1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת איריס רש; ב"ל 45660-11-12), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 22.10.2012 (להלן- הוועדה), אשר קבעה כי אין החמרה במצבו.
2. המבקש נפגע בגבו בתאונת עבודה ביום 4.3.2008. ועדה משנת 2009 קבעה לו 0% נכות יציבה. המבקש הגיש בקשה להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון מצאה בבדיקתה הקלינית את הממצאים הבאים:
"בבדיקה: מתהלך בחדר באיטיות. צורת הליכה עם פיסוק רגליים רושם של חוסר ביטחון תוך כדי הליכה. מבצע מעברים מעמידה לשכיבה ובישיבה באיטיות. בבדיקה במיטת הבדיקה: בשכיבה: טסט לסג 70 מע' מימין ו-80 מע' משמאל. כוח ברגליים שמור. טוען על ירידה בתחושה. גם בצד החיצוני וגם בצד פנימי בשתי הרגליים. מוגבל בכיפוף בצורה בינונית. אך תוך כדי ישיבה במיטת הבדיקה מסוגל לשבת בין 70-80 מע' גוף כלפי רגליים".
כמו כן, התייחסה הוועדה לממצאי בדיקת T.C של עמוד שדרה מותני מיום 23.12.2010 לפיהם:
"הודגם בלט דיסקאלי במספר גבהים כולל מ- L1 - L2 עד L5-S1 עם היצרות רווח בין חוליות עם לחץ על השורשים משמ'. אוסטאופיטום ושינויים מבניים פצטאליים".
הוועדה ביקשה כי המבקש יבצע EMG לבדיקת פגיעה שורשית בשתי הרגליים. לאחר קבלת תוצאות הבדיקה, התכנסה הוועדה שוב, וסיכמה דיוניה כך:
"לדעת הוועדה קיימת החמרה, נכות של 10% לפי ס' 37(7)א' מ- 22/4/12. אין נכות בגין חסר נוירולוגי כי אין בממצא אובייקטיבי תמונה קלינית המתאימה לתלונותיו על רדימות ברגליים. אם כן, הרדימות נובעת מפולינוירופתיה שאובחנה ע"י EMG ולא קשורה לתאונה".
כמו כן, הפעילה הוועדה את תקנה 15 במחצית לנוכח הפחתת שעות העבודה של המערער והעמידה את נכותו היציבה על 15%.
3. על החלטה זו ערערו שני הצדדים. המשיב טען בעררו כי לנוכח ממצאי הבדיקה הקלינית קיים ספק אם ישנה הגבלה קלה בעמוד השדרה המותני, וכי תקנה 15 הופעלה ללא בדיקת הירידה בהכנסות. המבקש טען בעררו כי יש לקבוע נכות גם בתחום הנוירולוגי.
4. ביום 22.10.2012 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים. הוועדה שמעה את תלונות המבקש, עיינה בממצאי בדיקות ההדמיה וערכה לו בדיקה קלינית, בה מצאה את הממצאים הבאים:
" T . C ע"ש מותני 23.12.2010 שינויים ניוונים לכל אורך ע"ש מותני עם בלט דיסק מרכזי L1-L2 L2-L3 L4-L5 L5-S1 . צילום ע"ש גבי 29.8.2011 סקוליוזיס קלה דורסולומברות שינויים ניוונים של כל ע"ש גבי עם זיזים ספונדילוטים גדולים בעיקר קדמים. EMG 17.7.2012 פולינוירופטיה היקפית מוטורית/תחושתית אקסונלית וצלמונטיבית. נזק שורשי כרוני ללא דנברציה פעילה L4-L5 דו"צ ללא סימני דלדול שרירים גפים תחתונות החזרים פטלריים ואכילס שמורים SLR שלילי דו"צ. עמידה על קצות אצבעות ועקבים תקינה מתלונן על כאבי ברכיים יותר משמ' ללא כיווץ שרירים פראוטבליים. במצב ישיבה 90 מעלות ללא גירוי עצבי הגבלה בתנועות ע"ש מותני בכיפוף קדמי נובעת מעודף משקל ויישור מלא הטיה לצדדים ותנועה סיבובית תקינה, בבדיקת תחושה תמונה ביזרית ולא מתאימה לממצאי פגיעה שורשית L4-L5 מתאימה לפולינוירופטיה."
