הסוגיה שלפני היא האם לזמן לעדות פסיכולוג ששימש כמטפל זוגי לאיש ולאישה ז"ל (להלן-"הצדדים").
הסוגיה התעוררה במסגרת תביעה לאיזון משאבים, פירוק שיתוף במקרקעין ומיטלטלין ושמירת זכויות מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן- "התביעה הרכושית").
רקע עובדתי רלוונטי בקליפת אגוז
הצדדים נישאו זל"ז ביום 82.++.++
בשנת 1982 הצדדים עלו לישראל.
לצדדים 5 ילדים משותפים: 4 בנות בגירות ובן שעודנו קטין.
האישה עבדה כ++++++ ב+++++ ב++++ והעניקה ++++++.
האיש הוא ++++++++ ב++++++.
ביום 09.11.16 הגישה האישה את התביעה הרכושית.
ביום 17.++.++ נפטרה האישה ממחלת הסרטן. האישה השאירה צוואה מיום 16.++.++
ביום 04.01.18 מונה מנהל עיזבון.
בעקבות פטירת האישה, הוגש כתב תביעה מתוקן במסגרתו נכנס מנהל העיזבון לנעלי האישה.
במסגרת "ההתארגנות" לקראת הליך של שמיעת ראיות, הגישו הצדדים רשימת עדים מטעמם.
רשימה מטעם מנהל העיזבון (להלן-"התובע") כללה 5 עדים וביניהם עד, ה++ ++ ++, פסיכולוג ששימש כמטפל זוגי של הצדדים (להלן-"הפסיכולוג").
האיש התנגד לזימון הפסיכולוג לעדות וטען לחסיון מכוח סעיף 50 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות")
עיקר טענות האיש
לטענת האיש, הפסיכולוג שימש כמטפל זוגי של הצדדים וחל חיסיון מטפל-מטופל אשר מונע מתן עדות של הפסיכולוג.
עוד טוען האיש כי כל תנאי החיסיון המנויים בסעיף 50 (א) לפקודת הראיות מתקיימים בענייננו:
המידע נוגע לאדם שנזקק לשירותו של המטפל;
המידע הגיע למטפל תוך כדי עבודתו במקצוע;
מדובר במידע שלפי טיבו נמסר למטפל מתוך אמון שיישמר בסוד.
על פי הדין, החיסיון חל גם לאחר סיום הקשר המקצועי בין המטפל למטופל ורק בעל החיסיון יכול להסירו, כאשר האישה והאיש לא עשו כן.
הפסיכולוג נחשף למידע דיסקרטי ורגיש ולאף אחד מהצדדים לא הייתה כוונה לחשפו.
התנגדות האיש לזימון הפסיכולוג באה על רקע "הדם הרע" שנלווה להליך זה ועל רקע היותו +++ הנושא במשרה +++++.
כנגד האיש מתנהל מסע הכפשה, שמטרתו לפגוע בשמו הטוב, אשר חלקו מתנהל גם בתקשורת, ולכן ישנו חשש ממשי כי מידע אישי שנמסר לפסיכולוג, ישמש ככלי נשק כנגד האיש.
עיקר טענות התובע
במסגרת ההליך דנן נתבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו מתוקף סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 ולאזן את רכושם של הצדדים בצורה שאינה שוויונית. עיקר טענות התובע מתייחסות להתנהלות האיש במהלך הנישואין, אשר עלתה לכדי "אשמה כלכלית".
לשם הוכחת התובענה, ישנו צורך בעדות של הפסיכולוג, אשר קיים מספר פגישות טיפול זוגיות עם הצדדים, ביוזמת האיש.
במסגרת עדותו ימסור הפסיכולוג מידע באשר ליחסי הצדדים ולנושאים אשר עמדו במוקד חילוקי הדעות ביניהם, לרבות ביחס להתנהלותו הכלכלית של האיש וביחס למועד הקרע.
מטרת זימון הפסיכולוג הינה גילוי האמת, וזימון העד הכרחי לאור הקושי האינהרנטי בהוכחת התביעה לאור פטירת האישה.
הכלל משפטי קובע כי כאשר מסרב בעל דין לוותר על חיסיון, יש לראות זאת כתמיכה בעמדת הצד שכנגד.
