1. ערר על החלטותיו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' ברנט) במ"ת 13040-04-12 מיום 6.1.2013 ומיום 29.1.2013, במסגרתן דחה בית-המשפט בקשות לעיון חוזר שהגיש מוחמד אימאם (להלן: העורר) על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז (השופטת נ' אהד) מיום 8.5.2012, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
עיקרי כתב האישום
2. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ונהיגה בזמן פסילה. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 19.6.2011 נפסל רשיונו של העורר על-פי גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופט עמי קובו, ת"פ 50295-03-11). ביום 6.2.2012, בסמוך לשעה 12:30, נהג העורר ברכב מסוג "שברולט קרוז" - בשעה שהיה פסול מלנהוג ברכב - בכביש 40 בעיר לוד, בעודו משוחח בטלפון הנייד. שלושה שוטרים שנסעו באותה העת בכביש, אדם ג'יבלי, שי מטרי ושי וקסמן, הבחינו בו, כרזו לו לעצור, והפעילו אור כחול מהבהב. בתגובה, החל העורר בנהיגה מהירה ופרועה: ירד לשולי הכביש ובכך גרם לרכבים בכביש לסטות מנתיב נסיעתם וגרם למשאית שנסעה מאחוריו לבלום בלימת חירום; סטה לנתיב השמאלי בכביש, האט את התנועה ופגע ברכב באופן שגרם לו נזק; נכנס לצומת מרומזר באור אדום; עלה על אי-תנועה במטרה לעקוף את הרכבים שהיו בנתיב הנסיעה; נכנס לרחוב ללא כניסה ונהג בו בניגוד לכיוון התנועה תוך הפרעה לתנועה. סמוך לאחר מכן, כאשר העורר יצא עם הרכב מהעיר לוד, הגיע שוב לכביש 40 ופנה לכיוון דרום, הבחינו בו שני שוטרים אחרים, יוסי משה חי ואיציק אשרוביץ', שנסעו בניידת בסמוך למקום. משהבחין בהם העורר, הגביר את מהירותו ונסע תוך שהוא עובר מנתיב לנתיב ועוקף רכבים בצורה מסוכנת, באופן שגרם לרכבים לסטות מנתיב נסיעתם ולבלום; משנוצר עומס תנועה בנתיב הנסיעה, נסע העורר על השול השמאלי של הכביש במהירות רבה, באופן שסיכן את הנהגים שנסעו בנתיב הנסיעה, וכך הצליח להימלט מהשוטרים. במהלך נסיעת העורר בשול השמאלי, פגע רכבו ברכב נוסף וגרם לו נזק. ביום 29.3.2012 זיהה השוטר אליהו לוי את העורר ברחוב צה"ל בעיר לוד והורה לו לעצור. העורר, בתגובה, החל במנוסה רגלית מהמקום, עד שנתפס על-ידי השוטר.
הליכי המעצר
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיבה טענה כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, ובהן: דוחות פעולה מאת מספר רב של שוטרים אשר ביצעו את המרדף אחר העורר; זיהוי העורר באמצעות תמונתו שהועלתה מהמסוף המשטרתי על-ידי אחד השוטרים בסמוך לאירוע; ראיה כי הרכב הושכר עבור אמו של העורר; העובדה כי בסמוך למועד האירוע הגישה האם תלונה במשטרה על כך שהרכב נגנב; הרכב נתפס בסמוך לאחר האירוע, בקרבת מקום, כשהיו בו חבלות התואמות את נסיבות התרחשות האירועים, וכמו כן הימלטותו הממושכת של העורר מן השוטרים, גם לאחר קרות האירוע. המשיבה טענה כי נגד העורר קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן ברח מהשוטרים במשך זמן רב ולכן קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו יביא לשיבוש מהלכי משפט; כמו-כן, קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את ביטחון הציבור לאור העבירות התעבורתיות המיוחסות לו. נטען גם כי מסוכנותו של העורר מתעצמת לנוכח עברו הפלילי המכביד, הכולל 10 הרשעות קודמות בעבירות שונות, ביניהן עבירות סמים ואלימות, וכן 20 הרשעות תעבורתיות, ביניהן נהיגה בזמן פסילה.
4. ב"כ העורר חלק על קיומן של ראיות לכאורה שכן לטענתו זיהויו של העורר על-ידי השוטרים כמי שנהג ברכב היא הראיה היחידה הקושרת לכאורה בין העורר לבין המעשים המיוחסים לו. כמו כן טען ב"כ העורר כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. העורר התמקד בטיעוניו בכך שהליך זיהויו כנהג הרכב הוא פסול מעיקרו ולפיכך גרע במידה משמעותית מן המשקל הראייתי שניתן לזקוף לחובתו ממכלול הראיות.
החלטת בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי (השופטת הבכירה נ' אהד, מ"ת 13040-04-12) קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 8.5.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, זאת לאחר שסקר את חומר הראיות כמפורט להלן: ראשית, דו"ח פעולה מיום 6.2.2012 של השוטר ג'יבלי (להלן: ג'יבלי) בו מסר כי ראה את פניו של הנהג ובשיתוף פעולה עם גורם מודיעיני השיג את שמו, העלה את תמונתו במסוף המשטרתי וזיהה את האדם שבתמונה כמי שנהג ברכב. עוד לפי הדו"ח, ג'יבלי הלך עם צוותי שוטרים נוספים לכיוון ביתו של העורר, אך העורר לא היה בבית. שנית, דו"ח פעולה של ג'יבלי מיום 3.4.2012 בו חזר ג'יבלי על עיקרי הדברים שכתב בדו"ח הראשון. שלישית, זכרון דברים של קצין המודיעין בתחנת משטרת לוד (להלן: הקמ"ן) מיום 1.4.2012, לפיו ביום 5.2.2012 שוחח עימו רכז מודיעין על העורר וציין כי הוא סוחר בסמים ונוהג ברכב בעודו בפסילה. למחרת, קיבל הקמ"ן שיחת טלפון מקצין בילוש ימ"ר לגבי רכב שחור מסוג "שברולט" שאחריו רודפת המשטרה, ועל כן קישר הקמ"ן בין העורר לבין הרכב. רביעית, דו"ח פעולה מאת השוטר מטרי (להלן: מטרי) מיום 6.2.2012 לפיו זיהה מטרי את העורר כמי שנהג ברכב באמצעות תמונת מסוף שקיבל. חמישית, דו"ח שכירות הרכב ממנו עולה כי אמנם אמו של העורר היא שוכרת הרכב אולם העורר חתום על המסמך במספר מקומות ומספר הטלפון המצוין בו הוא של העורר. שישית, הודעת העורר מיום 29.3.2012, במסגרתה מסר כי לא זכור לו אם הוא מכיר רכב מסוג "שברולט קרוז" והכחיש שנהג ברכב מסוג זה. כמו כן הכחיש העורר כל מעורבות באירוע, ואף הכחיש כי שכר רכב. כאשר נשאל מה יגיד את תמצאנה טביעות אצבעותיו ברכב, השיב כי אולי זה הרכב של משפחתו. העורר הסביר כי ברח ביום שבו נעצר מפני שיום לפני האירוע היכו אותו אנשים, כאשר בהמשך אמר כי אנשים לא היכו אותו אלא רק השפילו אותו. שביעית, הודעתה של האם מיום 1.4.2012 שמסרה כי יומיים לפני האירוע נהג העורר ברכב ששכרה חרף התנגדותה לכך, וכי ביחס ליום האירוע אינה יודעת מה עשה בנה. שמינית, הודעת העורר מיום 3.4.2012, בה מסר כי נמצא בשלילת רישיון למשך שלושה חודשים מיום שחרורו מהכלא, 16.1.2012, וכי מאז שחרורו לא נהג באף רכב. עוד מסר כי ברח מפני השוטרים ביום מעצרו משום שאנשים נתנו לו מכות כי הוא חייב להם 11,000 ש"ח, אך אינו יכול להגיד למי הוא חייב כסף. תשיעית, הודעת העורר מיום 5.4.2012 במסגרתה שתק ולא השיב על שאלות ביחס להימצאות חתימותיו על גבי דו"ח שכירות הרכב. על רקע זה קבע בית המשפט קביעות לכאוריות, כי הראיות קושרות בין העורר לבין הרכב, כי העורר נהג ברכב בעת פסילה על-פי הודעת האם, וכן כי זוהה כמי שנהג ברכב וביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
6. בית המשפט הוסיף וקבע כי לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר כמו גם לנוכח עברו הפלילי המכביד, קמה עילת מעצר נגדו. באשר לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי בשים לב למתואר בכתב האישום ולנוכח עברו הפלילי של העורר אין אפשרות ליתן אמון בעורר ולכן לא נותר אלא להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהקשר זה הטעים בית המשפט כי אין צורך בעריכת תסקיר בעניינו של העורר שכן אף מבחינה רעיונית לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.
