לפניי בקשה בהולה לקביעת משמורת זמנית לשם הפרדת מגורי ההורים לאלתר ולסעדים נלווים.
ימים ספורים לאחר הגשת הבקשה הגישה המבקשת (להלן- "האם") מסמך מטעם משרד הבריאות, המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ב++++ מיום 15.5.19, (להלן-"המסמך") אשר מסתיים כדלהלן:
"לאור העובדה שהאב החליט לערער על פסיקת בית המשפט לענייני משפחה שהעניק משמורת לאם וקבע שעליו לעזוב את הבית, וההורים ממשיכים להתגורר תחת לאותה קורת גג, אנחנו מעריכים שרמת המצוקה של ש' תמשיך לעלות ובהתאם גם הסיכון האובדני (תכנית הרי כבר יש לו). על כן מדובר בקטין הנמצא בסיכון גבוה ובהתאם לחוק הנוער לטיפול והשגחה אנו פונים בבקשה לקיים דיון דחוף בעניינו".
המסמך, אשר נחתם על ידי פסיכיאטר לילדים ולמבוגרים ד"ר מ.י ועל ידי עו"ס מומחית לבריאות הנפש הגב' ת.צ, נשען בין היתר על האירועים האחרונים שהתרחשו בבית המשפחה, כאשר לפני חג הפסח בנם המשותף של הצדדים, ש' בן 9 וחצי (להלן-"הקטין") , שתה אקונומיקה שהועברה לבקבוק מי שתייה שהושאר על השיש במטבח, וביום 7.5.19 דיווחה האם לצוות בית הספר על איומי אובדנות מצד הקטין שכללו תוכנית להכנסת כבלי חשמל לפיו וחיבור לשקע על מנת למות ממכת חשמל.
רקע עובדתי רלוונטי
האם והאב (להלן-"הצדדים") נישאו זל"ז כדמוי ביום 02.++.++
כנובע מקשר הנישואים של הצדדים נולדו שלושה ילדים, נ' כבת 16, ש' כבת 15 והקטין (להלן-"הקטינים").
הצדדים והקטינים מתגוררים בדירה ברחוב +++++ ב+++++(להלן-"הדירה").
בין הצדדים התנהלו מספר הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה ב++++++++.
במסגרת ה"ט 42303-03-18, לאור טענות האם כי האב מקיים עמה יחסי מין בניגוד לרצונה, בהחלטה מיום 15.04.18, הורחק האב מהדירה לתקופה של 3 חודשים. עם תום תקופת ההרחקה, הגישה האם בקשה להארכת צו ההגנה ה"ט 13658-06-18 וזו נדחתה בהחלטת כב' השופטת נילי מימון מיום 21.06.18.
בעת הזו מתנהל בין הצדדים הליך של משמורת וחלוקת זמני שהות, במסגרתו הוגשה הבקשה מושא החלטתי זו.
ביום 18.02.19 הוגש תסקיר עו"ס (להלן-"התסקיר") אשר המליץ בין היתר, להעניק משמורת לאם אגב קביעת זמני שהות של הקטינים עם האב, במתכונת של פעמיים באמצע שבוע ללא לינה, כל סוף שבוע שני כולל לינה וחלוקת החגים והחופשות.
בעקבות התסקיר, הגישה האם בקשה, שאינה שונה מבקשה זו. האב הגיש תגובה ובהחלטה מיום 18.03.19, בין היתר על רקע האמור בעמ' 12 בתסקיר לפיו "נחוצה ביותר ובהקדם פרידה פיזית בין ההורים, וסיום הליכי גירושים כדי להטיב עם הילדים ולאפשר להם יותר שקט ורגיעה", נקבע בין היתר כי האב יעזוב את הדירה בתוך 30 יום וככל שישכור מדור, יישאו הצדדים בחלקים שווים בדמי השכירות עד לסך של 3,500 ₪. כן נקבע כי ממועד עזיבת האב את הדירה, המשמורת הזמנית תהיה בידי האם ויתקיימו זמני שהות בהתאם להמלצת התסקיר (להלן – "ההחלטה").
