ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.4.2013 בת"פ 7847-07-12 (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) בגדרה נקבע כי העוררים, אחים ועדי תביעה בהליך פלילי, יוותרו במעצר עד למועד עדותם (22.4.2013) אלא אם כל אחד מהם יפקיד עירבון בסכום של 50,000 ש"ח במזומן.
רקע
1. במסגרת הליך פלילי המתנהל בפני בית המשפט המחוזי בירושלים נדרשה, בין היתר, עדותם של העוררים: העורר 1 הוא המתלונן בתיק והעורר 2 הוא עד ראייה לאירועים הכלולים בכתב האישום נשוא ההליך. לאחר שהעוררים לא התייצבו לדיון הוכחות שנקבע ליום 7.1.2013 הוצאו נגדם צווי הבאה (לפי סעיף 73(א)(1) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)), כאשר בית המשפט ציין, כי העוררים יוכלו להשתחרר בכפוף להפקדה של 1,000 ש"ח במזומן. אף שהעוררים הפקידו סכום זה, הם לא התייצבו לדיון הוכחות שנקבע ליום 26.2.2013. באת כוח המדינה ציינה בדיון, כי משיחות טלפון שניהלה עם העוררים ועם אביהם (שאף הוא עד בהליך) עולה כי הופעלו עליהם לחצים שלא להתייצב לעדות. נוכח האמור, הורה בית המשפט, בשנית, על הוצאת צווי הבאה נגד העוררים. בית המשפט הדגיש, כי יש לנסות, ככל האפשר, להביא את העוררים למועד הדיון, אך אם הם ייעצרו קודם לכך יהיה באפשרות כל אחד מהם להשתחרר בכפוף להפקדת עירבון בסך של 5,000 ש"ח במזומן. אף שכל אחד מהעוררים הפקיד גם סכום זה, הם שוב לא התייצבו למועד ההוכחות שנקבע ליום 21.3.2013. באת כוח המדינה ציינה בדיון, כי צוותי משמר הגבול הגיעו באישון לילה לבית העוררים בסילוואן על מנת לעצור אותם ואת אביהם, אך אשת האב מסרה כי השלושה נמצאים "בשטחים" ובכוונתם להישאר שם עד לאחר שיסתיים ההליך הפלילי, וזאת בשל לחצים שהופעלו עליהם. בית המשפט הורה ביום 21.3.2013, בשלישית, על הוצאת צווי הבאה נגד העוררים.
העוררים נעצרו והובאו בפני בית משפט קמא ביום 9.4.2013. בית המשפט הורה על מעצרם של העוררים בציינו, כי באפשרותם להשתחרר אם יופקד עירבון בסך 50,000 ש"ח במזומן לכל אחד מהם. יצוין, כי בהחלטה מיום 10.4.2013 נקבע, שעדות העוררים תשמע רק ביום 22.4.2013.
כלפי ההחלטה מיום 9.4.2013 הוגש הערר שבפניי.
2. בערר נטען, כי עסקינן באנשים חסרי אמצעים ולכן ההחלטה על העמדת סכום העירבון על 50,000 ש"ח מציבה מכשול משמעותי בדרכם להשתחרר ממעצר. עוד נטען, כי מאחר שהעוררים הם אנשים נורמטיביים, יש בחוויית המעצר עצמה כדי ללמדם לקח חשוב בעניין אי-התייצבותם לעדות ולכן לא נדרש הסכום "הדמיוני", כלשונם, כדי להבטיח את התייצבותם להמשך הדיונים. עוד צוין, כי מאחר שבית משפט קמא התנה את שחרורם של העוררים בהפקדה כספית בסכום שאין ידם משגת משמעות הדברים היא שהם יאלצו להישאר במעצר עד ליום 22.4.2013 - המועד שנקבע לשמיעת עדותם, ונטען כי אין זה ראוי להותירם במעצר תקופה כה ממושכת.
