1. סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים) קובע, כי משהוגשה בקשה לעצור אדם, רשאי שופט, לאחר שעיין בחומר שעליו מתבססת הבקשה, לצוות בהחלטה מנומקת בכתב, על מעצרו של אותו אדם או על שחרורו בערובה או ללא ערובה.
העורר, אחמד ג'עפרי, נעצר ביום 3.12.03 בחשד כי נטל חלק בניסיון לגניבת משאית מבית-שמש, במטרה להעבירה לשטחים. ניסיון זה בוצע בחודש ספטמבר 2003, ומשנעצר העורר ביקשה המשיבה, בתאריך 11.12.03, מבית משפט השלום בירושלים, להאריך את מעצרו בארבעה ימים, לצורך הגשתו של כתב אישום. בקשה זו נדחתה על ידי השופט המלומד (השופט ח' לי-רן), אשר חרף הנחתו כי בידי המשיבה ראיות לביסוס החשד שדבק בעורר, הוא סבר כי "משנסתיימה החקירה, שוב אין עוד מקום לטענה בדבר חשש לשיבוש הליכי חקירה אם ישוחרר החשוד ממעצרו". בית המשפט הוסיף ונימק את החלטתו בכך שחשודים אחרים בביצועה של העבירה שוחררו ומתהלכים חופשי, וביניהם גם מי שהפליל את העורר. בית המשפט היה ער לכך שהעורר הינו תושב בית-לחם, אולם קבע כי "בעובדה זו בלבד אין כדי למנוע שחרורו בתנאים, ובלבד שיהיה בתנאים אלה כדי להבטיח התייצבותו לדיון".
2. סעיף 55 לחוק המעצרים קובע, כי משהוחלט על שחרורו של אדם שהיה נתון במעצר, רשאי בית המשפט לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב ושלא תעלה על 48 שעות, אם הודיע
היועץ המשפטי לממשלה או תובע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה.
הדיון בבית משפט השלום בעניינו של העורר התקיים בנוכחותו ובנוכחות בא-כוחו ואיש משטרה שאינו "תובע" כהגדרתו של זה בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חסד"פ). במצב זה לא יכול היה מי שיצג את המשיבה לבקש מבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 55 לחוק המעצרים, ובעקבות כך, מיהר נציג המשיבה בתום הדיון להזעיק תובע, וזה הגיש בקשה להשהות את ביצוע השחרור למשך 24 שעות לצורך הגשתו של ערר. לעניין זה אני סבור, כי עקב סמיכות הזמנים בין מתן החלטת השחרור להתייצבות התובע, ולנוכח העובדה כי בית המשפט לא קם ממקומו, נכון לראות בבקשה שהגיש התובע כבקשה שהושמעה במעמד מתן ההחלטה בדבר השחרור. ואכן, בית משפט השלום לא ראה מקום לדחות את הבקשה והורה לקבל את תגובתו של הסנגור אשר בינתיים עזב את בית המשפט. בסופו של דבר התחדש הדיון בשעה 16:15 לערך, כשלוש שעות לאחר שהוחלט על השחרור, וכל אותו הזמן נותר העורר עצור וכבול באזיקים. בעקבות הדיון המשלים דחה בית המשפט את בקשת המשיבה להשהות את השחרור.
3. במהלך הדיון בפני לא היה ברור אם עד למתן החלטתו המשלימה של בית משפט השלום הספיק העורר למלא אחר תנאי השחרור. אם כך הוא עשה, ולחלופין, אם לא נתנו לו השוטרים הזדמנות לעשות זאת ועקב כך נותר במעצר, יש לראות בכך הפרה בוטה של החלטת בית המשפט. לעניין זה לא אסתיר, כי התרשמתי שגורמי המשיבה לא יצאו מגדרם כדי לאפשר את שחרורו של העורר, וגם אם נהגו כך משום השקפתם כי החלטתו של בית משפט השלום שגויה ועקב הרצון להביא את השגותיהם בפני בית המשפט המחוזי, נותרת התנהגותם התנהגות לא ראויה. עם זאת, חוששני כי האשם אינו רובץ לפתחם של גורמי המשיבה בלבד, וגם בית משפט השלום תרם לכך בהחלטותיו. להלן אבהיר את דברי.