האב לא השלים על ההחלטה והגיש בקשת רשות ערעור. בקשת רשות הערעור התקבלה ובית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי מותב זה ישוב ויידרש לבקשה תוך הבהרת המסגרת המשפטית הצריכה לעניין וככל שיהיה בכך כדי להשפיע על ההחלטה, ייתן החלטה מתאימה. כן הבהיר בית המשפט המחוזי כי על בית המשפט הזה להידרש לשאלת הצורך בקיום הדיון והגבלת צו ההרחקה בזמן.
חרף קבלת בקשת רשות הערעור, הדגיש בית המשפט המחוזי, למען הסר ספק, כי אין בקבלת הערעור משום הבעת עמדה האם, לגופם של דברים, מן הנכון להיעתר לבקשת האם לצו ההרחקה כלפי האב אם לאו.
לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגישה האם בקשה בהולה לקביעת משמורת זמנית לשם הפרדת מגורי ההורים לאלתר ולסעדים נלווים – היא הבקשה שלפניי.
עיקר טענות האם
לאחרונה חלה התדרדרות חמורה במצב הקטינים. הקטין, סובל ממצוקה נפשית ומבעיות רגשיות והגיע למצב מזעזע של מחשבות אובדניות. לאור מצבו זה, הופנה על ידי פסיכיאטר בית הספר למיון פסיכיאטרי. בתמיכה לטענותיה, צרפה האם מסמכים רפואיים. מעיון במסמכים עולה, בין היתר, כי הקטין אמר שהוא מרגיש רע בגלל מריבות בלתי פוסקות של ההורים וקשה לו לחיות בבית, על כן חשב למות ואפילו תכנן להכניס כבל חשמלי לפיו ולחבר אותו לחשמל. בזמן הבדיקה נשללה כוונה אובדנית מידית. בסיכום המסמך ציין ד"ר י' כי להערכתו שהייה משותפת של שני ההורים שנמצאים בעימות מתמשך פוגעת בצורה קשה במצבו הנפשי של הקטין ועלולה להיות מסוכנת ולעלות סיכון לאובדנות.
האם הוסיפה כי גם מצוקתה של הבת ש' חמורה וקשה. הקטינה עברה תהליך אינטייק במרפאה לבריאות הנפש וממתינה לתחילת הטיפול. לאחרונה הודיעה כי כוחותיה אינם עומדים לה וברצונה לעזוב את הבית ולעבור לפנימייה – צעד שהוא חריג ביותר לילדה המתחנכת במסגרת דתית – חרדית.
לאור מצב הילדים עתרה האם, במישור הפרוצדוראלי, להכריע בבקשה בהתאם להנחיות של בית המשפט המחוזי וזאת אף ללא קבלת תגובת האב. לחלופין להורות על הגשת התגובה בתוך פרק זמן קצר ולקבוע דיון דחוף בבקשה. במישור המהותי עתרה האם, לקבוע כי המשמורת הזמנית בקטינים תהיה בידיה וכי חלוקת זמני השהות תהיה בהתאם להמלצות התסקיר. בנוסף ביקשה להורות כי האב יפנה את הדירה בתוך 15 יום ממועד מתן ההחלטה ולחלופין להתיר מעברה של האם עם הילדים לדירה אחרת.
עיקר טענות האב
האב טען בתגובתו כי דין הבקשה להידחות בין היתר מכיוון שאיננה עומדת בדרישות פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הבהיר כי ניתן להגיש בקשה לצו הרחקה במסגרת תביעה למזונות בעוד שבקשה זו הוגשה במסגרת תביעה למשמורת. כן טען, כי ברוח פסק הדין של בית המשפט המחוזי, יש לקיים דיון בבקשה וככל שיינתן הצו, יש להגבילו בזמן.
אין כל קשר בין מצבם של הקטינים לבין הסעדים המבוקשים בבקשה והעילות עליהן היא נסמכת.
הרחקת האב מן הדירה היא פגיעה בזכויות היסוד והיא ננקטת במקרים חריגים.
הסעד של הרחקת האב מהדירה לא נתבקשה בכתב התביעה.
האם עותרת להרחקה של האב מהדירה ללא הגבלת זמן.
הסעדים המבוקשים אינם עולים בקנה אחד עם ההלכות המחייבות של בית המשפט העליון.
יש לקיים דיון ולשמוע את העו"ס.
סכסוכים משפטיים יוצרים מתחים ואי נוחות בקרב הצדדים והקטינים, והם אינם עילה למתן צו הרחקה. הדבר נכון ביתר שאת משעה שעסקינן בפגיעה בקנינו של האב.
לא נמצא פסק דין של ערכאה כלשהי במסגרתו נעשה שימוש בסעיף 68 (א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב 1962, (להלן-"סעיף 68 (א)") כדי להרחיק אדם מביתו.
האם איננה זכאית לסעד המבוקש משעה שלא הוגשה תביעה למזונות ונקבע מדור שלו ושקט. לאור חומרתו של הסעד, שניתן במקרים יוצאי דופן, יש להחמיר עם עתירת האם.
האב סקר בתמצית את השתלשלות העניינים עד כה וטען כי האם הציבה לעצמה מטרה לסלק אותו מהבית כצד טקטי גרידא לשם "סלילת דרך" לתביעת מזונות.
מהלך דיוני
בהחלטה מיום 27.05.19 נקבע מועד לדיון וניתנו הוראות דיוניות, לרבות משך חקירת הצדדים.
בדיון שהתקיים ביום 02.06.19 נחקרו הצדדים. על אף שחקירת הצדדים נמשכה מעבר לזמן המתוכנן, לא היה בה כדי לתרום באופן מהותי להכרעה בבקשה. החקירה עסקה, בין היתר, בשאלת פירוק השיתוף בדירת הצדדים ראו: עמ' 4 ש' 23, עמ' 5 ש' 6, בילדיה של האם מהנישואים הקודמים ראו: עמ' 5 ש' 8 עד עמ' 6 ש' 6, בשאלת נסיעת האם והקטינים לקרוביה בעיר אריאל ראו: עמ' 6 ש' 24-32, בשאלה האם האם נוטלת כדורים כנגד דיכאון ראו: עמ' 6 ש' 33 עד עמ' 7 ש' 2, בהאשמות של ב"כ האם ועובדים סוציאליים ראו: עמ' 9 ש' 9-, 10, עמ' 10 ש' 1-3 ושאלות מעטות עסקו בקטינים ובטובתם.
בתום הדיון ב"כ סיכמו את טענותיהם בע"פ.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי טענות ושמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
בפן הפרוצדוראלי:
בראש ובראשונה יש לדחות את טענת האב כי בית המשפט אינו יכול להעניק סעד שלא נתבקש בכתב התביעה. על אף שזה הדין במקרים הרגילים, לבית המשפט לענייני משפחה סמכות להעניק סעדים מכוח סעיף 8 (א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה תשנ"ה 1995 (להלן-"סעיף 8 (א)") לפיו:
"בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות".
כידוע, סעיף זה מעניק לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת רחב בכל הנוגע לסדרי הדין ודיני הראיות ראו: בע"מ 2764/16 מיום 6.7.16 (פורסם בנבו) ומכוחו, רשאי בית המשפט בין היתר, להעניק סעד שלא נתבקש בכתב התביעה ראו: תמ"ש 6495-11-11 מיום 11.01.16 (פורסם בנבו).
באופן דומה, אין לקבל את טענת האב כי בית המשפט רשאי להרחיק אדם מביתו רק במסגרת תביעה למזונות על דרך של מתן צו של מדור שלו ושקט.
סעיף 68 (א) קובע כך:
"בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעוניין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, ושל אדם שמונה לו אפוטרופוס, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו".
