בפני בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.
כללי
1. המשיב הגיש כנגד המבקשת תביעה בגין נזקי גוף וממון שנגרמו לו, לטענתו, בשל רשלנותה של המבקשת, אשר ביצעה בו הליך רפואי יקר ובלתי נחוץ, וביקש סעד כספי.
2. במסגרת ההליכים המקדמיים בתובענה הגישה המבקשת בקשה זו. הבקשה נסמכת על הנימוקים הבאים: המשיב הינו תושב זר, ללא נכסים בארץ; המשיב לא פרט מענו הרשום בכתב התביעה; סיכויי התביעה כנגד המבקשת להתקבל אינם גבוהים; המשיב נמנע מלהעביר למבקשת את החומר שנדרש בהליכים המקדמיים.
3. המשיב מתנגד לבקשה ואלה טעמיו: זכותו של האזרח להתדיין היא זכות מוגנת, גם אם הינו חסר אמצעים; אין מדובר בתביעת סרק, להיפך. סיכויי התביעה טובים ועילתו מבוססת ומוצקה; בתשובתו לבקשה צירף המשיב את כתובתו בעזה, ואין העובדה שהמשיב הינו תושב האזור צריכה לעמוד בעוכריו ולהכביד עליו הגישה לערכאות, מה עוד שכאשר טופל ע"י הנתבעת, לא סייגה זו את הטיפול בו בשל היותו תושב האזור והמשיב מצידו שילם למבקשת בגין הטיפולים השונים טבין ותקילין; כמו כן, צירף המשיב לתשובה, הודעה על העברת החומר שנדרש ממנו על-ידי המבקשת.
דיון
4. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "
התקנות"), מקימה את הבסיס לחיובו האפשרי של תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, מקום שמתעורר צורך ממשי המחייב זאת. תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כלהלן:
(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע
.
5. התקנה נוקטת בלשון "רשאי", משמע, משאירה בידי בית המשפט את שיקול הדעת אימתי יש לחייב את הנתבע בהפקדת ערובה להוצאות. הדברים בסוגיה זו תומצתו, בין היתר, ברע"א 2146/04
מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים ואח'
, פ"ד נח(5) 865, מפי כב' השופט א' גרוניס:
"הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, בעמ' 650). יש הסוברים כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, בעמ' 629). זכות זו נתונה לכול, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית היא זכות קניין המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה
בקניין (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 26). עם זאת הוסמך בית-המשפט בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע
תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל: רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן; ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ)..."
6. בהמשך מתייחס כב' הש' גרוניס למלאכת האיזון הנערכת במסגרת תקנה 519, אשר השימוש בה מודרך לאורה של זכות הגישה לערכאות אל מול הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע, כי לא יצא בחיסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו:
"בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד... במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה,
מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ).
הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל). בית-המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו (ראו רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ). לאור כל האמור לעיל ברי כי שיקול-דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית-המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות." (ההדגשות שלי - ח.ו.ו.)
7. דברים אחרונים אלה, מקימים את הבסיס לבקשה שלפנינו שכן התובע הינו תושב חוץ אשר לא הצביע על נכסים הנמצאים בארץ מהם ניתן יהא להיפרע, במידת הצורך.
הערכת סיכויי הצלחת התביעה
8. מחד גיסא, קיימת פסיקה שפירשה את הוראת תקנה 519 כמכוונת למניעת הגשת תביעות סרק כשיקול ראשוני ומרכזי, וכי לצורך ההכרעה אם לחייב בערובה להוצאות, יש לבחון את סיכויי הצלחת התביעה (ע"א 2877/92
אללטיף נ' מורשת בנימין למסחר ובניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3)846, 850). אולם מאידך גיסא, נראה כי המגמה הרווחת היא שלא להידרש לבחינת סיכויי התביעה בשלב זה, במיוחד כאשר סיכויי ההצלחה בה מבוססים על טיעון עובדתי, שאז אין בידי בית-המשפט כלים לבחון היבט זה בטרם התבררה התביעה לפניו. (זאת להבדיל מתביעה שכל כולה מבוססת על טיעון משפטי, ללא מחלוקת עובדתית או שהמחלוקת העובדתית הינה שולית. ר' המ' (מחוזי-י-ם) 988/96
מדינת ישראל נגד ברים, לא פורסם ת.א 921/95,
עיזבון המנוח אלחלייל ואח' נ' מדינת ישראל (החלטה אשר אושרה בבית המשפט העליון, פרט לשינוי סכומי הערובה); ת.א. (מחוזי-י-ם) 921/95, 1331/96, 1330/96
מקוסי ואח' נ' מדינת ישראל, לא פורסם; בש"א (מחוזי - י-ם) 3125/00
מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח אבו צבחה, דינים מחוזי, כרך לב (7)849). יתר על כן, בחינת סיכויי הזכייה, כאשר מדובר בהליך מקורי (להבדיל מהליך ערעורי), במיוחד בשלבים ההתחלתיים של ההליך בטרם שמיעת ראיות, היא מעשה כמעט בלתי אפשרי (ראה בש"א (י-ם) 5922/01
מוזס נ' חב' לוי תק-מח 2001(2), 15248 , עמ' 15251).