4. הפעלתה של הסמכות הקבועה בסעיף 55 לחוק המעצרים להשהייתו של שחרור, מסורה לשיקול דעתו של השופט היושב בדין, ובנסיבותיו של העורר הנוכחי היה אמור השופט המלומד לאזן, בין היתר, בין חזקת החפות העומדת לעורר וזכותו לחרות, לבין זכותו של הציבור שהעורר ודומיו לא יוסיפו לפגוע בקניינם. על פי ממצאו של בית משפט השלום, מצויות בידי המשיבה ראיות לכך שהעורר שב ופגע ברכוש הזולת, ואם תוסיף לכך את העובדה כי מדובר במי שכבר חטא בעבר בביצוען של עבירות דומות, עולה החשד כי העורר אינו נתון למורא החוק, ולאפשרות זו מרמזת גם העובדה שהוא ביצע את המעשים המיוחסים לו הפעם כאשר מאסר על-תנאי בר-הפעלה תלוי מעל לראשו. את רשימת השיקולים כנגד שחרור העורר חותמת העובדה כי מדובר בתושב בית לחם, אשר ביחס אליו נכון לומר כי החשש שהוא יימלט מאימת הדין או ינסה להשפיע על עדי-תביעה, הוא חשש שאינו קלוט מן האוויר.
אכן, גם בנסיבות אלו, רשאי היה השופט המלומד לקבוע כי יש בידו אמצעים כדי להבטיח את הציבור ממסוכנותו של העורר, מחד, ולהבטיח את התייצבותו בפני בית המשפט המחוזי לדיון בערר ולמשפטו, מאידך. אולם נדמה כי טוב אם נשנן כולנו כי שופטים בשר ודם אנו, ועל כן החלטותינו עלולות להימצא לעתים שגויות, ואף ככאלה אשר כרוך בהן נזק בלתי-הפיך לציבור ולעשיית הצדק, ומכאן החשיבות הנודעת לבחינתן של החלטות מסוג זה על ידי ערכאת הערעור. לעניין זה יפים דבריו של חברי השופט מ' חשין בבש"פ 7968/01
מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם):
"כאמור בראש דבריי, סירב בית-משפט קמא לעכב את ביצוע החלטתו ל48 - שעות, ועל-כך ביקשתי למחות. כפי שנאמר לא אחת (ראו, למשל, בש"פ 1986/84 -
עמאר, פ"ד מח(3) 133, 151, 152; בש"פ 6671/95 -
אבו רחמון; בש"פ 2512/96 -
נסאסרה, פ"ד נ(2) 101, 107-106; בש"פ 3413/96 -
רוזנצוויג) סמכותו של בית-משפט לעכב ביצוע החלטה על שחרור ממעצר סמכות חשובה היא ביותר, ושומה עליו על בית המשפט לשקול היטב-היטב עד שמסרב הוא למדינה לעשות שימוש בסמכותו זו. העובדה שבית-משפט קמא סובר כי ראוי לשחרר נאשם ממעצר, החלטה היא הנתונה לערר, ונכון וראוי הוא כי בית-משפט קמא ייתן הזדמנות לבית-משפט שלערעור להידרש לערר המדינה בלא שייווצר סיכון אך בשל שחרורו של נאשם ממעצר עד לשמיעת הערר. בענייננו קבע בית-משפט קמא כי תנאי השחרור הם "די מספיקים ומבטיחים" את הופעת המשיבים לכל מקום שיידרשו להופיע בו, ומטעם זה סירב לבקשת עיכוב הביצוע. טעם זה אין די בו כדי לשלול את מסוכנות המשיבים. למותר לומר שקביעת בית-משפט קמא כי אין נשקפת סכנה מן המשיבים - קביעה זו באשר היא - אין די בה, שהרי החלטה זו עצמה היא האמורה לעבור ביקורת בערר. אם דברים שאמרנו נכונים הם על דרך הכלל, לא-כל-שכן נכונים הם מקום שהנאשם - כמשיבים שלפנינו - שוהה במעצר. כל אחד מן המשיבים היה במעצר כחודש ימים, ועל רקע זה ראוי היה כי בית-משפט קמא יאפשר לבית-משפט שלערעור לדון בערר באורח חופשי כפי שהוא עצמו דן בבקשה למעצר עד תום ההליכים".
