החלטה בתיק בש"פ 11114/05

           בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת נ' מוניץ) מיום 30.11.05, בה נקבע כי בדין האריך בית משפט השלום את מעצרם של העוררים עד ליום 5.12.05. זאת, אף על פי שהארכת המעצר הקודמת הסתיימה באותו יום בשעה 12:00, והעוררים נשארו במעצר והמתינו לדיון בהארכת המעצר שהתקיים רק בשעה 14:30. בהחלטתה הדגישה השופטת כי אמנם ראוי להקפיד עם המשטרה על כך שמועדים למעצר לא יופרו, אולם ציינה כי "משהובא עצור לבית המשפט במועד והבקשה להארכת מעצר הוגשה במועד מאותו שלב פגה סמכותה של המשטרה וזו עברה לידיו של בית המשפט אשר תפקידו בין היתר גם לבדוק את פעולות המשטרה. העובדה שבית המשפט לא היה פנוי מיד באותו רגע לדון בעניינו של העורר אין בה כדי להביא לשחרורו המיידי ובכך עשוי האינטרס הציבורי להיפגע שהרי בית המשפט מצא שיש להורות על הארכת מעצר פעם נוספת...". לגופה של ההחלטה ציינה השופטת כי המעצר הוארך כדין על יסוד הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) ולפיכך הותירה את ההחלטה בדבר הארכת המעצר על כנה.

           בערר שבפניי טענו באי-כוח העוררים כי המשטרה הגישה את בקשת הארכת המעצר בשעה 11:50, דקות ספורות לפני מועד פקיעת המעצר ובכך סיכלה את האפשרות של בית המשפט לדון בבקשה בתוך המועד. לטענתם, בשעה 12:00 פקע המעצר והעוררים שהו במעצר בלתי חוקי. מטעם זה היה על בית המשפט, לשיטתם, להימנע מהארכת המעצר. לטענת העוררים, אין לקבל את עמדת בית משפט השלום כי ניתן להאריך מעצרו של אדם ללא צו של שופט ובלבד שהוא שוהה במתחם בית המשפט והבקשה להארכת המעצר הוגשה בטרם פקע צו המעצר. בא-כוח המשיבה לא חלק על כך שמעצרם של העוררים אכן פקע כיוון שלא הובאו בפני שופט בטרם הסתיימה תקופת המעצר. הוא אף אישר כי החזקתם במעצר של העוררים בשעות אלה הייתה שלא כדין. עם זאת, טען כי גם אם פקע הצו, היה בית המשפט מוסמך להורות על מעצרם של העוררים משהייתה בפניו הצהרת תובע וכי אין מקום להתערב בהחלטתו לעשות כן.

           הנה כי כן, לא נתגלעה מחלוקת עקרונית בין הצדדים בשאלת היות העוררים נתונים במעצר בלתי חוקי משלא הובאו בפני שופט בטרם פקע צו המעצר. המחלוקת שבפניי התמקדה בשאלה האם בנסיבות העניין היה באי חוקיות המעצר כדי להצדיק את שחרורם של העוררים. צודקים הסנגורים בטענתם העקרונית כי משפקע צו המעצר אין לראות את המעצר כמתמשך רק מעצם נוכחותם של העצורים במתחם בית המשפט, גם אם הוגשה הבקשה להארכת מעצרם במועד. בית משפט זה כבר הביע עמדתו כי מעצר אינו מוארך מכוח סמכות טבועה וכי יש לקיים את תקופות המעצר אשר נקבעו בחוק או על ידי שופט על פי חוק, בקפדנות מירבית. הסנגורים קבלו על הנוהג הפסול שהתפתח, לטענתם, במחוזם, ולפיו מוגשות בקשות להארכת מעצר ברגע האחרון בסמוך לפקיעת המעצר באופן שלא ניתן לקיים את הדיון בבית המשפט במועד. לפיכך ביקשו כי בית משפט זה יבהיר את המצב המשפטי ויורה למשטרה לאפשר קיום הדיון בהארכת המעצר - ולמצער את תחילתו - בטרם פקע צו המעצר. אכן, מן הראוי כי התביעה והמשטרה יעשו כל מאמץ להבטיח כי ניתן יהיה לקיים את הדיון בהארכת המעצר בתוך תקופת המעצר. לא נעלם מעיני כי כאשר מדובר במעצר לצורכי חקירה הזמן העומד לרשות המשטרה הוא קצר ויש גם להניח כי הבקשה מוגשת עקב היות החקירה בעיצומה ומטעם זה אף בתנאי לחץ. אף על פי כן אין במצב זה כדי להפחית מחשיבות ההקפדה על עקרון חוקיות המעצר בשל הפגיעה בזכות החוקתית לחירות. משלא עולה בידי המשטרה לעמוד בלוח הזמנים הקבוע בחוק, פוקע צו המעצר, על כל התוצאות המשתמעות מכך.

           כאמור, השאלה הטעונה הכרעה היא האם היה על בית המשפט קמא לדחות את הבקשה להארכת המעצר מן הטעם שהעוררים הוחזקו במעצר שלא כדין. גם באי-כוח העוררים אינם חולקים כי לבית המשפט סמכות לשקול מחדש את מעצרם של העוררים לאחר פקיעת הארכת המעצר הקודמת, אלא שטוענים הם כי יש לייחס משקל מכריע לעובדה שצו המעצר פקע כשעתיים וחצי לפני שהובאו העוררים בפני השופטת ולשחרר את מרשיהם מטעם זה. בנוסף לכך טענו כי ראוי היה גם שבית המשפט יתחשב, בין היתר, בגילם הצעיר של העוררים, ובכך שלעורר 1 עבר נקי ולעורר 2 עבר שאינו מכביד. עוד טענו כי העבירה המיוחסת להם אינה מצדיקה החזקתם במעצר תקופה כה ממושכת של 16 ימים. בא-כוחו של העורר 2 אף טען כי מרשו לא נחקר מאז יום 27.11.05 וגם מטעם זה לא היה מקום להשאירו במעצר.

           כאמור, מקובלת עלי טענת הסנגורים כי משפקע מעצרם של העוררים היה המשך החזקתם במעצר בידי המשטרה שלא כדין. אף מקובלת עלי הטענה כי יש להביא את הנתון של החזקת עצור שלא כדין בגדר השיקולים שעל השופט לשקול בבואו להכריע בבקשה להארכת מעצר. אולם, איני רואה לקבל את הטענה כי שיקול זה היה צריך להיות השיקול המכריע בנסיבות עניינם של העוררים. לעניין זה כבר נאמר בבית משפט זה, מפי השופטת ד' דורנר, בבש"פ 6908/03 ליאור כנפו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) כי "הגם שראוי הוא להקפיד על קיום החוק הפוגע בחירותו של אדם, הרי אינני סבורה שהשעה הנוספת הקימה תקלה שיש להתחשב בה בהחלטה בבקשה למעצר... סמכות עומדת לו לבית-המשפט בכל מקרה, גם אם קודם לכן מעצר האיש החשוד על ידי המשטרה לא היה חוקי, אלא שאז עשוי מעצר זה להיות נסיבה שיש להתחשב בה לצורך הארכת המעצר". מעצרם של העוררים שלפניי הוארך על פי הצהרת תובע כי יש כוונה להעמיד לדין את המעורבים בפרשה הנחקרת, ובהם העוררים, ואף לבקש את מעצרם עד לתום ההליכים. על פי ההצהרה, מדובר בעסקת סמים בכמות ניכרת ובפרשיה שמעורבים בה חשודים רבים. מדובר כמובן, בהצהרה לכאורית והכרעה סופית של התביעה לגבי בקשה עתידית למעצר תיקבע לאחר לימוד מעמיק יותר של חומר החקירה, אשר יאפשר לעמוד על חלקו של כל אחד מן המעורבים בביצוע העבירות הנחקרות. לעת הזו, בשים לב לחזקת המסוכנות הנלמדת מסוג העבירה ומהיקפה ובהתחשב בקיומה של הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, איני רואה להתערב בהחלטת המעצר, אשר ניתנה לאחר ששתי הערכאות שליוו את מעצרם של העוררים והתוודעו לשלבי החקירה סברו כי יש לאפשר לתביעה להשלים את הכנת כתב האישום בעוד העוררים נתונים במעצר.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, א' בכסלו התשס"ו (2.12.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש