1. בפני בקשה, בש"א
1864/02, למתן החלטה בתגובה אשר הוגשה בבש"א
18828/01, ובמסגרתה עתרה הנתבעת לביטול צו מניעה זמני, המעכב הליכי מימוש משכנתא במקרקעין שבבעלות התובע.
תמצית העובדות
2. התובע הוא בעליהם של שני מגרשים שייעודם לשמש כחלקות חקלאיות באיזור כרמיאל. המגרש הראשון, בשטח כולל של
3.754 דונם, ידוע כחלקה
76, גוש
18984 והמגרש השני, בשטח כולל של
3.989 דונם, ידוע כחלקה
81 באותו הגוש, להלן: "
המקרקעין". ביסוד המחלוקת בין הצדדים מונחת עיסקה הנסובה סביב אותם מקרקעין ואשר תכליתה הייתה לשנות את ייעודם ולהקים בהם תחנת תידלוק, להלן: "
העיסקה". העיסקה גובשה, על פי הטענה בכתב התביעה, בשני חוזים שנכרתו ביום
6.6.99, הראשון, נושא כותרת "הסכם הלוואה" להלן: "
חוזה ההלוואה", ואילו השני, נושא כותרת "
הסכם", להלן: "
חוזה ההקמה" ושניהם ביחד: "
החוזים". העתקיהם של החוזים צורפו כנספח
ב' ו-ג' לכתב התביעה המתוקן, להלן: "
כתב התביעה". כן כרוך בעיסקה, בזיקה לחוזה ההלוואה,
שטר משכנתא אשר נחתם, לטענת התובע, "בד בבד" עם החתימה על החוזים ואילו לטענת הנתבעת, נחתמו
שטרי משכנתא, ביום
17.6.99. אעיר כי התובע לא צירף לכתב התביעה נסח רישום ואילו נסח הרישום שצורף לכתב התביעה
המקורי, מלמד על רישום משכנתא באמצעות שטר בודד. על פי סעיף
.5.2 לחוזה ההלוואה, נרשמה המשכנתא על המקרקעין להבטחת התחייבויותיו של התובע על פי חוזה ההלוואה וחוזה ההקמה גם יחד.
בכתב התביעה טען התובע כי "עיקרו" של חוזה ההלוואה היה החכרת המקרקעין בשלמות לצורך תכנון, הקמת והפעלת תחנת תדלוק על המקרקעין וזאת "בתמורה לשתי הלוואות" בסכום כולל של
500,000$ ואילו בחוזה ההקמה, אשר נחתם, כאמור, באותו היום,
התחייבה הנתבעת לפעול לשינוי ייעוד המקרקעין ולהשגת כל ההיתרים והרשיונות הדרושים לשם הקמת תחנת התדלוק.
אין מחלוקת כי התובע קיבל לידיו על פי חוזה ההלואה, סכום של
300,000$ בלבד וכי טרם החזיר לידי הנתבעת סכום זה או כל חלק ממנו וכן אין מחלוקת כי לאחר שהתובע לא עמד בתשלום החזרי המשכנתא פתחה כנגדו הנתבעת, בחודש יולי
2001, בהליכי הוצאה לפועל למימוש המקרקעין בהתאם לשטר המשכנתא.
טענות התובע
3. טענתו העיקרית של התובע בס'
12 לכתב התביעה היא שהעיסקה
לא יצאה לפועל משום שהנתבעת, במעשיה או במחדליה, הביאה לסיכולה וכי נקשרה בה מלכתחילה בהיעדר תום לב, משום שלא התכוונה להקים תחנת תידלוק על המקרקעין אלא רק למנוע מחברות מתחרות להיקשר עם התובע בחוזה להקמת תחנת תידלוק במקרקעין. עוד טען התובע כי לצדדים לחוזה ההלוואה היה
"ברור לחלוטין" כי ההלוואה היוותה תשלום על חשבון "התמורה אשר תגיע לו (
לתובע - ר.ג') מאת הנתבעת כתוצאה מהתקשרותו עימה" בחוזה ההקמה, ועוד "היה ברור לנתבעת, כי
הלוואה זו לא תוחזר בפועל שהרי ניתן יהיה להקים את תחנת תידלוק במקרקעין".
על יסוד טענותיו בכתב התביעה, עתר התובע לפסק דין הצהרתי לפיו, כפועל יוצא ממחדלי הנתבעת, החוזים וכן שטר המשכנתא מבוטלים וכי יש למחוק כל הערה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין מכוח השטר ולהוסיף ולהצהיר כי אינו "חב לנתבעת דבר". כן עתר לסעד כספי בגין ההפסדים הכספיים שנגרמו לו עקב טיפולה הלקוי של הנתבעת בביצוע העיסקה, אותם העריך, על יסוד חוות דעת מומחה שצורפה לכתב התביעה, בסכום של
6,500,000 ש"ח, שהועמד, לצרכי אגרה, על סך של
3,500,000
ש"ח.