הוועדה סיכמה את מסקנותיה כך:
"הוועדה מקבלת את ערר המוסד לגבי טווחי תנועות הגב ולא מקבלת בנושא הנוירולוגי מדובר על שינויים דגנרטיבים כרוניים. בבדיקה גופנית אין כל ביטוי לפגיעה שורשית כרונית לא חבלתית. אין בבדיקות דימות סימנים חבלתיים גרמיים".
נוכח האמור קבעה הוועדה, כי לא חלה החמרה במצבו של המבקש.
5. המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי. בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי הודיע המבקש כי הוא חוזר בו מערעורו בתחום הנוירולוגי. המבקש טען, כי החלטת הוועדה סותרת את עצם ההכרה בפגיעה בגבו כתאונת עבודה. עוד טען, כי הוועדה שגתה כאשר קבעה שההגבלה בכיפוף הקדמי נובעת מהשמנת יתר, שכן הוא אינו סובל מהשמנה, וערר המשיב לא התייחס כלל לנושא זה. בנוסף טען המבקש, כי קבלת הערר של המשיב בהסתמך על טענות שלא הועלו בערר מהווה פגיעה בזכות הטיעון שלו. כמו כן טען, כי היה על הוועדה לפרט את טווחי התנועה שנמצאו בבדיקתה.
6. בית הדין האזורי קבע, כי ערעור המשיב התייחס לכך שמממצאי הבדיקה הקלינית בוועדה מדרג ראשון מלמדים שלא קיימת הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני. לנוכח נימוק הערר, הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית שממצאיה הצביעו על טווח תנועות תקין ביישור, בהטיה לצדדים ובתנועה סיבובית ועל מגבלה בכיפוף קדמי. הוועדה קבעה כי ההגבלה בכיפוף הקדמי לא נובעת מבעיות בעמוד השדרה המותני אלא מעודף משקל. אשר לטענת המבקש כי הוא אינו סובל מהשמנת יתר ציין בית הדין האזורי, כי לסיכומי המשיב צורף תיעוד רפואי משנת 2009 המצביע על השמנת יתר. בית הדין קבע, כי קביעת הוועדה בעניין הקשר שבין המגבלה בכיפוף הקדמי לעודף המשקל היא קביעה רפואית של הוועדה, שבית הדין אינו מוסמך להתערב בה.
עוד קבע בית הדין האזורי, כי הוועדה קיבלה את ערר המשיב בהיעדר מגבלה בטווח תנועות הגב, ולא מחמת היעדר קשר סיבתי בין הנכות בגב לפגיעה בעבודה. בהתאם לפסיקה, הוועדה רשאית ואף מחובתה לפי סעיפים 118 ו - 120 לחוק לקבוע האם ובאיזו מידה נובעת הנכות מהפגיעה בעבודה.
אשר לטענת המבקש כי הוועדה אינה רשאית לקבל את הערר מנימוקים שאינם מופיעים בערר, הפנה בית הדין להוראת תקנה 30 לתקנות, לפיה " ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". מכאן, ששעה שמוגש לוועדה הרפואית לעררים ערעור העוסק בעניין שהוא במהותו "מומיו וחולייו" של המבוטח, בסמכות הוועדה לבדוק מחדש את המבוטח ולדון בכל פרטי ליקוייו הרפואיים השונים. בנסיבות המקרה שלפנינו, ערר המשיב עסק בעצם הקביעה בדבר קיומה של הגבלה בעמוד השדרה המותני, ועל כן הוועדה הרפואית לעררים הייתה רשאית להפחית את דרגת הנכות שנקבעה בדרג הראשון, גם אם הטענה בדבר עודף משקל כגורם למגבלה בכיפוף קדמי לא עלתה בכתב הערר. עוד קבע בית הדין לעניין זה, כי המבקש היה מודע לכך שהמשיב מערער על קיומה של הגבלה בתנועות בעמוד השדרה המותני וקיים סיכון שהוועדה תפחית את אחוזי הנכות שנקבעו לו בדרג הראשון בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני, והוא יכול היה להציג בפני הוועדה מסמכים או חוות דעת רפואיות בנוגע למגבלה בתנועות, לרבות בגין מגבלה בכיפוף הקדמי.
אשר לטענת המבקש בדבר היעדר פירוט של טווחי התנועות קבע בית הדין, כי די בכך שקבעה כי אין מגבלה בתנועות, וכי מאחר שהוועדה נימקה את קביעתה בכך שהמגבלה בכיפוף בקדמי נובעת מעודף המשקל, אין משמעות לציון טווחי התנועה בכיפוף הקדמי.