3. בדיון שנערך בפניי ציין בא כוח העוררים, עו"ד ר' עותמאן, כי אמנם מופעלים עליהם לחצים כבדים שלא להעיד, בין היתר, מצד "מכובדים", אך, כאמור, בעקבות מעצרם נלמד הלקח וניתן להבטיח את התייצבותם בלי להתנות זאת בהפקדת סכומי כסף נוספים על אלה שכבר הופקדו בעקבות החלטות קודמות. עו"ד עותמאן ציין גם, כי אבי העוררים נמצא בחוץ לארץ ואין באפשרותם להשיג לבדם את הסכום הנדרש. עוד הוצע, כי העוררים יוחתמו על ערבות עצמית וכן כי יובאו ערבים נוספים.
באת כוח המדינה, עו"ד ע' מנחם, התנגדה להקלה בתנאי השחרור שנקבעו בהחלטה מיום 9.4.2013. בין היתר נטען, כי העדים הצהירו בעבר שאין בכוונתם להתייצב לעדות אלא להימלט לשטחי יהודה ושומרון עד לסיום ההליך, ועל כן, בנסיבות, יש מקום להבטיח את התייצבות העוררים לעדות, בין היתר, באמצעות קביעת ערבויות כספיות משמעותיות, בפרט לאחר שהעוררים לא התייצבו לדיון אף שהפקידו ערבויות כספיות בסכומים נמוכים משמעותית מאלה שנקבעו ביום 9.4.2013. הודגש גם, כי המדינה ערוכה לגביית עדויות העוררים בכל עת, אך המועד לשמיעת עדותם נקבע ליום 22.4.2013 בהתחשב באילוצי בית המשפט וההגנה. עוד נאמר, כי מאחר שקיים קושי ממשי להביא לעדות עדים נוספים בתיק, מעצר אחד הנאשמים בתיק העיקרי מתארך בלי שתחול התקדמות של ממש בניהול התיק (ראו, למשל, בש"פ 2153/13 מדינת ישראל נ' זלום (3.4.2013) - בהחלטה זו ציין השופט י' עמית כי המשיב [הנאשם בתיק העיקרי] הפך מעין "בן ערובה" של העוררים ועדים אחרים).
דיון והכרעה
4. לאחר העיון ולאחר ששמעתי את הערות הצדדים סבורני, כי יש מקום לקבל את הערר, באופן חלקי, כך שסכום הערבות שיידרש לשם שחרורו של כל אחד מהעוררים יעמוד על סך של 20,000 ש"ח (כולל הסכומים שכבר הופקדו) וכן בהצגת ערבות צד ג', כפי שיפורט בפסקה 7 שלהלן.
בית משפט זה כבר עמד בעבר על תכליותיו של סעיף 73א לחוק בתי המשפט המאפשר, במקרים מסוימים, מעצרם של עדים:
"ראשית, קיימת תכלית ספציפית של הבטחת התייצבות העדים למשפט, כשהיא באה על רקע האינטרס בבירור האמת שהוא אחד ממטרותיו המרכזיות של המשפט. לצידה קיימת התכלית הכללית של החוק שהינה שמירה על זכויות יסוד, בייחוד כאשר מדובר בפגיעה קשה בחירותו של אדם כמו מעצרו של עד" (בש"פ 9103/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (20.12.2012), להלן: עניין פלוני).
ראו גם: בש"פ 3610/07 בן דוד נ' מדינת ישראל (3.5.2007)).
הנה כי כן, תכליתו של סעיף 73א היא, בעיקר, "הבטחת הגעת עדים וקיום צווים" (ע"פ 1761/04 שרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 9, 25)), זאת כדי לשרת את האינטרס הכללי של ההליך הפלילי והוא בירור האמת. עם זאת, בבואו לעשות שימוש בכלי זה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו כל העת את אופייה החריג של ההוראה המעוגנת בסעיף 73א לחוק בתי המשפט המאפשרת את מעצרו של עד, קרי של אדם שאינו חשוד בביצוע מעשה עבירה, ומשכך יש לעשות שימוש בכלי זה "במשורה ובזהירות, וזאת רק לאחר שנשקלו אפשרויות אחרות להבטחת התייצבותו העד" (עניין פלוני, פסקה 8).
כך גם נדרשים בתי המשפט, טרם החלטתם על מעצרו של עד, להביא בחשבון את השיקולים הבאים: מרכזיות העד ותרומתו לקידום ההליך העיקרי; האם עולה חשש ממשי לאי התייצבות העד לעדות; האם העבירות הנדונות בהליך העיקרי הן חמורות; מהו מועד העדות שנקבע, ועוד.
5. מן הכלל אל הפרט: בענייננו, אין חולק שהמדובר בעדים מרכזיים שלעדותם עשויה להיות תרומה משמעותית לקידום ההליך, שהרי המדובר באחד המתלוננים בתיק ובמי שהיה עד ראייה לאירועים נשוא כתב האישום. כמו כן, התנהלות העוררים עד כה מעלה חשש ממשי כי הם לא יתייצבו לדיון הבא שנקבע לשמיעת עדותם, שהרי, חרף הפקדות כספיות בסכומים שונים, שאינם זניחים כלל ועיקר, עד כה נמנעו העוררים מלהתייצב לשלושה מועדי הוכחות, ואף הצהירו כי בכוונתם להימלט לשטחים כדי להימנע ממתן עדות.
מנגד, יש לזכור את טענות העוררים כי אין בידם לגייס סכום כסף כה משמעותי ועל כן משמעות ההחלטה היא, הלכה למעשה, הותרתם במעצר עד למועד שנקבע לשמיעת עדותם, שאינו מועד קרוב מאד (22.4.2013), אם כי גם לא מדובר במועד רחוק במיוחד. יש מקום לשוב ולהזכיר בהקשר זה, שהעוררים הם אחים ולכן המדובר על נטל כספי משמעותי המוטל על משפחה אחת.
6. לאחר העיון ובחינת מכלול השיקולים סבורני, כי לא ניתן להורות על שחרורם של העוררים בלי להורות על הפקדת סכום כסף נוסף שיהיה בו כדי להבטיח את התייצבותם לדיון, נוכח ניסיון העבר והילוכם של העוררים שגילו במעשיהם שאין הם מעוניינים למסור עדות ונכונים לסכן סכומי כסף של אלפי שקלים כדי להימנע מלהעיד. אף שאין לבטל את דברי עו"ד עותמאן באשר להשפעת חוויית המעצר על נכונותם של העוררים להתייצב למועד הבא שנקבע לשמיעת עדותם, התנהלותם בעבר מעלה חשש שבהיעדר ערובות אחרות, ובהינתן טענתם באשר ללחצים שמופעלים עליהם, לא יתייצבו העוררים לדיון ההוכחות הקרוב. יש לזכור גם, שלאי התייצבותם של העוררים השלכות משמעותיות גם על זכויותיהם של הנאשמים בתיק העיקרי, כך בעניינו של נאשם אחד נקבע שמסוכנותו אינה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר (ראו החלטת השופט י' עמית בבש"פ 2153/13 הנזכר לעיל) אך בד בבד ההליך בעניינו אינו מתקדם בשל התנהלות עדי התביעה. דומה, כי בנסיבות אלה אכן יש מקום שמערכת אכיפת החוק תנקוט באמצעי חריג זה של מעצר עדים, ושחרורם רק בתנאים מכבידים, כדי להבטיח את התייצבותם.
יחד עם זאת, סבורני כי האיזון הנכון בין האינטרס הכללי של בירור האמת וקידום הליכי המשפט לבין זכויותיהם של העוררים, מחייב להפחית את סכום ההפקדה שנקבע כתנאי לשחרורם. כבר נקבע בעבר, אף כי בהקשרים אחרים, שאין לקבוע סכום עירבון שאינו בגדר יכולותיו הכלכליות של אדם, שכן יש בכך "כדי להטיל עליו מעין מעצר עקיף" (בש"פ 2034/12 גסאר נ' מדינת ישראל (22.3.2012)). זה גם המקום להזכיר, שישנם עדי תביעה נוספים בתיק שאינם מתייצבים, ובכלל זאת גם אבי העוררים, כך שעוון הימשכות ההליכים אינו מוטל רק על שכם העוררים. לבסוף, נראה כי ניתן להניח, אם כי לא במידת ודאות מלאה, כי אילו היה בידיהם של העוררים לעמוד בסכום ההפקדה שנקבע הם היו "קונים את חירותם זה מכבר" (השוו: בש"פ 807/03 רביזדה נ' מדינת ישראל(10.2.2003)).