1. עניינה של התביעה במקרה טראגי - התובע 1 (להלן: "
התובע"), ביקר ביום שבת, 13.4.200, באתר הסטף יחד עם שלושה חברים נוספים. במהלך הביקור הוא קפץ לבריכת מים שבאתר, קפיצה שכתוצאה ממנה הוא נותר נכה ומשותק בארבע גפיו (האירוע הזה יכונה להלן: "
התאונה"). עניינה של התביעה הוא באחריותה הנטענת של הנתבעת לנזקיו של התובע.
התובע היה בן 22 במועד התאונה, ואין כל ספק כי האירוע הנורא שינה את חייו, וגרם לו ולמשפחתו לסבל נורא, ולנטל כספי משמעותי ביותר. יש להעיר בהקשר זה כי כעולה מתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם התובע, מצבה הכספי של משפחת התובע היה קשה עוד בטרם התרחשות התאונה. גילו הצעיר של התובע במועד האירוע, מוסיף גם הוא לצער ולקושי שהאירוע גרם.
כפי שיובהר להלן, לאור ניתוח המצב המשפטי, אני סבורה כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לתובע, אולם יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי.
טענות הצדדים
2. התובעים טוענים כי הנתבעת אחראית לנזקיו של התובע, בהיותה המחזיקה של המקרקעין ומפעילת האתר. לטענת התובע, הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לגדר את הבריכה, ולמנוע כניסה של מבקרים למים. כן נטען כי הנתבעת לא הזהירה את המבקרים באמצעות שילוט נאות, המתייחס לסיכון שבכניסה או בקפיצה לבריכה, וזאת - לאור העובדה כי הנתבעת היתה מודעת לכך שבפועל נוהגים רבים מהמבקרים בבריכה לקפוץ למים, תוך אשליה כי אין בכך סכנה.
3. מנגד, טוענת הנתבעת כי אתר הסטף איננו בריכת שחיה, והוא אף לא נחזה להיות כזה. מדובר באתר שמטרתו היא לדמות עבור המבקרים בו את שיטת החקלאות הקדומה. לטענתה של הנתבעת, בפועל היו שלטים באתר שאסרו על הרחצה והקפיצה למעיינות, ושלטים אלה התאימו לייעודם. על כל פנים, לאור העדויות של התובע ושל חבריו, אין קשר סיבתי בין קיומם של השלטים לבין הימנעות התובע מכניסה למים. לטענת הנתבעת, אין זה סביר לחייב את הנתבעת לגדר את בריכת הסטף, שכן גידור כזה לא היה מועיל למנוע קפיצה של מבקרים למים, וכן משום שגידור הבריכות היה פוגע באופן משמעותי בחווית הביקור באתר. עוד טוענת הנתבעת כי התובע הסתכן מרצון, וכי אף בהנחה שהיא התרשלה, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי ביותר.
אתר הסטף
4. אתר הסטף הוא אתר היסטורי ששימש בימי קדם לחקלאות. באתר קיימות בין היתר בריכות אגירה עתיקות, מערכת מדרגות חקלאיות ותעלות השקיה. הנתבעת קבלה לידיה את האתר ממנהל מקרקעי ישראל בשנות ה-80, והיא מחזיקה בו ומפעילה אותו מאז. ביקור באתר נועד, לגישת הנתבעת, להציג בפני המטייל תמונה אותנטית של החקלאות בימי קדם. עם זאת, אין חולק כי לפחות חלק מהמבקרים באתר נכנסים למים בבריכה, וחלקם אף קופצים למים.
האתר הוא אתר פתוח, הוא איננו מגודר, והכניסה אליו איננה כרוכה בתשלום כלשהו.
אל האתר ישנם שני שבילי גישה המובילים לשתי כניסות - כניסה תחתונה מכיוון שכונת עין כרם בירושלים, וכניסה עליונה מכיוון מבשרת ציון. בכל אחת משתי הכניסות, קיים שלט ובו הנחיות למטייל, כאשר בין היתר מצוין בו כי הרחצה והקפיצה לבריכות מסוכנות ואסורות בהחלט.
5. הבריכה אליה קפץ התובע איננה מגודרת בגדר שיכולה למנוע את הכניסה אליה.
עם זאת, נבנתה מסביב לבריכה גדר רחבה בגובה משתנה של כ-80 ס"מ, שמטרתה העיקרית - לגישת הנתבעת - היתה למנוע נפילה. כן הוקם מעקה במקום אחד בקרבת הבריכה, שהנתבעת היתה סבורה כי קיימת ביחס אליו סכנת נפילה.
