החלטה בדבר עיכוב ביצוע בעת שמדובר במקום לימודי קטינים

1.         בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין אשר ניתן בבית המשפט לענייני משפחה, ביום 11.8.13.

עניניו של פסק הדין, שתי תביעות משמורת שהגישו הדדית, כל אחד מהצדדים, הוריהם של שני ילדים קטינים, האחד כבן 11 שנים, והצעיר כבן 6 שנים.

כפי שניתן להבין מפסק הדין, מהבקשה והתגובה, עולה כי הצדדים התגוררו באזור רמת-גן, אולם בשנת הלימודים שחלפה, שהתה המשיבה יחד עם הילדים במקלט לנשים מוכות בירושלים.

בית משפט קמא נדרש לשאלה של מעבר הקטינים למגוריה החדשים של המשיבה, בעיר רמת-גן, ורישומם בבית הספר שליד מגורי האם. בסופו של יום, קבע בית המשפט כי לאור ממצאי התסקירים השונים שהוגשו, כך גם התנהלותו של המבקש, טובת הקטינים להיות במשמורתה של המשיבה, תוך הסמכת פקידת הסעד לקביעת הסדרי ראיה נרחבים.

עוד הדגיש בית המשפט, כי נזקק הוא למתן החלטה במועד מוקדם, לאור פתיחת שנת הלימודים הצפויה.

2.         המבקש הגיש ביום 20.8.13, בקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט קמא, אשר דחה את הבקשה ביום 21.8.13. בבקשה צוין, כי המבקש עומד להגיש ערעור, אולם בית משפט קמא ציין כי בעת מתן פסק הדין טובת הקטינים היוותה נר לרגליו, וכי כל עיכוב ביצוע הקשור ללימודי הקטינים, יפגע קשות בטובתם של הקטינים וביציבותם.

ביום 26.8.13, בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה הבקשה דנן.

3.         בבקשתו, טוען המבקש, כי סיכויי ההצלחה בערעורו טובים, ובנימוק כי למרות שבית משפט קמא סבר כי יש מקום למנות מומחה מקצועי, ולקבל  חוו"ד מטעמו, לאחר שמונה שכזה, אשר סבר כי יש מקום לעבודת צוות, הסתפק בית משפט קמא בתסקירים שהוגשו. כך גם מדגיש המבקש, אודות החסרונות שבתסקירים.

לעניין מאזן הנוחות, טוען המבקש כי ייקשה להחזיר את המצב לקדמותו, תוך שהוסיף כי הבן הגדול מצפה בכיליון עיניים לשוב לבית ספרו, בו למד טרם נלקח למרכז החירום בירושלים.

המשיבה מתנגדת נחרצות למבוקש, וטוענת כי לא בכדי דחה בית משפט קמא את ניסיונו של המבקש להטיל רפש במשיבה, וכך גם קבע בית המשפט, עוד ב- 16.8.12, כי היא זכאית לעבור דירה לשכונה סמוכה לזו שהצדדים התגוררו בה בעבר, וכי למעשה, המבקש הפר הוראות בית המשפט, וגרם לאותה טלטלה של הילדים. כך גם הוסף, כי הקטינים החלו בלימודיהם, וכי הבן הקטן התחיל השנה את כיתה "א", והבן הגדול, ילד חברותי שהשתלב במסגרת החדשה, כפי שהשתלב בזמנו במקום הלימודים, בעת שהות המשיבה וילדיה במרכז החירום בירושלים.

4.         דין הבקשה להידחות הן מהפן הפרוצדוראלי והן מהפן המהותי.

5.         מעת תיקון תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), ובניגוד למצב ששרר בעבר, לא רשאי צד להגיש בקשות לעיכוב ביצוע, באופן ששתיהן תיחשבנה כבקשה ראשונה של בקשה לעיכוב ביצוע, כמצב ששרר טרם תיקון התקנות.

בעבר, חייב היה מבקש עיכוב ביצוע לפנות לערכאה הדיונית, ורק אם בקשתו סורבה, רשאי היה לפנות לערכאת הערעור, וכבקשה ראשונית.

שונים הדברים לאחר תיקונה של תקנה 467 לתקנות, וכשעתה דין בקשת עיכוב ביצוע כדין בקשה לסעד זמני בערעור.

משכך, כל עוד ולא הוגש ערעור, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע מוקנית לערכאה הדיונית, וככל שהוגש ערעור, הסמכות מוקנית לערכאת הערעור.

משכך, ככל שבחר מבקש עיכוב ביצוע לפנות בבקשתו לערכאה הדיונית, טרם הגשת הערעור, ובקשתו סורבה, אין הוא רשאי לפנות - כבעבר - לערכאת הערעור לאחר הגשת הערעור, ולהגיש בקשה כבקשה ראשונה, אלא הדרך הפתוחה בפניו, להגיש בר"ע על החלטת הערכאה הדיונית.

הנה כי כן, תנאי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, כבקשה ראשונה, שהמבקש לא הגיש בקשה שכזו טרם לכן, לערכאה הדיונית [ראו ע"א (מחוזי ת"א) 14005-06-13 קראיף נ' פלד (10.6.13) וראו רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל-אביב-יפו (5.5.13)].

נוכח האמור, מעת שהוגשה הבקשה דנן כבקשה ראשונית, ולא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא, אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, דין הבקשה דנן להידחות על הסף.

6.         למעלה מהנצרך, והואיל ומדובר גם בנושא רגיש של טובת קטינים, בחנתי את הבקשה גם לגופה, וכאמור, דינה להידחות.