1. המבקשים הגישו נגד המשיבים תביעה לתשלום פיצויים בעילה של רשלנות רפואית, אשר גרמה למותו של קטין. הקטין נפטר ביום 21.1.99. התביעה הוגשה לבית משפט השלום ביום 9.2.06. המבקשים הסכימו ליתן למשיבים אורכה להגשת כתב ההגנה עד ליום 15.4.06. מועד זה חל בשבת, במהלך חול המועד פסח. ביום 17.4.06 (עדיין במהלך חול המועד פסח) פנה ב"כ המשיבים לב"כ המבקשים וביקש אורכה נוספת להגשת כתב ההגנה. ביום 23.4.06 פנו המבקשים לבית משפט השלום וביקשו, כי יינתן "פסק דין חלקי בהעדר הגנה". ביום 23.4.06 ניתן "פסק דין חלקי (בענין האחריות)", אשר קבע כי המשיבים אחראים לפצות את המבקשים. עוד נקבע, כי גובה הנזק ייקבע על-ידי בית המשפט בנפרד.
2. יומיים לאחר מכן, ביום 25.4.06, פנו המשיבים לבית משפט קמא בבקשה לביטול פסק הדין החלקי, על-פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
התקנות). בבקשה נאמר, כי לא עלה בידי ב"כ המשיבים להשלים את עריכת כתב ההגנה במועד, והוא לא הניח כי בקשתו החברית להארכת המועד תסורב על-ידי ב"כ המבקשים. מכל מקום, המדובר באיחור קצר ביותר, שאין בו כדי לבטא זלזול בבית המשפט ובמבקשים, במיוחד בשים לב לחג הפסח שחל באותה עת. עוד נטען, כי למשיבים טענות הגנה טובות לגוף התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק, ובין השאר בדעתם לטעון כי התביעה התיישנה.
המבקשים הודיעו לבית המשפט ולמשיבים, כי יסכימו לביטול פסק הדין רק אם המשיבים יימנעו מלטעון כי התביעה התיישנה. טענתם של המבקשים היתה, כי סירובם של המשיבים לתנאי האמור מהווה התנהגות שלא בתום לב, בשל כך שהמשיבים מבקשים לקבל את יומם בבית המשפט על-מנת להתגונן בטענת התיישנות שתמנע מן המבקשים את יומם. המבקשים טענו, כי לנוכח חוסר תום לבם של המשיבים, דין בקשתם לביטול פסק הדין להידחות. לחלופין, התבקש בית משפט קמא להתנות את ביטול פסק הדין בתנאי, שטענת ההתיישנות לא תיטען על-ידי המשיבים בעת הדיון בתביעה.
3. בית משפט קמא קיבל את הבקשה לביטול פסק דין לאחר שקבע, כי המדובר באיחור קצר (כאשר ב"כ המשיבים פנה לב"כ המבקשים וביקש אורכה נוספת), וכי בפי המשיבים טענות הגנה כבדות משקל לגופה של התביעה. בית המשפט חייב את המשיבים בשכר טרחה בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ, לנוכח הטרחה שנגרמה למבקשים והזמן שחלף.
4. מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפני.
לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור על נספחיה ובתיק בית משפט קמא הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים. להלן אבאר עמדתי.
5. תקנה 201 לתקנות דנה בביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני.
אם הצביע המבקש על פגם בהליך, אשר בעטיו חייב היה בית המשפט להימנע ממתן ההחלטה, זכותו היא כי ההחלטה תבוטל מתוך חובת הצדק. לא היה פגם בהחלטה, השאלה אם לבטלה נתונה לשיקול דעת בית המשפט (י' זוסמן,
סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 736). ענייננו בחלופה השניה.
הכלל הוא, כי בבואו לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, יציג לעצמו בית המשפט שתי שאלות:
האחת, מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הגיש את הגנתו במועד;
והשניה, מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע-המבקש אם יבוטל פסק הדין והוא יורשה להתגונן במשפט.
"השאלה השניה היא עיקר, ולשאלה הראשונה נודעת אך חשיבות משנית" (י' זוסמן,
שם, בעמ' 738).
אשר לשאלה הראשונה נפסק (בקשר עם הוראות תקנה 157 לתקנות), כי
"אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית המשפט ייעתר לו, רק אם ישוכנע, שאחרת ייגרם עיוות דין בולט. אולם אם מסתבר, כי אי ההופעה ארעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסויימת מצד המבקש או בא-כוחו, ויחד עם זאת מסתבר, כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה בית המשפט נוטה, בדרך כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות השנויות במחלוקת, לגופן" (ע"א 32/83
אפל נ' קפח, פ"ד לז(3) 431, 438).
6. לא למותר להוסיף, כי במהלך הדברים הרגיל מתנהל הליך משפטי במעמד שני הצדדים, ואין לאף אחד מהם אינטרס המוגן בדין שההליך יתקיים ללא הצד שכנגד. הוראות התקנות המסמיכות את בית המשפט ליתן החלטה במעמד צד אחד בלבד לא נועדו להיטיב עם הצד הנוכח, אלא לשרת את אינטרס הציבור, המעוניין בהתנהלות יעילה של ההליך המשפטי ובמניעת השחתת זמן שיפוטי יקר לריק.
כאשר מונחת בפני בית המשפט בקשה לביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד או באין כתבי טענות מן הצד המבקש, והמבקש מצביע על נימוק טוב לאי הופעתו לדיון או לאי הגשת כתב טענות במועד ועל סיכוי כי טענותיו יתקבלו לגופו של עניין, כי אז בא האינטרס הציבורי, אשר בשמו ניתנה ההחלטה במעמד צד אחד, על סיפוקו. מבחינת הצד שכנגד, בירור הבקשה לביטול ההחלטה שניתנה על-פי צד אחד מהווה הכבדה מסויימת, אשר ניתן לפצות עליה בחיוב בהוצאות. ואולם, כאמור, אין לו אינטרס מוגן בדין למנוע את השבת עגלת ההליך למסלולה, כאשר מבקש הביטול הניח את דעתו של בית המשפט כי יש טעם טוב, במובן שבואר לעיל, לאפשר לו לשוב ולקחת חלק בהליך (השווה: ע"א 3857/96
שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2) 706; בש"א 3780/98
רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות חקלאית ואח', פ"ד נב(3) 625).
יתרה מזאת, יש לזכור כי הזכות לביטול פסק דין שניתן על-פי צד אחד נחשבת כיום לזכות חוקתית, הנגזרת מזכות הגישה לערכאות. מכוח זכות זו עשוי בית המשפט לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בין מנימוקים אובייקטיביים ובין מנימוקים סובייקטיביים, העשויים בראיה כוללת להצדיק את ביטול הפסק (רע"א 1643/00
פנינת טל השקעות ובניה בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 202; וראה גם: רע"א 8743/01
אריעד מבנים בע"מ נ' אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ, פ"ד נו(4) 61).
7. בענייננו, פעל בית משפט קמא על-פי אמות המידה שהותוו לעיל, ולא נפל בהחלטתו כל פגם.
ראשית, המדובר באיחור בהגשת כתב הגנה. כידוע, המועד להגשת כתב הגנה איננו מועד שנקבע בחיקוק, ולכן להארכתו לא נדרש טעם מיוחד. די בכך שמבקש האורכה יתן לאיחור הסבר המתקבל על הדעת (תקנה 528 רישא לתקנות; זוסמן,
שם, בעמ' 888).
שנית, איחורם של המשיבים בהגשת כתב ההגנה היה קטן ביותר, ולבקשה לביטול פסק הדין צירפו כתב הגנה ערוך כדבעי. המשיבים לא זלזלו בבית המשפט או בצד שכנגד, וביקשו פעמיים את הסכמת הצד שכנגד להגשת כתב הגנתם באיחור. נזכיר גם, כי הימים היו ימי חג הפסח.
שלישית, וזה העיקר, הגנתם של המשיבים כוללת טענות כבדות משקל לגופו של עניין, הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.