בבע"מ 421-17 מיום 21.03.17 הבהיר בית המשפט העליון כי:
"על פניו, סעיף זה (אף לגביו אין דברי הסבר) נועד לשמש "סעיף סל", לעניינים החורגים מדרך המלך ה"שגרתית"; כך למשל, עשו בתי המשפט שימוש בסעיף זה לשם מתן טיפול רפואי לקטין, בניגוד לעמדת הוריו (רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד נא(4) 830 (1997)); למנוע עריכתה של בדיקת רקמות לקטין, בניגוד לעמדת אמו ובן זוגה (ע"א 1354/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח(1) 711 (1994); למתן טיפול פסיכולוגי לקטין, לבקשת האם ובניגוד לרצון האב (בע"מ 5710/05 פלוני נ' פלוני, פ"ד סא(2) 663 (2006); ואף לעריכת ברית מילה לקטין, לבקשת אחד מהוריו ובהתנגדות ההורה האחר (ראו בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] פסקה 18 לפסק דינה של המשנה לנשיאה – כתארה אז – מ' נאור (2014), המפנה ל- תמ"ש (ת"א) 39553-09-10 ט.ל. נ' ע.ה.ס. [פורסם בנבו] (2010); לעמדה שונה ראו א' טבקה וא' סדן "הסמכה למילה: בית הדין הרבני, ברית מילה וסמכות שיפוט עניינית – ניתוח דיוני" המשפט ברשת – זכויות אדם, מבזק 20 (ינואר 2014)). קיומה של סמכות אינו סופה של דרך, ויש לבחון אם השימוש בה הכרחי".
דומה כי כאשר עסקינן בהצלת חיי הקטין, אשר גיבש תוכנית התאבדות סדורה וכל שנותר הוא להוציאה, חלילה, אל הפועל, עשיית שימוש בסעיף 68 (א) מובנת מאליה ואף הכרחית בנסיבות העניין.
בפן המהותי:
במהלך עריכת התסקיר התרשמה העו"ס כי "נחוצה ביותר ובהקדם פרידה פיזית בין ההורים, וסיום הליכי גירושים כדי להטיב עם הילדים ולאפשר להם יותר שקט ורגיעה".
כידוע, "מעמדו של תסקיר עו"ס לסדרי דין הינו כמעמד מומחה שמונה מטעם בית המשפט בהתאם אף נקבע לא פעם כי דרושים נימוקים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצותיו של התסקיר השוו: בע"מ 4259/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (מצוי במאגרים המשפטיים, מיום 13.07.06 (פורסם בנבו) בע"מ 5072/10 מיום 26.10.10 (פורסם בנבו); תמ"ש 4745-07-12 מיום 16.12.12 (פורסם בנבו) ותמ"ש (ראשל"צ) 22800/99 ל.ש. נ' א.ש. מיום17.6.12 (פורסם בנבו).
האב עותר לחקירת העו"ס. איש אינו חולק כי זכותו של האב לחקור את העו"ס בבוא היום. ואולם, עסקינן בבקשה למשמורת זמנית. על אף שמשמורת זמנית איננה סעד זמני "קלאסי" עדיין, לשם ההכרעה, די בראיות מהימנות לכאורה ראו: לתקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984, ואני סבור כי תסקיר עו"ס, גם ללא חקירתה, מהווה ראיה מהימנה לכאורה כבסיס להכרעה בבקשה למשמורת זמנית.
בנוסף, לא ניתן להתעלם מהמסמכים הרפואיים. המסמכים הרפואיים "זועקים בעד עצמם". מקריאת המסמכים הרפואיים ברור כי נדרשת היפרדות מיידית של ההורים. כל דחייה של ההיפרדות מעצימה את הסיכון והסיכוי כי הקטין יפגע בעצמו, חלילה, בדרך זו או אחרת ,בהתאם לתוכנית ההתאבדות. שמירה על הקטין ועל זכויותיו זה תפקידו של בית משפט ראו: בע"א 2266/93, מיום 22.02.95 (פורסם בנבו).
הצורך בהיפרדות ההורים נלמד גם מעדותו של האב. חרף תמימות דעים של כל הגורמים המקצועיים באשר למצב הקטינים ובאשר לצורך בהיפרדות ההורים למען טובת הקטינים, סבור האב כי הקטינים במצב מצוין, וככל שלא - הרי זה בעטיה של האם ראו: עמ' 7 ש' 29-30 ועמ' 9 ש' 20-24. למרבה הצער, האב מגלה חוסר יכול בסיסית להבין את מצב הקטינים וטופל האשמות בלתי פוסקות כלפי האם ראו גם עמ' 10 ש' 11-19 אשר מחמירות את מצבם.