על אחד מהקירות הבנוי כקיר אבנים תומך, מותקן שלט בגודל של כ-60X90 ס"מ, בגובה של כ-2.15 מ' ממפלס הקרקע, האוסר על רחצה במים. בשלט כתוב "
הרחצה אסורה", ויש בו ציור המדגים זאת. אין איסור ספציפי בשלט על קפיצה למים. קיימת מחלוקת באשר לשאלה האם השלט היה קיים במקום גם במועד התאונה.
גודל הבריכה הוא כ-5X5 מ'. גובה המים בבריכה איננו קבוע.
במועד התאונה היה גובה המים בבריכה כ-2.20 מ' (כפי שעולה מעדותו של העד מטעם הנתבעת, מר גידי בשן, בס' 18 לתצהירו, עדות שלא נסתרה).
הקפיצה
6. בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לסוג הקפיצה שהתובע בצע, שגרמה לתאונה.
התובע טוען כי הוא קפץ מאחת מצלעות הבריכה (אם כי לא מהקיר הגבוה ביותר שלה) בקפיצת ראש רגילה, מבלי שהיה צריך לדלג באוויר או לקחת תנופה. לטענת התובע, הוא נפגע בתוך המים, רק לאחר שהגיע לבריכה, ולא נפגע מהסלעים או באוויר. טענת התובע ביחס לקפיצה ולאופן הפגיעה, מגובה בעדויותיהן של שתי החברות שהיו עמו במקום במועד התאונה (העדה לימור טיילו והעדה גלית נעים). עם זאת, לתובע אין גרסה ביחס לסיבה המדויקת שבשלה הוא נפגע כפי שנפגע כתוצאה מהקפיצה שלו למים.
מנגד, טוענת הנתבעת כי הסברו של התובע לאופן הקפיצה איננו סביר - לאור הנזק שנגרם לו בקפיצה. לטענת הנתבעת הנזק נגרם לתובע, שכן הוא בצע קפיצה לוליינית "עם סלטה", קפיצה שבמהלכה פגע התובע ככל הנראה באחת מאבני השפה ונפגע כפי שנפגע. לגישת הנתבעת - גרסתם של העדים מטעם התובעת בהקשר זה איננה אמינה, ועומדת בסתירה לדברים שנאמרו על ידי אחת העדות בסמוך לאחר התאונה. גם לנתבעת אין גרסה מדויקת באשר לשאלה מה היה הגורם שגרם לנזק של התובע.
7. אני סבורה כי הנתבעת לא הוכיחה את גרסתה לפיה התובע קפץ למים בקפיצה לוליינית. לנתבעת לא היו עדים מטעמה אשר ראו את התובע קופץ. אינני סבורה כי העובדה שהתובע נפגע כפי שנפגע, מעידה בהכרח על כך שהוא ביצע "קפיצה לוליינית", עם "סלטה". הפגיעה של התובע לא נגרמה מאופי הקפיצה, אלא מכך שבמהלך הקפיצה או אחריה, הוא נפגע באופן כזה שגרם לשיתוקו.
עם זאת, אני סבורה כי ניתן לקבוע כמימצא שהתובע נפגע מסלע או אבן בבריכה או בסמוך לה, או מקרקעית הבריכה. פגיעה זו היא שגרמה לנזק. אלמלא כן, ולו היה התובע פוגע רק במים - ולא בסלע או בקרקע, אין הסבר לכך שהוא נפגע באופן בו הוא נפגע. מדובר אם כן בפגיעה הנובעת מהייחוד של מאגר המים של הסטף - כמקום שלא נועד לשמש כברכת שחיה, ואשר טמונות בו סכנות מיוחדות הנובעות מהמבנה שלו כמאגר מים טבעי.
האם מעיין הסטף הוא "בריכת שחייה"?
8. התובע טוען כי חרף הגדרתה של הבריכה כ"בריכת אגירה עתיקה", הרי בפועל, ולאור הפעילות המבוצעת באתר - מדובר בבריכה לכל דבר. כאשר מבקר במקום מגיע אליו, הוא רואה כי אנשים מתרחצים, ולכן מבחינתו מדובר בבריכת שחייה. המומחה מטעם התובע העיד בהקשר זה כי "
מבחינתי ומבחינת בטיחות הציבור זו ברכת שחייה" (עמ' 16 שורה 5 לפרוטוקול).