5. העולה מהאמור הוא, כי הכול מצווים לנקוט בזהירות מיוחדת, ולא רק במעצרו של אדם, אלא גם בשחרורו, והמקרה שבפני הוא דוגמה מובהקת לכך. כאמור, לעולם שמורה בידי בית משפט השלום הסמכות לשחרר עצור, אולם לנוכח אותן סכנות הכרוכות בשחרורו של העורר שבפני, נכון היה לאפשר את בחינת החלטותיה של הערכאה הראשונה, הואיל ואלו עלולות להימצא שגויות, ולא בעיניהם של גורמי התביעה, אלא על ידי ערכאה שיפוטית גבוהה ממנה. במצב זה טוב היה עושה בית משפט השלום אם היה מעניק למשיבה את הארכה לה עתרה, ולו למספר שעות, ומשהחליט שלא לעשות זאת, חוששני שבכך הוא שגה, ושגיאתו גררה בעקבותיה החלטות נוספות, חלקן לא ראויות ולחלקן אין בסיס שבחוק. כזו היא החלטת המשטרה להוסיף ולהחזיק את העורר במעצר חרף החלטתו המשלימה של בית משפט השלום, וכזו היא גם החלטת המשיבה לפנות בטלפון לשופט בית המשפט המחוזי ולקבל את הסכמתו למעצרו של העורר עד לדיון בערר. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, תהה בא-כוח העורר למקור הסמכות להורות על עיכוב ביצוע השחרור בטלפון, ועל כך הגיב בית המשפט באומרו שהוא פועל מכוח סמכותו הטבועה. בסוגיה זו הרחיב בית המשפט בעת שנימק את החלטתו בכתב, ולעניין מקור הסמכות מנה את אלה: סמכות טבועה; סעיף 54 לחוק המעצרים ("בעיון חוזר ובערר ראשי בית המשפט לקיים את ההחלטה שעליה עוררים, לשנותה או לבטלה ולתת החלטה אחרת במקומה"); סעיף 3 לחסד"פ ("בכל עניין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק"); סעיף 213 לחסד"פ ("סמכות בית משפט שלערעור").
חוששני שאין בידי להסכים עם מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי. ההפניה לסמכות טבועה אינה ממין העניין, הואיל ובסוגיית השהיית שחרורו של אדם הנתון במעצר, נקבע הסדר מיוחד בחוק, הוא ההסדר הכלול בסעיף 55 הנ"ל. יותר מכך, מלשון הכתוב "במעמד מתן ההחלטה" אתה למד כי המחוקק התכוון להקפיד ולקיים גם בסוגיית השהיית השחרור את העיקרון המנחה בהליכים פליליים, היינו, שאלה יתקיימו בפני חשוד/נאשם, ולא בהיעדרו. לעניין זה אוסיף, כי סעיף 57 לחוק המעצרים מונה מספר עניינים בהם לא ידון בית משפט אלא בנוכחות המשוחרר או העצור (לפי העניין). בין אותם עניינים לא נמנה סעיף 55 לחוק המעצרים, אולם אין להבין מכך על חסר שבחוק, אדרבא, נראה כי המחוקק לא ראה מקום לחזור על הברור מאליו לאור לשונו של סעיף 55, לאמור, הגשת הבקשה להשהיית השחרור, תהיה ב"מעמד מתן ההחלטה", וממילא גם ברור כי ההליך יתקיים במעמד העצור ולא בהיעדרו. מכאן, שגם אם לבית משפט שלערעור מסורה הסמכות להורות על עיכוב ביצוע, הפעלתה של סמכות זו אסור לה שתיעשה בעקבות פנייה טלפונית של המשיבה ושלא במעמד העצור. גם הטענה לפיה יש לראות בצו המעצר של העורר כ"צו-הבאה", היא טענה שראוי היה שלא תיטען, הואיל וסעיף 99 לחסד"פ מתנה את מתן צו ההבאה בקיומו של צורך לכפות על נאשם את התייצבותו למשפט. והרי בעניינו של העורר לא נעשה ניסיון כלשהו להעמיד במבחן את נכונותו להתייצב לשמיעת הערר, וממילא אין זה ברור כלל שהיה מסרב לעשות זאת, סרוב שאולי היה מצדיק הוצאתו של צו-הבאה.
6. תקלה אחרת אשר ארעה בהליכים בפני בית המשפט המחוזי, מקורה בכך שההחלטה מיום 11.12.2003 לא נומקה כלל. עניין זה מציב בפני ערכאת הערעור המבקשת לבחון את אותה החלטה משוכה בלתי עבירה, והוא גם מנוגד להסדר הקבוע בחוק. מכוח אותו הסדר, החלטה לעצור אדם חייבת להיות מנומקת בכתב (סעיף 12 לחוק המעצרים), ובין היתר היא צריכה לכלול מענה לשאלת קיומה של עילת מעצר (סעיף 13 לחוק המעצרים). בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 11.12.2003 אין מענה לכל אלה, ומיותר להסביר את הקושי בפניו ניצבת ערכאת ערעור המבקשת להעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתה. אך לא רק קושי מעוררת אותה החלטה, אלא במידה לא מבוטלת של צדק גם תרעומת, הואיל ונקבע כי הנימוקים יינתנו ביום 14.12.2003, היינו, ביום בו מסתיים המעצר עליו הורה בית המשפט, והרי בשלב זה הופך הדיון בערר לתיאורטי בלבד.
7. העולה מכל האמור הוא, כי הליכים פשוטים של דיון בסוגיית מעצרו של העורר, אותם ניתן היה לקיים ולסיים בפני שתי ערכאות קמא כבר ביום 11.12.2003, גררו החלטות שגויות, שתחילתן בהחלטתו הלא-מאוזנת של בית משפט השלום, והמשכן בהחלטות שחלקן אינן מעוגנות בדין ואחרות העומדות בסתירה אליו. מצב זה שאינו מוסיף כבוד למערכת המשפט, גרם להטרדה מיותרת של בעלי הדין, ועל כן טוב יעשו הכול, ובעיקר בית משפט השלום, אם ישננו את לקחו.
8. חרף האמור עד כה, ועל אף הפגמים שנפלו בהליכים אשר קדמו לשמיעת הערר, ואשר אפשר כי עשויות להיות להם השלכות במישורים אחרים, לא היה בכל אלה כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בערר לגופו. יותר מכך, גם בהחלטה לקבל את הערר ולהאריך את מעצרו של העורר לא מצאתי כי נפל פגם. עברו של העורר, חזרתו לחיי פשע כאשר עונש מאסר על-תנאי מרחף מעל לראשו, והיותו תושב בית לחם, בכל אלה יחד יש כדי להצביע על חשש שהעורר יוסיף לסכן את בטחון הציבור אם יינתן לו להתהלך חופשי, והוא אף עלול שלא להתייצב למשפטו ואפשר גם שינסה להשפיע על עדי תביעה. כל אלה הובילוני למסקנה כי דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.
ניתנה, היום ג' בטבת תשס"ד (28.12.2003).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.