכר, בענין יציאה לחו"ל: "בהעדר הסכמה בין הצדדים, תהא לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע הסמכות הבלעדית לפסוק בעניין, וכל צד יהא רשאי לפנות לביהמ"ש לשם מתן החלטה בעניין".
וכן בסעיף 38, בענין העתקת מקום מגורים: "ירצה צד להעתיק מקום מגורי הקטין לחו"ל והצד השני מתנגד לכך, יכריע בעניין ביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע".
וכן בסעיף 51, בענין שינוי הסדרי שהות: "שינוי קבוע בזמני השהות עקב נסיבות ייעשה בהסכמה בעזרת מגשר או מתאם הורי, ובלית ברירה ייפנו הצדדים לבית המשפט המוסמך".
ובסיום ההסכם, תחת הכותרת, "הוראות כלליות", בסעיף 80 כאמור: "כל מחלוקת בין הצדדים תוסדר במשא ומתן [...] בדרך של גישור ופשרה. בכל מקרה בו הסדר פשרה אינו אפשרי, הסמכות להסדיר את המחלוקת נתונה לביהמ"ש אשר אישר הסכם זה". כנזכר, כאן תוקן הסעיף בעת אישור ההסכם, ובמקום "לביהמ"ש" נכתב בכת"י הדיין המאשר "לבית הדין הרבני באר שבע" בחתימת הצדדים.
וכן בסעיף 83 (האחרון): "הצדדים מבקשים מביהמ"ש הנכבד לאשר הסכם זה וליתן לו תוקף של פסק דין". אף כאן תוקן הלשון, ובמקום "מביהמ"ש" נכתב "מבית הדין".
הרי שבסעיף המסכם, סעיף 80, בעת אישור ההסכם ניתנה הסמכות לגבי "כל מחלוקת בין הצדדים" לבית הדין הרבני בבאר שבע.
לכן פשוט, שאף לו היינו מקבלים את טענת הבעל לגבי הסמכות להחליט בענין יציאה לחו"ל, המפורש בסעיף 35 – הרי שלגבי מחלוקת בין הצדדים על עצם הנפקת דרכון, אשר אינה מוזכרת במפורש בהסכם, יש לדון בו לפי ההוראה הכללית שבסעיף 80. לכן, הסמכות להסדיר מחלוקת זה, ולתת צו לגבי הנפקת דרכון בחתימת האשה בלבד, נתונה לבית הדין הרבני באר שבע.
יש לציין עוד, שהתנגדות האב לעצם הנפקת דרכון היא בניגוד מוחלט למוסכם בסעיף 40, בו נאמר מפורשות שהאם תהיה אחראית על דרכון הקטין, וכטענת ב"כ האשה.
עם זאת, לאור סעיפים 34-35 בהסכם, גם לאחר שהדרכון בידה, אסור לאשה להוציא את הקטין לחו"ל ללא הסכמת האב או אישור ערכאה משפטית. ההוראה הפשוטה של סעיפים אלו היא לא רק בנוגע ליציאה לצמיתות, אלא גם ליציאה לזמן קצר לחופשה. כך מתברר גם מתוך סעיף 36 להסכם, בו נאמר:
"הצד המבקש לנסוע עם הקטין לחו"ל, יודיע לצד השני [...]. עד למועד היציאה לחו"ל (ככל ושתהיה הסכמה בין הצדדים כאמור לעיל) על ההורה הנוסע להמציא למשנהו פרטים על יעד הנסיעה, מועד הנסיעה לחו"ל והחזרה ממנו, המיקום בו יתארחו ההורה עם הקטין..."
אם כן, בהעדר הסכמת האב לטיסה עם הקטין, עליה לפנות לערכאה למתן החלטה בענין. מאידך, אין לאב אפשרות להוציא צו עיכוב יציאה נגד הקטין, כפי שהוסכם בסעיף 41: "לאחר שהוסברה משמעות הדבר לצדדים [...] מוסכם כי לא יוצא נגד הקטין צו לעיכוב הוצאתו מישראל".
אלא, שלדעתנו, סעיף 80 הכולל ומסכם, אשר תוקן בעת אישור ההסכם, חולש ומשליך על ההסכם כולו. כאשר תוקן לשון ההסכם שלגבי "כל מחלוקת בין הצדדים" הסמכות להסדיר את המחלוקת נתונה לבית הדין הרבני, הכוונה בזה לכל האמור לעיל בהסכם, אף לסעיפים בהם מוזכר בית המשפט. ואף שלא תוקנו הסעיפים האחרים, אין לראות בזה ככוונה ספציפית לפצל את הסמכות בין הערכאות בנושאים אלו, אלא כטעות סופר חוזרת ונשנית, אשר באה על תיקונה בסעיף המסכם. בפרט יש לומר כן בנסיבות תיק זה, בו התנהל הליך גירושין בבית הדין הרבני עובר לעריכת ההסכם, וההסכם נערך כשבוע ימים בלבד לפני מועד דיון בביה"ד. לכן הדעת נוטה שנעשה שימוש בתבנית עבור ביהמ"ש, אך הצדדים התכוונו להעניק סמכות לבית הדין אשר הביאו את ההסכם לפניו, או, לחילופין, שחזרו בהם מכוונתם להעניק את הסמכות בביהמ"ש, וכפי שאכן תוקן בסיום ההסכם.