רביעית, בית משפט קמא הכתיר את פסק הדין שביטולו התבקש על-ידי המשיבים בכותרת: "פסק דין חלקי (בענין האחריות)". תוכנו של פסק הדין הוא קבלת כל טענותיהם של המבקשים בשאלת האחריות וקביעת המשך דיון בשאלת גובה הנזק. הלכה למעשה, אין המדובר ב"פסק דין" או ב"פסק דין חלקי", כי אם ב"החלטה" בשאלת האחריות, שאיננה מסיימת את התיק (ע"א 277/81, 308 (המ' 564/81)
מ' גרינהאוז נ' צ' גרינהאוז; צ' גרינהאוז נ' מ' גרינהאוז, פ"ד לו(3) 197, 202). במצב דברים זה אין לומר, כי מבחינת המבקשים התגבש האינטרס שלא להיות מוטרדים עוד בגינה של תביעה שהדיון בה הסתיים. הן המבקשים והן בית המשפט טרם סיימו את מלאכתם, ולכן המדובר בהליך "רך" יותר של בקשה לביטול החלטה ולא בקשה לביטול פסק דין.
חמישית, בית משפט קמא זיכה את המבקשים בהוצאות, ובכך ריפא את הנזק אשר נגרם על-ידי מחדלם הדיוני של המשיבים.
8. המבקשים טוענים, כאמור, כי שומה היה על בית המשפט להתנות את ביטול החלטתו בכך, שייאסר על המשיבים לטעון טענת התיישנות במסגרת כתב ההגנה. על-פי הטענה, נהגו המשיבים שלא בתום לב בכך שעמדו על זכותם לבקש את ביטול ההחלטה מבלי להסכים לוותר על טענת ההתיישנות במסגרת טענות ההגנה.
איני שותפה לשקילות אותה רואים המבקשים בין עמידתם על הזכות לאחוז בהחלטה שניתנה על-פי צד אחד לבין עמידתם של המשיבים על הזכות לטעון כי התביעה התיישנה. המדובר בשני עניינים שונים, שאין מקום לכרוך ביניהם, בוודאי לא באופן שמציעים המבקשים. מחדלם של המשיבים, אשר איחרו במספר ימים בהגשת כתב הגנה, הוא מחדל דיוני שניתן למחול עליו על-פי הוראות התקנות בהינתן טעם סביר לאיחור וטענות הגנה לגופו של עניין. מחדלם של המבקשים, אם אכן הגישו את התביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ואיני מביעה כל דעה בענין זה אשר יוכרע על-ידי הערכאה הדיונית, גם הוא מחדל דיוני, אך המדובר בשני עניינים שונים. בבסיסו של מוסד ההתיישנות מונחים טעמים כבדי משקל המבטאים את האינטרס הציבורי שמערכת המשפט תעסוק בסוגיות השעה ולא בסכסוכים עתיקי יומין. "
מספר טעמים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות - הקושי העומד בפני בעלי הדין לשמור על הראיות שברשותם לאורך שנים רבות, החשיבות הטמונה בידיעתו של כל אדם את זכויותיו וחובותיו והסברה, כי השתהות ארוכה מצד בעל דין להביא לבירור את תובענתו מעידה על ויתור או מחילה על זכויותיו כלפי האחר..." (ע"א 5964/03
עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עירית פתח תקווה, תק-על 2006 (1) 2149).
אכן, ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 היא דיונית ומהווה מחסום בפני הגשת תביעה, ואין בה כדי לפגוע בתוקף הזכות המהותית. ואולם, הכתרת שני עניינים כ"דיוניים" עדיין אינה יוצרת שקילות המאפשרת "קיזוז" הדדי ביניהם. הגשת כתב תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות מצמיחה לנתבע טענת הגנה לגיטימית, כי המדובר בתביעה שהתיישנה ואין לבררה מטעם זה. הגשת כתב הגנה באיחור ניתנת לתיקון בהתקיים הסבר ראוי לאיחור וטעמי הגנה טובים לגופו של עניין. בהקשר זה, טענת התיישנות באה בהחלט במניין טענות ההגנה הלגיטימיות והראויות, המצדיקות לאפשר לנתבע לשטוח את הגנתו.
9. סיכומם של דברים. דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, וכך אני מורה.
מאחר שהמשיבים לא התבקשו להשיב, איני עושה צו להוצאות.