החלטה בתיק בש"א 592/06

1.      בפני בקשה להורות על דחייתו על הסף של הערעור שהגישה המשיבה, מן הטעם כי הוגש לכאורה באיחור של 17 ימים.

2.      לטענת המבקשות, המשיבות בערעור,  ביום 18.05.06 ניתן פסק הדין נשוא הערעור שלא במעמד הצדדים. ביום 25.05.06 פורסם פסק הדין, וביום 31.05.06 הומצא פסק הדין לבא כוח המבקשות. לטענת המבקשות, המשיבה ידעה על פסק הדין והכירה אותו לפרטיו עובר ליום 30.05.06 ואף עשתה בו שימוש, כאשר ביום 30.05.06 שלחה המשיבה למבקשות מכתב ובו תבעה תשלום מיידי של הסכום שנפסק בבית הדין קמא, על כל רכיביו. לפיכך, המועד האחרון להגשת הערעור היה יום 29.06.06, וביום 16.07.06 , עת הגישה המשיבה את ערעורה, חלף המועד להגשת ערעור.

3.      המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה,בניגוד לאמור בבקשה, פסק הדין הומצא לה רק ביום 02.07.06 באמצעות דואר רשום על ידי מזכירות בית הדין, יחד עם החלטת בית הדין קמא בבקשת המבקשות לתיקון פסק הדין במסגרת בש"א 2310/06. על כן, הערעור הוגש במועד ודין הבקשה להדחות. זאת ועוד, אין כל רלבנטיות למועד בו פורסם פסק הדין, מאחר והמועד ממנו מתחילים למנות את המועד להגשת הערעור הוא מועד המצאתו כדין של פסק הדין לבעל הדין מגיש הערעור. עוד נטען, כי המועד הקובע הוא המועד בו הומצאה ההחלטה בבקשה לתיקון פסק הדין, על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

4.      לחלופין, טוענת המשיבה כי גם אם לדעת בית דין זה אחרה המשיבה בהגשת הערעור מטעמה, בטרם יכריע בית הדין בבקשה עליו לשקול את "הטעמים המיוחדים" ובין היתר, סיכויי הערעור, אי התממשות עקרון סופיות הדיון ומידת האיחור, ולהאריך את המועד להגשת הערעור.

דיון והכרעה

5.      לאחר עיון בבקשה, בתגובה לבקשה, בפסק דינו של בית הדין קמא ובהודעת הערעור, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.   

6.      אקדים ואומר, כי טענת המשיבה לפיה מניין הימים החל במועד המצאת ההחלטה הדוחה את הבקשה לתיקון פסק הדין, דינה להדחות. כאשר מוגשת בקשה לתיקון פסק דין, ובית המשפט מחליט לדחות את הבקשה לתיקון, ולהותיר את פסק הדין על כנו, המועד הקובע להגשת ערעור הוא מועד מתן פסק הדין (ולא מועד ההחלטה בבקשה לתיקון). רק כאשר בית המשפט נעתר לבקשה לתיקון פסק הדין, רואים את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין לעניין ערעור.

בש"א 903/05 יומטוביאן נ' איכנטל ואח' (מיום 30.1.2005).

7.      לפיכך, השאלה העומדת לדיון היא מה המועד בו החל מניין הימים להגשת ערעור המשיבה: האם המועד בו ידעה על פסק הדין או המועד בו הומצא לה פסק הדין כדין. עיון בפסיקה מעלה כי קיימות שתי גישות : גישה  אחת, הדוגלת ב"כלל ההמצאה",  שמה את הדגש על חוקיות ההמצאה של ההחלטה. גישה שנייה, הדוגלת ב"כלל הידיעה",  שמה את הדגש על ידיעתו של בעל הדין על ההחלטה. אולם, נראה לי כי מעיון בפסיקה עולה המסקנה כי בכל מקרה, כאשר אין ספק בנוגע לידיעה מלאה של בעל דין על פסק הדין או בנוגע למועד להגשת הליך ערעורי, גובר "כלל הידיעה".   לפיכך, כאשר מוכח כי בעל הדין ידע בפועל על החלטת בית המשפט שניתנה בעניינו ולא נקט בהליך ערעורי במועד, לא תתקבל טענתו כי השיהוי מוצדק, בשל אי המצאה כדין.

ראו:

בש"א 6171/04 -א גב'  רינה מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (מיום 25.07.04)

רע"א 1656/00-א   גרנד אלקטריק ישראל ואח' נ' legrand snc (מיום    25.07.06)

רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן (מיום 17.10.04)

רע"א 7724/04 לריסה גולנו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (מיום 04.11.04).

8.      עיון בתגובת  המשיבה  מעלה כי המשיבה אינה מכחישה את העובדה כי פסק הדין המלא היה בידיה לפני המועד בו הומצא לה כדין, ביום 2.7.2006. עובדה זו עולה גם מנספח ב' לבקשה - מכתב ב"כ המשיבה לב"כ המבקשות, בו נדרשו המבקשות לשלם את מלוא הסכום שנפסק בפסק הדין, על כל מרכיביו.  לאור האמור, נראה לי כי במקרה הנדון יש להעדיף את כלל הידיעה, ולקבוע כי מירוץ הזמן להגשת ערעור החל, לכל המאוחר, ביום 30.5.2006, המועד בו פנתה המשיבה בכתב למבקשות ודרשה מהן תשלום על פי פסק הדין.

9.      יתר על כן. נראה לי כי במקרה הנדון, מעבר לכך שיש לראות את ידיעת המשיבה על פסק הדין כהמצאה כדין, מכתב ב"כ המשיבה אף יצר השתק. משהעלתה המשיבה דרישה על פי פסק הדין במכתבה מיום 30.5.2006, רשאיות היו המבקשות להניח כי המשיבה יודעת על פסק הדין במועד זה, וכי אם לא הוגש ערעור עד ליום 29.6.2006, משלימה המשיבה עם תוצאת פסק הדין. יש להדגיש, כי במכתבה נספח ב' לבקשה, לא הודיעה המשיבה למבקשות כי בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין.

השוו:

רע"א 1656/06 - א גרנד אלקרטיק ישראל ואח' נ' LEGRAND SNC (מיום 25.7.2006).

10.  בהתייחס לטענות האחרות בתגובת המשיבה ולבקשתה החלופית - להאריך את המועד להגשת ערעור: