1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; ב"ל 61587-12-12), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 9.12.2012 (להלן-
הוועדה), אשר קבעה כי אין החמרה במצב כתפו השמאלית של המבקש.
2. המבקש נפגע ביום 10.3.2003 בכתף שמאל, בצוואר ובשמיעתו, בתאונת דרכים שהוכרה כפגיעה בעבודה. בגין התאונה נקבעו לו 14.5% נכות, בגין הצוואר והשמיעה בלבד.
המבקש הגיש בקשה להחמרת מצב בשנת 2008, על בסיס בדיקת אולטרא סאונד מיום 18.3.2008, ונקבעו לו נכויות זמניות. ועדה לעררים קבעה כי מצב כתפו לא הוחמר. ביום 1.9.2010 ביצע המבקש בדיקת MRI אשר הדגימה קרע תוך רצועתי בגיד הסופרה ספינטוס באורך של כ-17 מ"מ. בעקבות תוצאות בדיקה זו הגיש המבקש בקשה שנייה להחמרת מצב. ביום 6.3.2011 קבעה ועדה רפואית לעררים כי לא חלה החמרה במצב כתפו של המבקש, וזאת על בסיס בדיקה קלינית שערכה לו, ולאחר שהבהירה כי היא אינה מסכימה עם חוו"ד מטעם המבקש, נוכח השוני בטווחי התנועה שמצאה בבדיקתה. עוד הבהירה הוועדה כי מהות הבדיקה שנמצאה ב-MRI אינה משפיעה ואינה יכולה להשפיע על סיבוב פנימי של הכתף, וכי הקרע שנמצא אינו שלם ולכן אינו יכול לזכות בנכות של קרע סופרה ספינטוס, דהיינו - ניתוק של הסופרה ספינטוס מהעצם.
3. ביה"ד האזורי (ב"ל 25201-05-11) החזיר את עניינו של המבקש לוועדה, על פי הסכמת הצדדים, על מנת שתשוב ותשקול את עניינו של המבקש, ותקבע האם יש בממצאים המפורטים בפרוטוקול הקודם כדי להעניק לו נכות על פי סעיפי הליקוי בעניין הכתף או על פי סעיפי ליקוי אחרים, לרבות נכות מותאמת. עוד התבקשה הוועדה לקבוע האם פציעה בשרוול המסובב באורך 1.7 ס"מ עונה על ההגדרה של קרע בינוני על פי התקנות (להלן -
פסק הדין הראשון).
4. הוועדה התכנסה בעניינו של המבקש מכוח פסק הדין הראשון ביום 29.1.2012. הוועדה שמעה את טענות המבקש וב"כ, והתייחסה למאמר שהוצג לה לגבי קרעים מהסוג הנדון. הוועדה התייחסה גם לממצאיה הקליניים מהבדיקה הקודמת, והבהירה כי אמנם יש קרע אך הוא קטן, וכי הנכות מוענקת לפי השפעתו הקלינית של הקרע על השריר. עוד ציינה הוועדה כי בדיקה שנעשתה במכוון לכוח שריר הסופרה ספינטוס נמצאה תקינה, מה שמעיד על כך שמדובר בקרע חלקי ולא ממשי. הוועדה קבעה כי "
אי לכך המצב תואם את התיאורים של הקרעים בשרוול המסובב לפי תקנות המל"ל סעיף 42 (1)ד'
I ". הוועדה סיכמה כי אין החמרה במצבו של המבקש.
5. ביה"ד האזורי (ב"ל 41760-02-12) החזיר שוב את עניינו של המבקש אל הוועדה על פי הסכמת הצדדים, על מנת שתפעל על פי האמור: "
לאור העובדה כי הוועדה שהתכנסה ביום 29/1/12 ... מציינת בפרוטוקול בעמ' 3 "אי לכך המצב תואם את התיאורים של הקרעים בשרוול המסובב לפי תקנות המל"ל סעיף 42 (1)ד'
I
". מאחר וסעיף זה מקנה 10% נכות, מתבקשת הוועדה להבהיר את קביעתה האם מדובר בהשמטת קולמוס, ומשכזאת מתבקשת הוועדה לתקן את קביעתה בעניין ההחמרה. ככל שהוועדה סבורה כי אין מדובר בטעות קולמוס, היא מתבקשת להתייחס מחדש להוראות פסק הדין הקודם מיום 27/12/11, ובפרט לשאלת היות הממצא של הקרע בגודל 1.7 ס"מ - קרע בינוני, כפי שמצוין במאמרו של ד"ר אריאל אורן שהוצג בפני הוועדות הקודמות. כמו כן, תתייחס הוועדה לאפשרות להעניק למערער נכות על פי סעיף מותאם...". (להלן -
פסק הדין השני).
6. הוועדה מושא בקשה זו שמעה את טענות המבקש וב"כ, עיינה בפסקי הדין וביקשה לציין כי בבדיקת האולטרא סאונד לא נמצאה עדות לקרע. ב-MRI הודגם קרע תוך רצועתי באורך 17 מ"מ. הוועדה הבהירה כי "ברור מעל לכל ספק שלא היה קרע עקב התאונה אלא רק כ-7 שנים לאחר התאונה כאשר 5 שנים לאחר התאונה לא היה קרע. אזי, לא ניתן לקשור את הקרע לתאונה בכלל". הוועדה עוד הבהירה כי בישיבתה הקודמת נפלה טעות קולמוס, וברור שהכוונה הייתה כי המצב
אינו תואם את התיאור של הקרעים בשרוול המסובב. נוכח האמור חזרה הוועדה על מסקנתה כי לא חלה החמרה במצבו של המבקש.
7. המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי, וטען כי זו לא הייתה מוסמכת לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין הקרע לתאונה, שכן היה עליה לדון בהתאם להוראות פסקי הדין בלבד ולהתאים את מצבו לאחד מפריטי הליקוי. המבקש ביקש כי עניינו יוחזר לוועדה בהרכב אחר שכן ניכר כי הוועדה הנוכחית נעולה בעמדתה.
8. בית הדין האזורי דחה את הערעור וקבע, כי הוועדה הבהירה את עמדתה כי מצבו של המבקש אינו מתאים לתיאור הקרעים בשרוול המסובב, וכי משעה שהגיעה לכלל מסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי בין הקרע לתאונה, ברור מדוע לא התייחסה לדרישת פסק הדין להתאים את מצבו של המבקש לאחד מפריטי הליקוי שביקש. אשר לטענת המבקש כי הוועדה נעולה בעמדתה קבע בית הדין האזורי כי גם כל הוועדות הקודמות שדנו בעניינו של המבקש לא מצאו מקום להעניק לו נכות יציבה בגין הכתף, וכי הקביעה כי הקרע אינו קשור לתאונה היא קביעה רפואית שבית הדין לא יתערב בה.
9. בבקשת רשות הערעור שלפניי חזר המבקש על טענותיו בבית הדין האזורי. כמו כן הגיש המבקש בקשה להוספת ראייה, בה ביקש שהות להגיש חוו"ד של רנטגנולוג שתתמוך בעמדתו כי ניתן היה לזהות את הקרע כבר בבדיקת האולטרא סאונד שביצע.
10. לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובכלל החומר המונח לפניי, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי או בהחלטת הוועדה המצדיקה התערבות בית הדין. על האמור בפסק הדין האזורי אוסיף, כי הוועדה הגיעה לכלל מסקנה, כי הקרע בכתפו של המבקש הוא קטן ואינו בעל השפעה קלינית על תפקוד הכתף באופן המצדיק הענקת נכות, וזאת על בסיס בדיקתה הקלינית, ולאחר שהתייחסה למלוא המסמכים שעמדו לפניה, לרבות חוות הדעת שהוגשו מטעם המבקש, בדיקות ההדמיה שביצע ועוד. כמו כן הסבירה הוועדה כי בהחלטתה הקודמת נפלה טעות קולמוס, וכי כוונתה הייתה כי מצבו
אינו מתאים לקרעים בשרוול המסובב. משכך מילאה הוועדה אחר הוראות פסקי הדין שמכוחם הוחזר אליה עניינו של המבקש. לא מצאתי כי בדיון בעניין הקשר הסיבתי חרגה הוועדה מסמכותה. בעניין זה יצויין כי כל הוועדות שישבו בעניינו של המבקש היו תמימות דעים כי אין החמרה במצב כתפו ולא מצאו לנכון להעניק לו נכות נוספת כלשהי. נוכח האמור ברור כי אין מקום להחלפת הרכב הוועדה.
אשר למסמך שביקש המבקש לצרף ייאמר, כי נוכח דחייתה של הבקשה שלפניי, ממילא מתייתר צירוף המסמך. עוד, יוער כי הוועדה פוסקת על סמך ממצאיה הקליניים ולא בהכרח על סמך בדיקות הדמיה אלו או אחרות, מה גם שהוועדה רשאית לפרש את בדיקות ההדמיה שעומדות לפניה בעצמה.
11.
סוף דבר
- הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתנה היום,כב' תמוז התשע"ג (30 יוני 2013), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם.