החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע בעניין חלוקת דמי השכירות המתקבלים בגין נכסים המשותפים לשני הצדדים

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטה שניתנה ביום 12.9.17 ע"י בית משפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת ע' גיא) וזאת עד למתן החלטה בבקשה למתן רשות ערעור שהוגשה בתיק זה. באותה החלטה נקבע כי על המבקש להעביר למשיבה מחצית מדמי השכירות המתקבלים בגין הנכסים הרשומים כנכסים משותפים על שם שני הצדדים ומושכרים למאן דהוא.

הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה במסגרת בקשה לרשות ערעור על החלטה מיום 17.9.2017, בה נקבע כי דין מקום המושב של הצדדים הוא הדין הישראלי ולכן אין להיזקק לחוות דעת אודות הדין הצרפתי.

2. מדובר בצדדים שנישאו בצרפת בשנת 1999 ועובר לנישואין חתמו על הסכם ממון בצרפת. בהסכם הממון הצהירו הצדדים שבכוונתם לאמץ את משטר הפרדת הממון לפי המפורט בסעיפים 1536 עד 1541 של הקודקס האזרחי הצרפתי. שנים ספורות לאחר הנישואין, עברו הצדדים להתגורר בישראל.

            המבקש הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, המוכתרת כתביעה לפירוק שיתוף בהתאם להסכם הממון. בתביעה פורטו נכסים שונים, לרבות נכסים הרשומים על שם הצדדים במשותף (דירה באשדוד ושלוש דירות בצרפת), נכסים הרשומים ע"ש המבקש בלבד (חנויות באשדוד, וילה באשדוד, ודירה בצרפת)  ונכסים הרשומים על שם המשיבה בלבד (דירה נוספת באשדוד ודירה נוספת בצרפת).

            המבקש טען בתביעה כי בהתאם לדין הצרפתי, אליו מפנה הסכם הממון, במשטר של הפרת ממון, לצד אופן רישום הנכס, המהווה פרזופציה לבעלות בנכס, ניתן להביא ראיות לשכנוע בית המשפט באשר לבעלות בנכס, כגון מקור מימון הנכס. יצוין כי לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת אודות הדין הצרפתי ולא צורפו ראיות אודות מקור מימון הנכסים, למעט אסמכתא על רכישת שיק בנקאי מחשבון משותף ע"ש שני הצדדים (חשבון ****** בבנק דיסקונט ומכירת 17,500 דולר מחשבון משותף אחר של הצדדים, חשבון ******* - נספח ה'). 

3. בית המשפט לענייני משפחה נדרש כאמור לשאלה איזה דין יש להחיל על ההסדר הרכושי בין בני הזוג. על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה (מיום 17.9.17) הדין שיחול הוא הדין הישראלי. לטענת המבקש - הדין שיש להחיל הוא הדין הצרפתי (בהתאם להסכם ממון עליו חתמו הצדדים בצרפת).

4. בבקשה לפני טוען המבקש כי סיכוייו לזכות בבר"ע טובים עד מאוד. לטענתו, ההחלטה בדבר חלוקת דמי השכירות מהווה מעין הכרעה מוקדמת על בעלות בנכסים וזאת בטרם דיון הוכחות מסודר על תחולת הדין ובהעדר חוות דעת מומחה לדין הצרפתי. כן שגה לשיטתו בית המשפט קמא בקביעתו כי הדין הישראלי יחול שעה שהצדדים חתמו על הסכם ממון המפנה לדין הצרפתי ובפרט להוראות הקודקס האזרחי (החלק שעוסק בהפרדה רכושית של בני זוג). מדובר, לטענת המבקש, בהחלטה המנוגדת לאמור בסעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, לפיו "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם ...ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב". המבקש מוסיף כי בהתאם לסעיף 30(2) לפקודת הראיות, הסכם הממון תקף גם על פי הדין הישראלי שכן הוא אושר ע"י נוטריון ציבורי בצרפת. לשיטתו של המבקש, שגה בית המשפט עת נזקק לפרשנות הסיפא של סעיף 15 לחוק יחסי ממון, ועל פיו בחן האם יש בהתנהגותם של הצדדים בכדי ליצור הסכם מכללא וכן מהו מקום מושבם של הצדדים בעת נישואיהם על פי מבחן "מירב הזיקות". לטענת המבקש, סעיף זה אינו רלוונטי כאשר הצדדים חתמו על הסכם ממון בעת עריכת נישואיהם בחו"ל ובנוסף מעדות הצדדים בבית המשפט עולה בבירור כי הצדדים לא תכננו, בעת נישואיהם, לעלות ארצה.

המבקש מוסיף כי בית המשפט קמא נסמך בהחלטתו על פסיקה בה בני הזוג, רובם ככולם, לא עשו הסכם ממון. נטען עוד כי נוכח משך תקופת הנישואין  (18 שנים), העובדה כי מאז החתימה על הסכם הממון המשיבה לא התערבה בניהול הנכסים והמבקש תמיד נהג כבעלים של הנכסים, וכן לאור ניהול חשבונות בנק נפרדים – המשיבה כיום מושתקת מלהעלות כל טענה לגבי הסכם הממון. לסיום טוען המבקש כי בית המשפט התעלם מהוראות אמנת האג למרות שהן חלות על הצדדים מחמת העובדה שהצדדים נישאו בצרפת והם בעלי אזרחות צרפתית.

5. באשר למאזן הנוחות, טוען המבקש כי אם לא יעוכב ביצוע ההחלטה והמבקש ימשיך להיות מחויב כל חודש בחודשו בתשלום לפי השיעור שחויב (24,000 ₪ בחודש), בנוסף למזונות זמניים בהן הוא נושא, כי אז יאלץ לממש נכס פרטי כדי לעמוד בגובה התשלום ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בנוסף טוען המבקש כי נשקפת סכנה ממשית שהמשיבה תתחמק ולא תשתף פעולה אם ייקבע בפסק הדין שהיא אינה הבעלים בנכסים, וזאת נוכח החוב שהצהירה עליו המשיבה בסך 200,000 ₪. המבקש מוסיף כי אומנם חויב בתשלום מזונות זמניים למשיבה אולם לא ניתן לבצע קיזוז על דמי מזונות. לעומת זאת, אם המשיבה תוכיח בעלות בנכסים לא תהיה כל מניעה כי תקבל בסוף ההליך את דמי השכירות ביחס לתקופה הרלוונטית, שכן למבקש מספיק נכסים שניתן להיפרע מהם.

6. המשיבה בתגובתה לבקשה טוענת כי ההחלטה נשוא הבקשה לעיכוב ביצוע כלל אינה עומדת לערעור בבר"ע. הבקשה לעיכוב ביצוע מתייחסת להחלטה שעניינה חיוב המבקש במחצית דמי שכירות המתקבלים מנכסים הרשומים על שני הצדדים במשותף, ואילו עניינה של הבר"ע בשלוש החלטות אחרות – האחת בעניין תחולת הדין (מיום 17.9.17); השנייה בעניין בקשה לקיום הוכחות על פי הדין הצרפתי (מיום 12.6.17); והשלישית בעניין בקשה לתיקון כתב התביעה (מיום 28.5.17). המשיבה מוסיפה כי ההחלטה נשוא הבקשה לעיכוב ביצוע כלל אינה קשורה לתחולת הדין וגם אינה נגזרת ממנה. לטענתה, חיוב המבקש בהפרשת דמי השכירות מהשכרת נכסים הרשומים במשותף על שם שני הצדדים, אינה נגזרת מההכרעה בעניין תחולת הדין, אלא ניתנה על בסיס הרישום המשותף של הנכסים, אשר הן עפ"י הדין הישראלי והן עפ"י הדין הצרפתי - מהווה אינדיקציה לשיתוף בנכסים, וכן מכוח העובדה כי עד לפתיחת ההליך המשפטי שימשו דמי השכירות להוצאות משותפות של שני הצדדים.

טענה נוספת מפי המשיבה היא כי המבקש כבר קיבל על עצמו את החיוב שנקבע בהחלטה. כך, ביום 3.10.17 (בעקבות בקשה של המשיבה לביזיון בית המשפט בגין אי תשלום דמי השכירות ע"י המבקש), עתר המבקש בבקשה לעכב את ביצוע ההחלטה מיום 12.9.17 וזאת עד לקבלת הבהרה בשאלה האם על החיוב שנפסק להיות נטו או ברוטו. על יסוד האמור טוענת המשיבה כי המבקש קיבל על עצמו את החיוב ולא טען במילה כנגד עצם החיוב, אלא רק ביקש הבהרה לעניין גובה התשלום.