נטל השכנוע רובץ על הטוען לקיום החיסיון.
חיסיון מטפל מטופל הינו חיסיון יחסי ובהתאם לסעיף 50 לפקודת הראיות ניתן להסירו על ידי וויתור של המטופל או משמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את המידע גובר על העניין שיש שלא לגלותו.
הפסיכולוג נחשף למידע אישי אותו מסרה האישה במסגרת ההליך הטיפולי – מידע זה שייך לאישה, ובידה היה לוותר על החיסיון בעודה בחיים. החיסיון אינו בטל עם מותו של בעל החיסיון, אלא עובר לעיזבונו ולעיזבון יש את הזכות לוותר עליו.
הפסיכולוג נחשף למידע אשר שנמסר על ידי הצדדים במסגרת טיפול זוגי, כאשר עצם הפניה המשותפת לפסיכולוג, מעידה על וויתור החיסיון.
נטיית הפסיקה היא לצמצם ככל הניתן את החיסיון ולהעדיף את ערך גילוי האמת.
הכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין לזמן את הפסיכולוג לעדות כפי שיוסבר להלן.
חסיון מטפל מטופל מוגדר בסעיף 50(א) לפקודת הראיות באופן הבא:
"פסיכולוג-מומחה כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה."
מטרת חסיון זה, היא לאפשר למטופל לשוחח בחופשיות עם הגורם המקצועי המטפל בו, מבלי חשש כי מידע זה יגיע לגורמים חיצוניים; "ההנחה היא שאם המטופל לא יוכל להתבטא בחופשיות בפני הרופא/ הפסיכולוג/ העובד הסוציאלי, השירות שיינתן לו לא יהיה אפקטיבי" ראו: י' עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 284 (תשס"ח)).
דברים אלה הם הכלל, המעוגן בתכלית עבודתם של גורמים מקצועיים אלה. אכן, יתכנו – על פי הדין – מקרים בהם בית המשפט יגיע למסקנה, כי "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה", ולכן יורה על הסרת החיסיון, כפי שמאפשר סעיף 50(א) כאמור. אולם, על בית המשפט לעשות שימוש זהיר במיוחד באפשרות זו, כדי שלא לעקר את החיסיון מתוכן ולפגוע ברציונלים העומדים בבסיס של החיסיון ראו: בר"ש 1066/15 מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה נ' פנחס סירוטה (פורסם בנבו, 24.3.15).
יוצא אפוא כי על מנת להסיר את חיסיון מטפל מטופל, על העותר להסרת החיסיון להוכיח כי "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה" – ולא כך הוא הדבר בענייננו.
ראשית, נקבע בפסיקה כי יש לעשות הבחנה בין טענת חסיון המועלית על ידי תובע, לטענת חסיון המועלית על ידי נתבע.
כאשר בעל הדין שנדרש לחשוף את המידע נשוא החיסיון הוא התובע, יש טעם חזק לטעון כי אינו רשאי לאחוז בחבל משתי קצותיו: גם להגיש תביעה וגם לסרב להמציא חומר העשוי לשמש את יריבו בטענת חסיון. ההנחה היא, שבעצם הגשת התביעה, יש משום ויתור מכללא על החיסיון, וכי התובע נכון להקריבם על מזבח תביעתו. מנגד, כאשר הנתבע הוא שמעלה את טענת החיסיון, נקודת האיזון משתנה, ו"כוח המשיכה" של האינטרס של גילוי האמת נחלש במעט. שלא כמו התובע, הנתבע נגרר בעל כורחו להליך המשפטי. הוא אינו מעוניין בהליך המשפטי, ואין להניח לגביו שהוא נכון לשלם גם את מחיר החשיפה הכרוך בהליך ראו: ת"א (חי') 995/05 פלוני נ' מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ (פורסם בנבו, 30.11.06) .
בנסיבות המקרה דנן, הנתבע מסרב לוותר על החיסיון ולכן אינטרס גילוי האמת נחלש.
שנית, בבוא בית המשפט לבחון את בקשת התובע לחשיפת החומר הנוגע לנתבע, עליו לבחון, בין היתר, את המשתנים כדלהלן:
חיוניות הראיה להוכחת האמת, אל מול האלטרנטיבות שעומדות בפני העותר.
