1. המשיב הוציא למערערים (זוג נשוי) שומות בצו לפי סעיף 152(ב) ל פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן - הפקודה), לשנים 2009-2010.
השומה מתבססת על כתב אישום, שהוגש נגד המערער ונאשמים נוספים (תפ"ח 47619-02-11), ובו מתואר המערער כמי שעומד בראש ארגון העוסק במתן הלוואות בריבית.
על פי חישובים שעשה המשיב, בין היתר על סמך המפורט בכתב האישום, עמדו הכנסותיו של המערער מעיסוקו זה על סך של כ-10 מליון ש"ח וסכום המס לתשלום (בצירוף ריבית) על סך של כ-8 מליון ש"ח (סעיפים 2 ו-3 לבקשה).
המערער הודה באישומים שיוחסו לו והורשע בהתאם.
2. בערעור זה, כופרים המערערים בהכנסות המיוחסות להם בשומה, וטוענים, בין היתר, כי המשיב לא הפריד בין הרווחים שהופקו על ידי המערער עצמו ובין הרווחים שהופקו על ידי הנאשמים האחרים, וכן שהודאתו של המערער התייחסה לשנת 2010 בלבד.
יצוין, כי כתב האישום והכרעת הדין לא הומצאו לבית המשפט.
כן, יצוין, כי נימוקי הערעור הוגשו על ידי המערערים עצמם ולא באמצעות עורך דין.
הבקשה ותמצית טענות הצדדים
3. בבקשה זו מבקש המשיב לחייב את המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם הערעור יידחה, בהסתמך על תקנה 519(א) ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנה 519), בהתבסס על שני הנימוקים הבאים:
א. המערערים הודיעו לבית המשפט כי הם שרויים ב"מצב כלכלי קשה" שאינו מאפשר להם אף שכירת עורך דין, ובשל כך אף הופסק ייצוגה של באת כוחם הקודמת;
ב. סיכויי הערעור קלושים. המערערים לא הביאו כל נימוק ראוי לקבלת ערעורם.
4. המערערים, שכבר היו מיוצגים על ידי באת כוחם הנוכחית, בשלב תגובתם לבקשה, טענו בראש ובראשונה, כי אין לעשות שימוש בתקנה 519 בערעורי מס, משום ש"יוזם ההליך" בערעור זה איננו המערער אלא המשיב, שהוציא את השומה.
המערערים מוסיפים, כי השימוש בתקנה 519, גם במשפטים אזרחיים רגילים, הוא נדיר וחריג.
המערערים שבים על הטענות שהועלו על ידם בנימוקי הערעור כנגד השומה וגובהה.
דיון
5. עקרונית, ניתן לעשות שימוש בתקנה 519 גם בערעור המוגש על שומה לפי ה פקודה.
תקנה 9(א) ל תקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), התשל"ט-1978 מחילה על ערעור שהוגש על שומה את מרבית תקנות סדר הדין האזרחי.