1. לפני טענות סף מצד הנתבעים להעדר יריבות, התיישנות, השתק וסעיף בוררות.
התובע, יליד 7/3/36 נולד וחי בארגנטינה עד שנת 1978, עת עלה לארץ. מאז שנת 1952, עמד התובע בקשר עסקי מסחרי עם חברת פיפלסטו הארגנטינאית (להלן: "
פיפלסטו"), המייצרת את חומר בשם מזונית, שהוא חומר דמוי דיקט, אשר משמש כחומר גלם ביצור רהיטים. בשנת 1989 העניקה פיפלסטו בלעדיות לתובע ביבוא החומר ושיווקו בארץ.
2. בתחילת שנות ה - 90 פנו בניו של הנתבע 2 לתובע בהצעה כי יעביר לידי נתבעת 1 את הבלעדיות בשיווק המזונית תמורת עמלה באחוזים קבועים מערך היבוא. לטענת התובע, הנתבעים הבטיחו לו כי באפשרותם להגדיל את נפח היבוא והשיווק של מזונית בארץ ואף התחייבו בפניו לרכישה של מזונית בהיקף של חצי מיליון דולר בחודש. בפברואר 1990, נערך ונחתם הסכם בין התובע לנתבעים (להלן: "
ההסכם"). מכתב התביעה עולה כי על פי ההסכם התחייבו הנתבעים לייבא ולשווק את כל כמות המזונית על פי דרישת המשק הישראלי. על התובע היה לדאוג לכל הנושאים הטכניים וביורוקרטים הכרוכים ביבוא החומר לארץ, לרבות קשרי המסחר עם חברת פיפלסטו ושחרור הסחורה מהמכס בנמל. תמורת העברת הבלעדיות התחייבו הנתבעים לשלם לתובע עמלה בשיעור 8% מערך כל הסחורה שתיובא לארץ לפי מחיר FOB+ מע"מ. תוקפו של ההסכם היה כל עוד התובע הוא בעל זיכיון מאת פיפלסטו וכן נקבע כי במקרה ואחד הצדדים יפר את ההסכם הפרה יסודית יהיה המפר חייב לצד הנפגע פיצויים מוסכמים בסך 50,000$ וזאת מבלי לפגוע בזכות הצד השני לתבוע ולקבל סעד נוסף המגיע לו בגין הפרת ההסכם. במעמד החתימה חתמו הצדדים, זה לטובת האחר, על שטרי ביטחון בסך 50,000$.
3. לטענת התובע, לקראת סוף שנת 1991 החלו הנתבעים מפירים התחייבותם לשלם את עמלת הסוכן המגיעה לו. למרות האמור, לטענת התובע הוא המשיך למלא את חלקו בהסכם ואילו הנתבעים המשיכו בהפרות, אם ע"י הזמנת כמויות חומר קטנות בהרבה מהמובטח ואם בכך שלא שילמו לתובע את מלוא סכום העמלה המגיעה לו. במהלך שנת 1994 גילה התובע לטענתו, כי הנתבעים יבאו בעצמם מזונית מפיפלסטו בניגוד להסכם. לאור דרישתו שילמה לו הנתבעת עמלה עבור היבוא אותו גילה. בביקור שערך התובע אצל נתבעת 1, גילה התובע כי הנתבעים מייבאים למעשה מזונית ממפעלים אחרים בארץ ובחו"ל. לטענת התובע התנהגות זו מנוגדת להסכם ונובעת מרצון הנתבעים להימנע מלשלם לתובע את העמלה הכרוכה בכך.
ביולי 1998 הוצע לתובע לעבוד כשכיר אצל הנתבעת 1 כאחראי במחלקת הפורניר. התובע נענה להצעה והחל לעבוד אצל הנתבעת. מרגע שהתובע הפך לשכיר, הופסקו הזמנות המזונית באמצעותו והנתבעים החלו להזמין מזונית ישירות מפיפלסטו וממפעלים אחרים. ביום 20/08/01 התובע ביקש לסגור את החשבונות הפתוחים בינו לבין הנתבעים היות והפסיק עבודתו אצל הנתבעת. לטענתו בקשתו נדחתה ע"י הנתבעים והוא אף גורש מהמפעל.
לאור כל האמור, התובע טוען כי הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית שכן החלו לרכוש מזונית מגורמים אחרים, לא עמדו בהתחייבותם לרכוש ממנו מזונית בהיקף של חצי מיליון דולר בחודש וכן לא שילמו לו את העמלות המגיעות לו. לאור האמור, התובע דורש את הפיצוי המוסכם בשל הפרת ההסכם וכן את חוב העמלות שחבים לו לטענתו .בכתב ההגנה הנתבעים מכחישים את טענותיו של התובע ומעלים מספר טענות מקדמיות. טענת העדר יריבות, טענת התיישנות, טענת השתק וכן מפנים הנתבעים לתנית הבוררות בהסכם.
דיון
טענת העדר יריבות
4. הנתבעים טוענים כי ההסכם עליו מבסס התובע את תביעתו היה אמור להיערך בין הנתבעים לבין התובע וצדדים נוספים. בכתב התביעה לא מוזכרים אותם צדדים נוספים ואין כל ראיה לכך שצדדים נוספים אלו הסמיכו את התובע או המחו את הזכות לתבוע להגיש תביעה זו בשמם.
התובע לעומת זאת, טוען כי ההסכם נערך בין הנתבעים לבין שותפות בה היה חבר בשם: ס.ע שאול סגורסקי ושות' וכן עם כל אחד מהשותפים בנפרד: אמיר אברהם והתובע עצמו. על כן יש לו עילת תביעה נגד הנתבעים.
