1. ביום 4.9.05 ניתן פסק הדין בתיק זה, בו נעתרתי לבקשת המבקש לאישור פסק הבוררות שניתן על-ידי הבורר עו"ד אלי א. עבוד וזאת, בין היתר, בשים לב להודעת המשיבים כי אין הם מתנגדים לאישור פסק הבוררות. בסעיף 3 לפסק הדין, קבעתי כי אין צו להוצאות.
2. בבקשה דנן עותר המבקש לתיקון טעות קולמוס שנפלה - לפי הטענה - בסעיף 3 הנ"ל לפסק הדין, ומבקש לחייב את המשיבים בהוצאות הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות. המבקש מנמק בקשתו בכך, שנוכח דחיית תביעת המשיבים אצל הבורר, אך ברי הוא כי המבקש יזקק לאישור פסק הבוררות, וכי אין כל סיבה לכך שרק הוא יינזק מכיסו, שעה שגם המשיבים נהנים מאישור הפסק.
3. תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי:
"בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר,
אם לאו
" [ההדגשה הוספה - ש.ש.]
הלכה פסוקה היא, כי תקיפת החלטה בעניין הוצאות צריכה להיעשות בדרך של ערעור ולא בדרך של בקשה לתיקון פסק דין [א' גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 294]. זאת, כיוון שעילת התיקון המבוקשת, איננה בגדר "טעות" במובן של סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שהגדרתה שם היא טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה [ע"א 554/87
דוד מזור ואח' נ' שמואל אריאלי עו"ד פ"ד מה(1), 370, 377-378].
4. די באמור לעיל על מנת להביא לדחיית הבקשה. למעלה מן הצורך יצוין, כי גם לגופו של עניין סברתי כי בנסיבות המקרה דנן אין הצדקה כל לחיוב המשיבים בהוצאות שהוציא המבקש לצורך אישור פסק הבוררות. ודוק: השאלה העומדת לפניי אינה מתייחסת להוצאות שהוציאו הצדדים בניהול הליך הבוררות בפני הבורר (שכן שאלה זו הוכרעה בפסק הבוררות גופו), אלא אך ורק להוצאות ניהול ההליך בבית משפט זה, ככל שהתקיים.
5. לעניין פסיקת הוצאות, הכלל הנו כי בעל הדין שהפסיד בהליך המשפטי יחויב בהוצאותיו של בעל הדין שזכה בו [י' זוסמן,
סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 540-541].
במסגרת בג"ץ 891/05
תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ, נ' הרשות למתן רשיונות יבוא ואח', תק-על 2005(2), 4087 (ניתן ביום 30.6.05), נדרש בית המשפט העליון לשאלת חיוב בהוצאות משפט ושיעורן. לעניין זה נפסק, כי על היושב בדין לפסוק לטובת הזוכה החזר בגין אותן הוצאות שהן "
סבירות, מידתיות והכרחיות" לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין, שכן "
הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה ... לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין" [עמ' 4094].
6. בנסיבות המקרה שלפנינו סברתי, כי ההוצאות שהוציא המבקש לשם אישור פסק הבוררות, אינן הכרחיות במובן זה שיש להטילן על כתפי המשיבים, ולהלן נימוקיי:
ראשית, הבקשה לאישור פסק הבורר הוגשה לשם שמירה על אינטרס אישי-כללי של המבקש, מעין תעודת ביטוח עבורו "על מנת למנוע העלאת התנגדויות במועדים מאוחרים" (כאמור בסעיף 2 לבקשה). יודגש, כי בפסק הבוררות לא נקבע חיוב כספי כלשהו אשר לשם גבייתו בהליכי הוצל"פ יש צורך באישור פסק הבוררת על-ידי בית משפט זה. בשל כך גם לא נראית לי טענת המבקש, לפיה גם המשיבים נהנים מאישור הפסק.
שנית, סבורה אני כי בהליך משפטי שבו מאושר פסק בוררות לבקשת בעל דין, לא ניתן לראות בצד המבקש כמי שזכה בהליך שיפוטי, באופן שתחושת הצדק מחייבת שלא להשאירו בחסרון כיס. לא כל שכן נכונים הדברים מקום בו הצד שכנגד אינו מתנגד לאישור פסק הבוררות, כבענייננו.
ניתן גם ללמוד לעניין המקרה דנן מתוך הפרקטיקה הנוהגת באשר למתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, אשר לגביה נקבע כי
"הנוהג הוא לעודד התנהגות כזו מצד בעלי הדין כדי לחסוך מזמנו היקר של בית המשפט, והעידוד מלווה באי פסיקת הוצאות" [ע"א 649/85
יהודית לבבי-פולק ואח' נ' פלד יעקב צבי, פ"ד לט(4) 440, 442-443].
שלישית, אחד הקווים המנחים לפסיקת הוצאות המשפט הוא מורכבותו של התיק והזמן שהושקע בהכנתו [בג"ץ 891/05, לעיל, עמ' 4097 ; ע"א 762/76
כץ נ' חברת מנחם אמיר בע"מ, פ"ד לב (2) 500, 502]. בנסיבות מקרה זה, כל שנאלץ המבקש להגיש, אינו אלא בקשה סטנדרטית לאישור פסק בוררות על-פי הנוסח הקבוע בתוספת לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968, מבלי שנדרשה תגובה נוספת מצדו ומבלי שהתקיים כל דיון במעמד הצדדים. לפיכך, לא שוכנעתי כי נגרמו למבקש הוצאות משמעותיות, למעט תשלום אגרת בית המשפט.
7. בשל כל הנימוקים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית, ללא צו להוצאות.
המזכירות תמציא עותק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.
ניתנה היום ז' בתשרי, תשס"ו (10 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים.
000851/05א 051 שחר