- בענייננו, התביעה מעלה מחלוקת עובדתית ומשפטית המצריכה בירור מעמיק של טענות הצדדים ובחינה מדוקדקת של הראיות תוך קבלת חוות דעת מקצועית בתחום הרפואה. לפיכך, בשלב זה, לא ניתן לאמוד את סיכויי התביעה. יחד עם זאת, אין לדבר על סיכויים קלושים שכן התביעה סומכת על חוות דעת של מומחה בעל שיעור קומה.
הערכת הקושי להיפרע מהמשיב
10. הלכה היא כי הפעלתה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי נעשית, בין היתר, מקום התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של בית המשפט ואין לו נכסים בארץ מתוכם יוכל הנתבע להיפרע או מקום בו התובע לא המציא מען כנדרש על פי תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי (ר' רע"א 2241/01
נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, תק-על 2001(2) 537). חריג לכלל זה קיים ביחס למדינות החתומות על אמנת האג משנת 1954, ואולם, הרשות הפלסטינית אינה צד לאמנה ואינה יכולה להיות צד לה (ר' רע"א 6066/00
חאלד אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ [פדאור (לא פורסם) 01 (1) 262]). המשיב הינו תושב חוץ, המתגורר בעזה. כתב התביעה אינו מפרט את מקום מושבו, אולם בתשובתו לבקשה פורטה כתובת מגוריו כפי שמופיעה אף בתעודת הזהות, שצורפה לתגובה. לא ברורה די הצורך עובדת היותו של המשיב בעל נכסים בתחומי מדינת ישראל, ואין באמור בתצהיר שצורף לתגובה מאת מר פרקש, בעליה של חברה ישראלית המנהלת עסקים עם המשיב, כדי להצביע על קיומם של נכסים כאמור מהם תוכל המבקשת להיפרע. מאידך, עולה מן התצהיר הנ"ל, כי המשיב הינו בעל עסק למסחר ומקיים קשרים ארוכי שנים עם ספקים ישראליים הערבים לחוסנו וליושרו. כמו כן שילם המשיב למבקשת מלוא התשלום בגין הטיפולים הרפואיים היקרים שסיפקה, ויש אף בכך כדי להעיד על עמידותו הכלכלית.
11. מן המקובץ לעיל, עולה כי על אף שאין ללמוד מן הנתונים האמורים כי המשיב לא יפרע את סכום ההוצאות במידה וכך יפסק, הרי שישנו סיכוי שהמבקשת תתקשה להיפרע מהמשיב אם התביעה תדחה, שכן המשיב לא הצביע בתשובתו לבקשת המבקשת על נכסים כלשהם השייכים לו ומצויים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל. על-כן נכנס הוא תחת כנפי המקרה של תובע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט וקם הצורך הנזכר בתקנה 519 לתקנות, לחיוב המשיב בהפקדת ערבות להבטחת הוצאות המשיבה. עם זאת, אשר לגובה הערובה, בנסיבות הענין, יש להעמיד את סכום הערבות באופן שלא יסכל זכותו למימוש תביעתו כנגד המבקשת ולמיצוי זכותו לגישה לערכאות.
סיכום
12. לאור האמור לעיל הבקשה מתקבלת. המשיב יפקיד ערובה להוצאות בסך של
5,000 ש"ח
וזאת בתוך 60 יום מהיום.
אין צו להוצאות.
המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.