וראיה לדבר, הרי בפתיחת ההסכם נכתב שהצדדים מבקשים מביהמ"ש לאשר את ההסכם, ולא טרחו הצדדים או הדיין לתקן את הלשון, אף שוודאי לא הובא הדבר בפני ביהמ"ש אלא בפני ביה"ד, ואף מסתבר שמעולם לא היתה כוונה להביאו בפני ביהמ"ש.
וכן בענין הסדרי שהות, למרות הוראה בסעיף 51 שלשינוי זמני שהות יש לפנות לבית המשפט המוסמך, פנו הצדדים לבית הדין הרבני וניהלו שם דיונים ואף ניתנו החלטות, ולא עלה פקפוק כלשהוא בסמכות ביה"ד לדון בדבר. הרי שגם הבנת הצדדים היא שלאור התיקון בסעיף 80 הכולל ומסכם, יש לדון בהסדרי השהות בבית הדין הרבני.
כיוצא בזה יש לומר אף לגבי סעיף 35 בענין יציאות לחו"ל, שהוא כלול בתיקון בסעיף 80, בפרט שאין היגיון שהדיונים בהסדרי השהות יתקיימו בביה"ד, והחלטה בענין יציאה לחו"ל יותן ע"י ערכאה אחרת, אשר אינה מעורבת בהליכי הצדדים מסביב לנושא זה.
יש לציין מעין זה אף את האמור בשו"ע (חו"מ סימן מב סעיף ה):
"היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא, הולכים אחר התחתון."
ובאר שם בסמ"ע (ס"ק יא) שהטעם הוא כיון שסותרים זה את זה, ודאי יש בו חזרה.
הרי שתופסים את הלשון האחרונה עיקר, אף שלא טרחו לתקן את הראשונה, עיי"ש.
נמצא, שבנידון זה, הסמכות היא לביה"ד לא רק להוציא צו לאפשר הנפקת דרכון, אלא גם להחליט במתן אישור להחלטה אם הבעל יעמוד על סירובו בנושא.
הבעל לשעבר לא הציג שום נימוק ענייני וראייה עובדתית לחשש שהעלה שהאשה לא תחזור, ואף ביה"ד אינו ראיה שום בסיס לחשש זה. אנו מתרשמים שאכן התנגדות הבעל לשעבר היא נקמנית, לאור תחושת הפגיעה שכנראה חווה במעמדו האבהי כלפי הילד, כאשר לטענתו האם מסיתה את הילד, ומחזקת את הקשר של הקטין עם ארוסתה על חשבון האב.
בהקשר זה, נציין כאן את חובתה של האם לכבד את מעמדו האבהי של האב, כפי שמופיע בסעיף 14 בהסכם:
"האב והאם יימנעו בכל דרך אפשרית מהסתת הקטין כנגד הצד השני [...] ויחנכו אותו לכיבוד אב ואם. הצדדים יפעלו במשותף כדי להבטיח את טובת הקטין ושמירת הקשר החיובי והתקין שלו עם כל אחד מן ההורים."
אך אין בטעם זה הצדקה למנוע מהאם לקחת את הקטין לחופשה לחו"ל, כאשר אין שום חשש מוחשי שתישאר שם.
בנוסף, לאור סעיף 37 בהסכם, איחור של עשרה ימים ולמעלה מהמועד המוסכם ייחשב כחטיפה לעניין אמנת האג, כך שאם לא תחזור האשה, יוכל לפעול במשפט בין-לאומי.
עם זאת, יש לקבל את דרישת הבעל לשעבר להפקדת ערבות. ביה"ד מורה על הפקדת שיק בסך 20,000 ₪ בכספת ביה"ד אשר יינתן לבעל לשעבר במידה והאשה לא תחזור תוך חמישה ימים מהתאריך המתוכנן.
מסקנה
לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע:
- אין ספק שלאור תיקון ההסכם בעת אישורו, יש לביה"ד סמכות לתת צו המורה להנפקת דרכון בחתימת האשה בלבד. על ב"כ האשה להכין פסיקתא בנושא, וביה"ד יחתום עליו.
- לפי ההסכם, אף לאחר קבלת הדרכון אסור לשום צד להוציא את הקטין לחו"ל, גם לצורך חופשה בת כמה ימים, ללא הסכמת הצד השני או אישור ערכאה משפטית.
- בהעדר הסכמת הצד השני ליציאה לחו"ל, גם הסמכות להחליט בזה נתונה לביה"ד, לאור סעיף 80 הכולל ומסכם את ההסכם ונותנת סמכות לביה"ד לגבי "כל מחלוקת בין הצדדים".
- בנסיבות הענין, אין שום חשש וסיבה מוצדקת למנוע את הטיסה, ובכן ביה"ד נותן את אישורו לכך, בכפוף לכך שהאשה תפקיד שיק ערבות בכספת ביה"ד בסך 20,000 ₪ אשר יינתן לבעל לשעבר במידה והקטין לא יוחזר תוך חמשה ימים מהמועד המתוכנן.
פסה"ד מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.
ניתן ביום כ"ג באייר התשע"ט (28/05/2019).
|
|
|
|
|
הרב אהרן דרשביץ – אב"ד
|
הרב עובדיה חפץ יעקב
|
הרב אברהם צבי גאופטמן
|
העתק מתאים למקור
הרב יצחק דהאן, המזכיר הראשי
נחתם דיגיטלית ע"י הרב עובדיה חפץ יעקב בתאריך 28/05/2019 07:13