1. חברת בניה מאחרת איחור משמעותי במסירת דירה לקונה. האם זכאית היא להתגונן בטענה כי הקונה אינו יכול לבטל את חוזה המכר משום שסוכם בו שתרופתו היחידה תהיה פיצוי בסך 500$ בגין כל חודש של איחור? זו השאלה שבפנינו.
הרקע העובדתי
2. בתאריך 24/3/98 נערך חוזה מכר, לפיו התובע רכש מהנתבעת דירה בת 3 חדרים בקומה 10 בבית מספר 1 במגרש המצוי במתחם עורף המרינה באשקלון (להלן: "הדירה") על פי תב"ע 179/03/11, המהווה חלק מחלקות שונות בגושים 1938 ו- 1940.
בחוזה המכר התחייבה הנתבעת להשלים את בניית הדירה תוך 30 חודשים מיום חתימת החוזה, דהיינו עד 24/9/00 . התובענה הוגשה בתאריך 10/9/02, כשלטענת התובע, למרות פניות רבות לנתבעת, טרם קיבל את החזקה בדירה, מה גם שהתחייבה לאכלס את הפרוייקט רק בדצמבר 2003. עוד טען שהאיחור הגדול במסירת החזקה עולה כדי הפרה יסודית של חוזה המכר, המזכה אותו בהשבת הכספים ששילם לנתבעת.
3. גרסת הנתבעת פורטה בתצהיר שערך שלמה שריקי, חשב הנתבעת, בתמיכה לבקשת רשות להתגונן. נטען בו, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה, בהסתמך על לשון סעיף 4 לחוזה המכר, שאפשר לנתבעת לדחות את מועד מסירת החזקה בדירה, בכפוף לכך שתשלם לתובע סך 500$ בגין כל חודש של איחור, באופן שתשלום זה יהווה תרופתו היחידה. עוד נטען, כי העיכוב בבניה נבע מנסיבות מוצדקות, כי לאחר שהחלה בבניית הפרוייקט, נאלצה לעצור את הבניה, לדרישת רשות העתיקות, מאחר שבמקום נחשף אתר עתיקות, דבר שלא ניתן היה לצפותו. כמו כן טענה, כי בנק דיסקונט, שהעניק לה אשראים, דרש לשנות את יעוד הפרוייקט מדירות נופש לדירות מגורים וזאת בעקבות פסק-דין תקדימי שניתן לגבי המרינה בהרצליה, שגם אותו לא ניתן היה לצפות. הדבר הצריך הוצאת היתרים ושינוי תב"ע וגרם לעיכוב הבניה לפרק זמן של כשנה וחצי.
5. ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה בית המשפט יבחן את שאלת זכותו של התובע להביא לביטולו של חוזה המכר, נוכח הוראות חוזה המכר ומסמכים שנערכו לאחר שנחתם ושיפורטו להלן, וזאת בהתבסס על תצהירים שהוגשו לתיק וללא צורך בחקירת המצהירים.
ד י ו ן
6. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים נוגעת לפרשנות סעיף 4 לחוזה המכר. נקבע בו, בין היתר, כדלקמן:
א. "לפיכך מוסכם ומותנה בין הצדדים כי תקופת הבניה במועדים הנ"ל ניתנים להארכה ו/או דחיה על ידי החברה מפאת הוראות כל חוק, תקנה, או צו, מצב מלחמה, או גיוס כללי, שביתות, ו/או השבתות ... או במידה ויחולו עיכובים מכל סוג שהוא, אשר אין החברה יכולה למנעם... ו/או כל גורם אחר שלא ניתן לחזותו מראש, או שאין באפשרות החברה למנעו (להלן: "נסיבות מצדיקות"), ובלבד שהחברה מצידה פעלה כנדרש וכמקובל והאיחור כאמור אינו נובע מחמת מעשה או מחדל שלה"
ד. "למען הסר ספקות, מוצהר בזאת במפורש, כי כל הארכה שנקבעה לפי סעיף זה לא תזכה את הרוכש בהנחות ממחיר הדירה ו/או בתשלום פיצויים ו/או נזקים כלשהם ו/או בתרופה משפטית אחרת. אולם אם תקופת הבניה תוארך, מעבר ל- 4 חודשים שלא עקב נסיבות מצדיקות, תהיה החברה חייבת לשלם לרוכש פיצוי קבוע ומוסכם מראש בסכום של 500 $ של ארה"ב לכל חודש של דחיה במועד המסירה... וזו תהיה תרופתו היחידה של הרוכש בגין האיחור במסירה כאמור בסעיף זה".