טענות הנתבעת
4. לעומתו טוענת הנתבעת בכתב הגנתה המתוקן, להלן: "
כתב ההגנה", כי גם אם תתקבלנה כל טענותיו של התובע כנכונות, עדיין לא יהיה זכאי לסעד ההצהרתי לו עתר בכתב תביעתו המתוקן
- הצהרה בדבר ביטול החוב וביטול המשכנתא שכן,
אין זיקה משפטית בין חוזה ההלוואה לבין העיסקה. לטענתה, חוזה ההלוואה אינו דן בהקמה ובהפעלת תחנת התידלוק וההלוואה שניתנה על פיו לא ניתנה כתמורה לדבר. לגירסת הנתבעת, היא הייתה נכונה להעמיד לתובע הלוואה בסך
300,000$ בלבד, שעה ש
200,000$ לא היו מיועדים כלל להינתן לתובע אלא היו אמורים לשמש, על פי חוזה ההלוואה, תשלום בשם התובע ישירות לוועדה המקומית לתכנון ובניה, עבור היטל השבחה ולאחר קיומם של התנאים הקבועים להעברתה, בחוזה ההלוואה. הנתבעת הוסיפה וטענה בכתב ההגנה כי היא הייתה נכונה להעמיד לתובע הלוואה, בהתאם לבקשתו, בשל "רצונה העז" להקים את תחנת התידלוק "ומסיבה זו בלבד". כן הוסיפה וטענה כי אמנם סברה שקיים סיכוי להקמת תחנת התידלוק "אך זו בוודאי לא היתה הסיבה" למתן ההלוואה ולשיטתה, "העובדה כי נקבע שזוהי הלוואה וכי חטאר (
התובע - ר.ג') יהיה חייב בהחזרתה", היא שמוכיחה כי ידעו כי קיים ספק בדבר הקמתה, שעה שהנתבעת היתה נכונה לשאת, בין יתר הוצאות התכנון, גם בסבסוד ההלוואה שעה שהיתה
"משוכנעת, בדיעבד בטעות" כי התובע "יהא הגון מספיק להחזיר את ההלוואה מיד כאשר ידרש".
הליכי מימוש המשכנתא, בהם פתחה הנתבעת ביולי
2001, נועדו לפרוע את חובו של התובע על פי חוזה ההלוואה, משלא החזיר לה אף חלק מסכום ההלוואה על אף שהודיעה לו על העמדת החוב לפירעון כבר בתחילת שנת
2000 וחזרה ודרשה ממנו לפרוע אותו.
עוד טענה הנתבעת כי אף אם תתקבל טענתו של התובע ויוצהר על ביטול החוזים ושטר המשכנתא הרי
"הביטול גורר בהכרח את חובת ההשבה" ואילו בפי התובע אין כל נימוק מדוע הוא פטור מהשבת
300,000$ עם ביטול החוזה המבוקש על ידו.
הנתבעת אף הכחישה את טענת התובע כי נקטה בחוסר תום לב, הצהירה כי היא "הייתה ועודנה מעוניינת" בהקמת תחנת התדלוק "על ציר זה" וכן טענה כי כבר בעת ההתקשרות בין הצדדים שניהם גם יחד
"לא היו בטוחים בכל אפשרות" כי יצליחו להתגבר על המכשולים התכנוניים ולהקים את תחנת התידלוק. הנתבעת הוסיפה וטענה כי העיסקה נכשלה על אף שביקשה לעמוד בחובותיה על פי חוזה ההקמה, בשל כך שהתובע
העלים ממנה עובדות שהיו ידועות לו עובר להתקשרות ובשל מחדלו של התובע מלרכוש חלקה אחרת, תחת חלקה
81 וכן בשל כך שנטל על עצמו לאחר סיכום עימה אחריות לביצוען של פעולות שונות מול רשויות התכנון ונכשל בכך.
השתלשלות ההליכים בבית משפט השלום
5. התביעה הוגשה במקורה ביום
25.10.01, במסגרת
ת.א. 238951/01 בבית משפט השלום בחיפה. בכתב התביעה המקורי, עתר התובע לפסק דין המצהיר כי אינו חב לנתבעת סכום כלשהו בגין החוזים שנכרתו בין הצדדים לרבות שטר המשכנתא וכי שטר המשכנתא בטל ויש למחוק כל הערה במרשם המקרקעין שנרשמה על יסודו.
בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה,
בש"א
18828/01 למתן צו במעמד צד אחד, המעכב את הליכי מימוש המשכנתא במקרקעין שבבעלותו. בבקשה נטען כי סיכויי תביעתו להתקבל "טובים ביותר" וכי אי מתן הצו יגרום לו נזק בלתי הפיך פרי "מכירת המקרקעין, עוד קודם לבירור התובענה", להלן: "
הבקשה".
ביום
26.10.01, שהיה יום
שישי בשבוע, הורתה כב' השופטת בר זיו, בהיעדר הצדדים, על עיכוב הליכי המשכנתא עד למתן החלטה אחרת בכפוף להפקדת ערובה עצמית וכן הפקדת
5,000 ש"ח במזומן או ערבות בנקאית צמודה בשיעור זהה, בלתי מוגבלת בזמן. בגוף ההחלטה על מתן הצו הוסיפה וקבעה כב' השופטת בר זיו את הדיון בבקשה במעמד הצדדים ליום
31.10.01, הוא יום רביעי בשבוע, והורתה על המזכירות להמציא העתק מההחלטה לב"כ התובע אשר חויב להמציא את העתק בקשתו, על נספחיה, לב"כ הנתבעת בתוך
24 שעות. על פי האישור המצוי בתיק הבקשה, הומצאה החלטת בית המשפט למספר הפקס של ב"כ התובע, המופיע בכותרת הבקשה,
כבר באותו היום, בשעה 9:17 בבוקר. התובע מילא אחר החלטת בית המשפט באשר לערבויות ביום
28.10.01. ביום הדיון, הוא, כאמור, יום רביעי בשבוע, התייצבה ב"כ התובע אך ב"כ הנתבעת לא התייצב. בפני בית המשפט טענה ב"כ התובע כי אינה יודעת מדוע ב"כ הצד שכנגד לא התייצב וכן הוסיפה "קיבלנו את החלטת ביהמ"ש רק ב
יום חמישי בערב שלא היה אף אחד במשרד. שלחתי לב"כ המשיבה את ההחלטה ויש לי גם אישור מפקידה שקיבלה את המסירה".
לא ברור לי לאיזה יום חמישי התכוונה ב"כ התובע, שהרי הצו הארעי ניתן ע"י כב' השופטת בר-זיו ביום
שישי והדיון במעמד הצדדים נקבע ליום
31.10.01, יום
רביעי בשבוע, כך שבין שני המועדים לא היה יום חמישי כטענת ב"כ התובע.
בנסיבות אלה, ביקשה ב"כ התובע להותיר את הצו על כנו. בית המשפט נעתר לבקשה
והורה כי הצו יוותר על כנו "עד להחלטה אחרת", וכן הורה על המזכירות להמציא העתק החלטה לנתבעת.
ביום
4.12.01 הגיש ב"כ הנתבעת בקשה, בש"א
21634/01, בה עתר לדחיית התובענה על הסף או העברתה לדיון בבית המשפט המחוזי,
בשל היעדר סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בו. טעם הבקשה נעוץ היה בכך שהסעד המבוקש בתביעה הוא פסק דין הצהרתי שאינו נוגע לחזקה או שימוש במקרקעין.
6. ביום
10.12.01 הגיש ב"כ הנתבעת בקשה,
בש"א 21991/01, שהוגשה בבית משפט השלום בה עתר לביטול ההחלטה מיום
31.10.01, להלן: "
בקשת הביטול". נימוקי בקשת הביטול נשענו
כולם על פגמים פרוצדוראליים שעיקרם בכך שהמצאת הבקשה למתן צו המניעה הארעי וכן המצאת כתב התביעה על ידי ב"כ התובע, לא הייתה המצאה כדין וכי החלטת בית המשפט מיום
26.10.01 בה נקבע הדיון ליום
31.10.01,
כלל לא הומצאה לב"כ הנתבעת.
כן הגיש ב"כ הנתבעת באותו היום תגובה לבש"א
18828/01 ובמסגרתה עתר לביטול הצו מיום
26.10.01, להלן:
"התגובה לבקשה", מנימוקים שונים,
לרבות קיומם של פגמים פרוצדוראליים שנפלו בהמצאת הבקשה וההחלטה.
הטענות בדבר הפגמים הפרוצדוראליים שהעלתה הנתבעת בתגובה לבקשה זהים, כמעט מילה במילה, לטענות בדבר אותם הפגמים שהעלתה בבקשה לביטול. אולם, אם בבקשת הביטול כוונו אותן טענות לשמיטת הקרקע תחת החלטת כב' השופטת בר זיו מיום
31.10.01, בתגובה לבקשה תכליתן הייתה לשמוט את הקרקע תחת צו המניעה הארעי לו זכה התובע בהחלטה (מיום
26.10.01), על יסוד הטענה כי בשל אי מילוי הוראות בית המשפט והתקנות באשר להמצאת
הבקשה פקע הצו מיום
26.10.01 מאליו.