איזון, במובנו נהצר, בין אינטרס התובע לאינטרס הנתבע, תוך התחשבות במידת הפגיעה שנגרמה לתובע מול חומרת העוולה המיוחסת לנתבע.
יישום של מבחנים אלה בענייננו, מביא למסקנה כי אין מקום להורות על הסרת החיסיון.
באשר למשתנה הראשון - בבקשה לזימון עדים שהוגשה על ידי התובע, זומנו חמישה עדים – ביניהם הפסיכולוג – להעיד "בעניין מערכת היחסים בין הצדדים והתנהלותם הכלכלית". בתוך כך, עדות הפסיכולוג איננה הראיה היחידה להוכחת מערכת היחסים וההתנהלות הכלכלית של הצדדים ובארסנל התובע לא פחות מ-4 עדים נוספים שיימסרו עדות באותו עניין.
באשר למשתנה השני – המחלוקת בין הצדדים נסובה, בעיקר, סביב חלוקה בלתי שוויונית של הנכסים וסביב שאלת מועד הקרע. בתוך כך, "בשורה התחתונה" העדות תשליך, לכל היותר, על עניין כספי (במגבלות שהציבה הפסיקה להפעלת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ראו: בג"ץ 6037/18 מיום 18.02.19 (פורסם בנבו)). מנגד, חשיפת המידע שנמסר לפסיכולוג, עשויה לפגוע, לכל הפחות, בכבודו ובשם הטוב של הנתבע .
במסגרת מלאכת האיזונים, הדעה נותנת כי אין להורות על הסרת החיסיון.
קשה לקבל גם טענת התובע כי הוא רשאי לוותר בשם המנוחה על החיסיון לאור הוראת סעיף 6 לצוואת המנוחה לפיו כל זכויותיה שיהיו לה בעת פטירתה, מכל מין וסוג, ... ייכונו להלן העיזבון".
קביעה זו מעוררת קושי כפול:
ראשית, הזכות לפרטיות הינה זכות אישית ולכן איננה מהווה חלק מעיזבון נפטר ואיננה עוברת לבעלות יורשיו ראו: ה"פ29490-05-12עיזבון פלונית (המנוחה) נ' פלדמן-קופלר מיום 31.10.12 (פורסם בנבו).
שנית, קיומה של זכות שונה מוויתור על עליה, וויתור של צריך מפורש ופוזיטיבי ולא בדרך של הוראה כללית השוו: ע"א 253/82 ליפשיץ נ' ליפשיץ פ"ד לז (4) 626. בצוואת המנוחה אין כל התייחסות, שלא לדבר על התייחסות מפורשת, לוויתור על זכות לחיסיון וכש"אין אזכור – אין ויתור" ראו: עמ"ש 18968-06-16 מיום 27.04.17 (פורסם בנבו).
כן, אין בידי לקבל את טענת התובע כי בשל העובדה שהמנוחה והנתבע פנו יחדיו לפסיכולוג כוויתור הדדי בין לקוחות משותפים או כוויתור בהתנהגות ראו: תלה"מ 30276-07-17 א. פ. נ' פ (פורסם בנבו, 26.11.18) בו נעשתה השווה בין טיפול זוגי, טיפול פסיכולוגי, גישור ומשא ומתן.
בשולי הדברים אך לא בשולי החשיבות ייאמר, בניגוד לעמדת התובע, כי לא כל מקום שבו מסרב בעל דין לוותר על החיסיון יישקל הדבר כנגדו. טענה זו הינה בעייתית ומרוקנת מתוכן את מוסד החיסיון. בית המשפט העליון הצביע על הבעייתיות בטענה זו ראו: בר"ש 1066/15 מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה נ' פנחס סירוטה (פורסם בנבו, 24.3.15).
לאור כל האמור, הבקשה לזימון הפסיכולוג לעדות נדחית.
הואיל ובעניינם של הצדדים מתבררת בקשה נוספת בשאלת זימון העדים שטרם הוכרעה, חיוב בהוצאות משפט ייבחן בהמשך ההליך.
מתיר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ט, 26 מאי 2019, בהעדר הצדדים.