7. בתאריך 10/7/00 פנה מנכ"ל הנתבעת לתובע במכתב (נספח ג' לתצהיר התובע (להלן: "מכתב המנכ"ל") שבו כתב, בין היתר, כי הפרוייקט נמצא בביצוע וכי ניתן לראות את השינויים בשטח, ומאחר והדירה תמסר באיחור מוצעות לו שתי אפשרויות. האחת, לקבל דירה חילופית והשניה, לקזז 500 $ לחודש עד אכלוס הדירה מהתשלומים שנותר חייב בגינה. עוד הוסיף במכתב, כי הוא מוזמן בתאריך 27/9/00 לבדוק שאכן הבניה מתקדמת כמובטח
"אולם אם לא תהיה פעילות בניה בשטח והפרוייקט יקפא או יעצור, אזי תהיה זכאי להחזרת כספך".
בתאריך 7/8/00 התקיימה פגישה, שבה נכחו התובע מזה והבעלים ומנכ"ל הנתבעת מזה, בה סוכם לאשר את המכתב. הסיכום עלה על הכתב והצדדים חתמו עליו (נספח ד' לתצהיר התובע).
8. על המשיבה היה מוטל הנטל להוכיח קיומן של "נסיבות מצדיקות" לעיכוב מסירת החזקה בדירה, אך היא לא הרימה אותו.
בתמיכה לטענה הראשונה, כי הבניה נעצרה כתוצאה מחשיפת עתיקות, צירפה הנתבעת לתצהירו של מר שריקי מכתב, שנערך בתאריך 29/6/00 על-ידי שייקה לנדר, ארכיאולוג מחוז אשקלון. נכתב בו, שלא ניתן אישור לביצוע עבודות, משום שטרם הוסדר נושא הפיקוח עליהן. לא נכתב בו, למשל, כי יש מניעה להמשיך בעבודות, מאחר ורשות העתיקות ממשיכה לחשוף עתיקות בשטח. גם לא ברור מתי לראשונה נאלצה הנתבעת להפסיק את העבודה בשל חשיפת עתיקות, ובאיזה מועד ניתנה לה הרשות להמשיך בה. זאת ועוד: במכתב, שנערך ב- 10/7/00, מספר ימים לאחר שנכתב מכתבו של שייקה לנדר, נאמר, כי "
הפרוייקט נמצא בביצוע
וניתן לראות את השינויים בשטח". לשון אחר, אליבא דגרסת הנתבעת, באותה תקופה העבודה בפרוייקט כבר היתה בעיצומה.
מתצהיר נוסף, שנערך על-ידי רוברט הרוש, מנהל הנתבעת, ושהוגש לתיק בית המשפט בתאריך 23/12/04 נכתב בסעיף 5 כדלקמן: "
לפני מספר חודשים חודשה הבניה באתר לאחר מחלוקות שהתעוררו עם קבלן המשנה". רואים אנו, כי למרות שחלפו כ- 6.5 שנים מאז נחתם חוזה המכר, טרם הושלמה הבניה וזאת מסיבה שאין בינה ולא כלום עם איסור רשות העתיקות.
גם לגבי הטענה השניה, דהיינו כי חל עיכוב בבניה, כתוצאה ממעורבות בנק דיסקונט, לא הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה. אמנם מר שריקי טען בתצהירו, כי דרישת הבנק גרמה לעיכוב בבניה לפרק זמן של כשנה וחצי, ואולם הוא סתם ולא פרש, ולא נקב בתאריך תחילת המניעות וסיומה.
עולה, איפוא, כי הנתבעת לא השלימה את הבניה במועד, ולא הוכיחה כי האיחור נבע מנסיבות מוצדקות, בכך נמנעה תחולת סעיף 4 א. לחוזה המכר.
9. בנסיבות אלה, הפרה הנתבעת את חוזה המכר הפרה יסודית, שהרי ברור מאליו שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה. ראה:
ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, תשנ"ה, עמ' 547 עד 549.
באמרת אגב אציין, כי בה.פ. 268/03 בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, נדונה בפני כב' השופטת גרסטל תובענה לפס"ד הצהרתי , לפיה יש לבטל חוזה מכר שנכרת בתאריך 27/4/98 בין העותרים לנתבעת, בשל הפרתו שנבעה מעיכוב במסירת החזקה בדירה בפרוייקט נשוא ההחלטה דנא. בפני כב' השופטת גרסטל פורטה מסכת עובדתית ונשמעו טענות מצד הנתבעת שהיו כמעט זהות לאלה שבפנינו. כב' השופטת גרסטל קבעה, כי האיחור חרג הרבה מעבר לסביר, כי הנתבעת הפרה את חוזה המכר ולכן העותרים זכאים להשבה. ואולם בפסק הדין אין התייחסות לשאלה נשוא הדיון דנא.
10. אשר על כן, חוזרת למקומה הקושיה שהוגדרה ברישא של ההחלטה. לטעמי, יש להשיב עליה בשלילה ואלה נימוקי.