החלטה בתיק בש"א 2540/05

1.         בפני בקשה להורות כי קביעת הנכויות הרפואיות שנעשתה על ידי המוסד לביטוח לאומי - היא הקובעת.

2.         המשיבה מס' 1 נפגעה בתאונת דרכים ביום 23.03.93 והמשיב מס' 2 הינו בעלה של המשיבה מס' 1.

            המשיבים הינם התובעים בתובענה העיקרית, והמבקש כאן הוא הנתבע בתובענה, בא כוחם לשעבר של המשיבים, בתובענה קודמת שהוגשה על ידם לפיצויים בגין התאונה פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: " החוק"), ועילת התביעה כנגדו הינה בגין רשלנות מקצועית של עורך דין. 

            התובענה הקודמת התבררה בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בפני כב' הנשיא לרון, ופסק הדין שניתן בה ביום 30.05.99, התבסס על נכות רפואית בשיעור של 46.13% ואילו כיום נכותה של המשיבה מס' 1 עומדת על 63.55% (נכות רפואית).

            הטענה העיקרית של המשיבים, כי המבקש הגיש בשמם את התביעה הקודמת מוקדם מידי, לפני שהתגבש הנזק המלא או שהתרשל בכך שלא ביקש להביא ראיות נוספות במסגרת הליך נוסף שהתנהל בביהמ"ש העליון.

3.         המבקש, עותר להורות כי דרגת הנכות ו/או הממצאים והמסקנות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הם המחייבים כאמור לפי סעיף 6 ב. לחוק, וכי אין לחרוג מקביעת המל"ל וכי אין להיזקק בתובענה זו לחוות דעת רפואיות מטעם המשיבים.

4.         בבקשתו טען המבקש כי המסלול בו התנהל המשפט בפני כב' השופט (בדימוס) לרון, הוא המסלול שהותווה  בסעיף 6 ב' לחוק, וכי הקביעה של דרגת הנכות ע"י המל"ל היא זו שחייבה גם בתובענה הקודמת של המשיבים.

5.         המשיבים נתנו תגובה לבקשה בה נתבקש ביהמ"ש לדחות הבקשה ולחייב המבקש בהוצאותיהם, וכן טענו כי הבקשה אינה אלא מחזור של בקשתו "לעיון מחדש בהחלטת ביהמ"ש" מיום 14.03.05 וכי יש בה רק הטרדה וסרבול ההליך המשפטי, תוך גרימת הוצאות למשיבים.

            עוד טענו המשיבים, כי התובענה אינה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וביהמ"ש אינו נדרש לקבוע כיום נכות על פי סעיף 6 ב' לחוק.

עוד טענו המשיבים כי התובענה שהוגשה כנגד המבקש, הינה בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהתנהגותו ומחדליו של המבקש, וכי התובענה כאן הינה תובענה נזיקית שאינה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

6.         אחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובכתב התשובה לבקשה, אין לי אלא לקבל בקשת המבקש ולדחות טענות המשיבים מכל אחד ואחד מנימוקי המבקש וכדלקמן.

7.         אין חולק שהנכות בתובענה הקודמת התבססה לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי; היינו לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים. גם אם תתקבל טענתם של המשיבים בדבר התרשלותו של המבקש בניהול התובענה הקודמת, הרי שגם במקרה כזה ביהמ"ש יידרש לאמוד את נזקיה של המשיבה 1. הואיל ונזקיה של המשיבה 1 התבססו עד עתה לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים, הרי שאין כל סיבה ממשית לשנות את דרך קביעת הפיצויים ולהקנות למשיבה מס' 1 - יתרון דיוני, בלתי הוגן. לפי מה שהובא בפני ניתן להניח שגם אלמלא ההתרשלנות המקצועית הנטענת (ואינני קובע בשלב זה שהייתה התרשלות מצידו של המבקש), נזקיה של המשיבה 1 היו נאמדים עפ"י קביעת המוסד לביטוח לאומי ואין כל הצדקה לקבוע שיטה חדשה לבדיקת נזקיה של התובעת.

8.         אמנם כאמור החלטתי לקבל את הבקשה, אך חובה עלי לציין כי מצאתי שדרך התנהלותו של המבקש - איננה ראויה, ואסביר את דברי.

            עוד במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 28.02.05, עתרו המשיבים לאפשר להם להגיש חוות דעת רפואיות מטעמם, ובאותו דיון, אמנם נרשמה התנגדותו של המבקש, אך לא מן הטעמים שהועלו בבקשה זו, אלא בעיקר בשל האיחור בהגשת חוות הדעת. באותה עת, לא העלה המבקש כל טענה כי הנכות שנקבעה במל"ל היא המחייבת, ומשלא הועלתה טענה זו - הארכתי למשיבים את המועד להגשת חוות דעת רפואיות מטעמם.

            בעקבות כך נאלצו המשיבים להכנס להוצאות כספיות והגישו שלוש חוות דעת רפואיות של ד"ר נוביק אולגה, מומחית לפסיכיאטריה, ד"ר הרשק פטרו, מומחה בנוירולוגיה ושל ד"ר יהודה קולנדר, אורטופד מנתח.

            המבקש העלה לראשונה הטענה שהנכות המחייבת היא על פי סעיף 6 ב' רק בבקשתו מיום 14.03.05, ובעקבות קבלת תגובת המשיבים, הוריתי כדלקמן:-

            "1. ביהמ"ש ממליץ לצדדים לנסות לגבש הסכמה במחלוקת שעומדת על הפרק ובשאלה האם יש להסתמך בקביעת הנכות על החלטת המוסד לביטוח לאומי או על חוות דעת רפואיות.

2. למותר לציין שביהמ"ש לא נתן את דעתו בעניין זה ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין אומר כבר עתה, כי עצם העובדה שהתובעים הגישו חוות דעת רפואיות אין ללמוד ממנה דבר (גם לא מעצם העובדה שבית המשפט האריך את המועד להגשת חוות דעת ובכך נעתר לבקשת התובעים).

3. ככל שלא תתגבש הסכמה ייתכן וראוי ותוגש בקשה מסודרת בעניין זה, בהתאם לתקנה 241 לתקנות".