האם עותר להרחקת האב מהדירה או לחלופין, לאפשר לה לעבור לדירה אחרת. בין שתי האפשרויות, העדיפות ניתנת לאפשרות הראשונה. שינוי במקום מגורים של ילדים קטינים אינו דבר של מה בכך. ילדים קטינים אינם חפץ מיטלטל אותו נושאים ממקום למקום. על דרך הכלל יש לשמור, ככל שניתן, על יציבות בחייהם ראו: רמש (ת"א) 61664-07-14 מיום 03.09.14 (פורסם בנבו).
הדבר נכון ביתר נוכח מצבם של הקטינים ובעיקר של הקטין.
האב ביקש להביא בחשבון את זכויותיו, לרבות זכויותיו הקנייניות. הנני סבור כי זכות הקטין לחיים, גוברת על כל זכות של האב, חשובה ככל שתהיה.
לאור האמור, הבקשה מתקבלת.
ניתן בזאת צו לפיו המשמורת הזמנית בקטינים תהא בידי האם.
האב יפגוש את הקטינים בהתאם להמלצות תסקיר.
האב יעזוב את דירת הצדדים בתוך 5 ימים.
ער אני לעובדה כי האם עתרה להרחקת האב מהדירה בתוך 15 יום ממועד מתן ההחלטה ואולם, כאשר מימד הזמן הוא קריטי השוו: בע"מ 4746/13 פלונית נ' עו"ס לחוק הנוער מיום 4.7.13 (פורסם בנבו); דנ"א 9201/08 מיום 05.04.09 (פורסם בנבו) ניתן להורות על הרחקתו בתוך פרק זמן קצר יותר.
הדבר נלמד מהוראות חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991. על פי חוק זה, די בכך שהתנהגותו של אדם נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו, כדי להרחיקו במעמד צד אחד ולאלתר ראו: סעיף 3 (2). כאשר ברור כי נשקפת סכנה לחיי הקטין, איני רואה מניעה לקצר את תקופת השהות למינימום הדרוש לאיסוף חפצים אישיים ומציאת מקום לינה הולם.
הוראות אופרטיביות למען הסדר הטוב:
המשמורת הזמנית בקטינים תהא בידי האם.
האב יעזוב את הדירה בתוך 5 ימים ממועד מתן החלטתי זו. תוקף צו ההרחקה הוא לשנה אחת. ככל שיסבור האב כי חל שינוי נסיבות, המצדיק ביטול צו ההרחקה, יגיש בקשה מתאימה בהתאם לסעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות, תשכ"ב – 1962.
האב יפגוש את הקטינים באמצע שבוע בימים ב' ו-ד' משעה 16.00 עד 20.00 ובכל סופ"ש שני מיום ו' שעתיים לפני כניסת השבת ועד למוצ"ש שעה אחת לאחר צאת השבת (בחורף שעתיים לאחר צאת השבת).
מכאן לשאלת הוצאות משפט.
בקרוב יכנסו לתוקף תקנות סדר הדין, התשע"ח – 2018.
תקנה 53 לתקנות אלה קובעת כי "בתום הדיון בכל בקשה יפסוק בית המשפט את הוצאות הבקשה ועל מי הן חלות, ללא כל קשר לתוצאות ההליך העיקרי, זולת אם מצא טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור".
על אף שהתקנות טרם נכנסו לתוקף, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי במקרים מתאימים, ראוי כבר עתה לצפות את פני העתיד ולהביא בחשבון את התקנות החדשות השוו: ע"א 31272-07-18 כהן נ' turkish airlines מיום 23.10.18 (נבו) ס' 21 להחלטה.
עוד נקבע כי רוחן של התקנות החדשות כבר מנשבת באולמותינו ראו: ת"צ 49673-11-15 גולדנר נ' אפלויג, מיום 6.12.2018 (פורסם בנבו).
לאור התוצאה, אני מחייב את האב בהוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ שישולמו לאם בתוך 30 יום.
נתיר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ט, 03 יוני 2019, בהעדר הצדדים.