על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה.
ערר לבית המשפט העליון
7. בערר שהוגש לבית המשפט העליון טען העורר כי לא קיימות ראיות לכאורה נגדו במידה המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים, וכי יש לשחררו לחלופת מעצר. בהחלטתו מיום 12.6.2012 דחה בית המשפט (השופט י' דנציגר, בש"פ 4329/12) את הערר - הן ביחס לטענה כי אין ראיות לכאורה לחובתו של העורר, הן לעניין הטענה כי ראוי לשחררו לחלופת מעצר. נקבע כי אף מבלי להידרש לשאלת הליך הזיהוי כלל ועיקר, חומר החקירה נגד העורר כולל ראיות נסיבתיות רבות ומגוונות, אשר די בהן כדי ללמד על סיכוי סביר להרשעת העורר, כנדרש לשם מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
8. עוד נקבע כי טענותיו של העורר ביחס למחדלי חקירה - הן ביחס להליך הזיהוי, הן ביחס להעדרן של ראיות פורנזיות דוגמת איכון טלפוני ודגימת DNA מן הכובע שלכאורה חבש נהג הרכב - אינן מכרסמות ב"יש" הראייתי העומד לחובתו של העורר. במקרה הנוכחי נקבע כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וזאת בשל הנסיבות החמורות המתוארות בכתב האישום, לפיהן ברח העורר מן השוטרים כשהוא נוהג בפראות - ללא רישיון נהיגה בתוקף - ואף ברח מן השוטר בשנית ביום מעצרו, וכן בשים לב לעברו הפלילי העשיר של העורר.
בקשה לקבלת חומר חקירה
9. ביום 11.9.2012 הגיש העורר בקשה לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) בנוגע לבדיקת ההתאמה בין הדנ"א שהופק מהכובע שנתפס לבין הדנ"א השייך לכל אחד מחמשת האנשים שטביעות האצבע שלהם נמצאו ברכב. בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שפסר) דחה בהחלטתו מיום 16.10.2012 את הבקשה וקבע כי במהותה היא חורגת מהוראת סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי במובן זה שהיא מחייבת את המדינה לבצע פעולות חקירה נוספות באופן אקטיבי. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה ובמסגרת הדיון הודיעה המשיבה כי הוחלט לערוך בדיקת התאמת דנ"א לפנים משורת הדין (השופטת ד' ברק-ארז, בש"פ 8221/12 (20.11.2012)). הבדיקה שנערכה ביססה לכאורה תרחיש חלופי לפיו אדם אחר שזהותו ידועה נהג ברכב במסגרת האירוע נשוא כתב האישום. העורר שנתון במעצר עד תום ההליכים הגיש אפוא ביום 2.12.2012 בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי שבגדרה ביקש להורות על שחרורו ממעצר.
בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי
10. עיקר טענתו של העורר הוא כי חל כרסום ממשי בחומר הראיות, כך שזה מצביע על אדם אחר כמי שביצע את העבירות שיוחסו לו. לדידו, מאחר וכלל הראיות האחרות בתיק הן נסיבתיות, וכוחן מוגבל, הרי שהראיות הפורנזיות מצביעות על ספק ממשי באשמתו.
11. בהחלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת מ' ברנט) מיום 6.1.2013 חזר בית המשפט על ההלכה הידועה כי לא בנקל יאשר בית המשפט כי חל כרסום בחומר הראיות במסגרת בקשה לעיון חוזר באופן שיצדיק שחרור ממעצר. באשר לראיה החדשה, קבע בית המשפט המחוזי כי העובדה שלא נמצא דנ"א של העורר על הכובע אינה יכולה ללמד דבר לגבי השאלה האם העורר אכן חבש את הכובש, אם לאו. מבחינה ראייתית, לא ניתן בדרך כלל להגיע למסקנה על סמך העדר ממצא.
12. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי אין בחוות הדעת הנוספת כדי להפוך את הקערה על-פיה במובן זה שיצדיק שקילת שחרורו של העורר ממעצר, וזאת לאחר ששקל את שאר הנסיבות ובהן: זיהויו של העורר; הרכב בו בוצעה העבירה ונסיבות קבלתו; מספר הטלפון של העורר והאיכונים שבוצעו; נסיבות הגשת התלונה למשטרה אודות הפריצה לבית האם וגניבת הרכב; אי-התייצבותו של העורר לחקירה במשטרה.