התובע מוסיף ומפנה לסעיף 59 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע:
(א) "שנים שמגיע להם חיוב אחד, חזקה שכל אחד מהם רשאי לדרוש את קיומו, ובלבד שלא ייפרעו מהחייב יותר מן המגיע ממנו; החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פסק דין לטובת הנושה האחר.
(ב) חזקה על הנושים שהם שותפים בחיוב בחלקים שווים; קויים החיוב כלפי אחד מהם, רשאי השני לדרוש ממנו את חלקו".
לטענתו, השותפות פורקה עוד בשנת 1990 ובמשך כל השנים פעלו הנתבעים מול התובע לבדו ומעולם לא הועלתה טענה מצד הנתבעים על כך. לאור האמור, לא רק לתובע יש עילת תביעה עצמאית כנגד הנתבעים, אלא שבנסיבות העניין סבור התובע כי אין כל טעם לצרף צד להסכם שזמן קצר לאחר חתימתו יצא מהתמונה.
שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי בלש זה יש לדחות את הטענה. כידוע בית המשפט ישתמש בסמכותו למחיקת תביעה או לדחייתה על הסף, רק כאשר ברור מעל לכל ספק שעל יסוד העובדות המובאות בכתב התביעה, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש. על פי הנטען בכתב התביעה הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית שכן החלו לרכוש מזונית מגורמים אחרים, לא עמדו בהתחייבותם לרכוש ממהתובע מזונית בהיקף של חצי מיליון דולר בחודש וכן לא שילמו לו את העמלות המגיעות לו. די בטענות אלו, בשלב זה, בטרם הוצגו ונשמעו ראיות התביעה, כדי ללמד על קיומה של עילת תביעה לכאורה כנגד הנתבעים. העובדות כפי שהן מפורטות בכתב התביעה, יוצרות לכאורה, חבות ישירה של הנתבעים. לאור האמור אני דוחה את טענת העדר היריבות.
התיישנות
5. הנתבעים טוענים כי דינה של התביעה להידחות או להימחק על הסף וזאת מאחר והעילה של הפרות ההסכם להן טוען התובע נוצרה על פי שיטתו בין השנים 1991 ועד 1994, מכאן שחלה התיישנות על תביעה בגין עילות אלו.
לטענות אלו משיב התובע כי אמנם ההפרות החלו בשנת 1991 אולם הן נמשכו לאורך השנים ברציפות. התובע אף מפנה למסמך המעיד לטענתו על הפרה בשנת 1999. בהתייחסם לטענות התובע טוענים הנתבעים כי התובע עצמו מתאר בכתב תביעתו, את ההפרות היסודיות לכאורה שהתגלו לפני למעלה מ - 7 שנים טרם מועד הגשת התובענה ועל כן ברור כי התיישנה תביעתו לפיצוי מוסכם עבור הפרה יסודית.
6. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי יש לקבל את הטענה באופן חלקי בלבד.
במצב הדברים הרגיל מתחילה ההתיישנות בגין הפרת הסכם ביום שבו נולדה עילת התובענה, כלומר, עם שכלולה של הפרת ההסכם. המונח "עילת תובענה" נבחן בהקשר לדיני ההתיישנות, והנטייה הרווחת הינה לפרש הסדר התיישנות בצמצום, בדרך שלא תמנע, מעבר לסביר, סגירת שערי בתי המשפט בפני בעל דין התובע את זכויותיו (ראה ת"א (ירושלים) 164/93 - כהן פרי ו-3 אח' נ' רמט בע"מ .תק-מח 97(4), 802 ,עמ' 803. וכן ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים פ"ד לח (3) 673, עמ' 678 וכן ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא (1) 85).
איתור המועד הנכון להתגבשותה של עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מרוץ ההתיישנות נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג תוך ניסיון לאזן ביניהם. ישנם מקרים בהם הנזק בגין ההפרה התגבש במועד ההפרה, אולם ישנו מצב בו עשוי מועד גיבוש העילה להתרחש במועד מאוחר מן ההפרה, כאשר הנפגע יכול היה להגיש את תביעתו לפיצויי נזק תוך הצגת מכלול העובדות המהותיות לתביעה, ובכלל זה גם לנזק שנגרם לו. מורכבת עוד יותר השאלה מה קורה כאשר אין מדובר בנזק חד פעמי, אלא בנזק מתמשך. לעניין זה, רלבנטי גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "
חוק ההתיישנות") הקובע כי אם נעלמו מתובע עובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. משילוב הוראות סעיפים 6ו-8 לחוק ניתן להסיק כי בהקשר לעילה של הפרת הסכם כי כאשר הנזק בגין ההפרה הוא נזק מתמשך במשך תקופה ניכרת לאחר ההפרה, הנזק הנגרם לנפגע מהפרת הסכם מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפיצויים. אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות (ע "א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון בליבאום, פ"ד מט (5) 485, עמ' 508 וכן ת"א (ירושלים) 164/93 - כהן פרי ו-3 אח' נ' רמט בע"מ .תק-מח 97(4), 802 ,עמ' 803). מכאן, שכאשר מדובר בנזק מתמשך אשר במועד ההפרה לא בא לידי ביטוי כלל או טרם הגיע להיקפו הממשי, כי אז יתחיל מרוץ ההתיישנות בעילה של הפרת הסכם רק כאשר הנזק הממשי התגלה, בהיותו מרכיב מרכזי בעילת התובענה.