1. לפניי עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מ"ת 31670-03-13, כבוד השופט נ' אבו טהה) מיום 29.5.2013, שבמסגרתה הוחלט לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, וזאת לאחר שביום 23.4.2013 קבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינם.
ההליכים עד כה
2. נגד העוררים וארבעה נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, על פי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה, על פי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; והסתייעות ברכב לביצוע פשע, על פי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש].
3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, קשרו השישה קשר לתקוף בצוותא את המתלונן, ממניע שאינו ידוע. ביום 10.3.2013, הגיע אחד מהנאשמים אל מפעל בו עבד המתלונן. באותו הזמן הגיע למפעל רכב מסוג מאזדה, בו נהג אחד מהנאשמים, ואיתו העורר 2 ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה. בו בזמן, הגיעו אל המקום ברכב מסוג מאזדה, בו נהג העורר 1 ואיתו נאשם נוסף. ארבעה מתוך הנאשמים (ביניהם העורר 1 ו-2) המתינו ליד שער המפעל, עד אשר נאשם נוסף, אשר הכיר את המתלונן, סימן להם להתקרב. אז, נכנסו הנאשמים אל רחבת המפעל, כשלפחות אחד מהם מצויד בחפץ חד, שם פגשו את המתלונן.
4. אז, באופן פתאומי, תקפו חמישה מתוך הנאשמים (ביניהם העוררים 1 ו-2) בצוותא את המתלונן בבעיטות ואגרופים, והמשיכו להכותו לאחר שנפל ארצה. במסגרת זאת, העורר 1 ו-2 ניסו לתקוף את המתלונן, בכך שבעטו לעברו. במהלך אירוע זה, אחד מן הנאשמים דקר את המתלונן באמצעות חפץ חד, מתוך כוונה להטיל בו נכות או לגרום לו חבלה חמורה. לאור המהומה, החלו להתקרב אל עבר הרחבה עובדים נוספים מהמפעל, והנאשמים נמלטו מהמקום. כתוצאה ממעשים אלו, נזקק המתלונן לניתוח בהול כתוצאה מן הדקירה. בנוסף, סבל מחתכים, פצעים, קונטוזיה ריאתית, ושברים מרובים.
5. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.
6. ביום 23.4.2013 בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינם של כל השישה, וביניהם העוררים, עד תום ההליכים. זאת, לאור צילומי מצלמות אבטחה של המפעל, וזיהוים של העוררים ושאר הנאשמים על סמך ההקלטות, על ידי שני רכזי מודיעין ושני בלשים, אשר כולם מכירים את השישה מתוקף תפקידם. יצוין כי אחד מהארבעה הוא בן דודו של העורר 1. לצד זאת, בית המשפט עמד על משקלם של שני מזכרים אשר כתב שוטר נוסף, שצפה בסרטונים, ועל בסיס זיהויים של השוטרים, תיאר את אשר ראה. בית המשפט קבע כי זיהוי העוררים מהימן במידה הנדרשת בשלב בחינת הראיות לכאורה. זאת, נוכח ההיכרות המוקדמת של ארבעת השוטרים המזהים עם השישה לאור תפקידם, הסתירות בין הודעות ארבעת השוטרים המזהים אשר מפריכות את הטענה לתיאום גרסאות ביניהם, והתרשמותו של בית המשפט לאחר שצפה פעמיים בהקלטות. בנוסף, נתן בית המשפט משקל לכך ששני העוררים שמרו על זכות השתיקה בחקירתם, ולעבודה כי הוריו של העורר 2 הגישו תלונה במשטרה לפיה בנם נעדר מהבית מיום קרות האירוע. בית המשפט קבע כי כל אלה מקימים יסוד סביר להוכחת אשמתם של השישה בעבירות המיוחסות להם. משכך, נפנה בית המשפט לבחינת קיומה של חלופת מעצר.
7. ביום 29.5.2013, בית המשפט קבע כי לא קיימת חלופת מעצר אפשרית לאיון מסוכנותם של העוררים. במסגרת זאת, תסקירי המעצר שהוגשו לבית המשפט בעניינם של שני העוררים היו שליליים. כמו כן, בית המשפט עמד על עברם הפלילי של השניים (לעורר 1 חמש הרשעות קודמות בעבירות חמורות, ולעורר 2 הרשעה אחת קודמת בגין עבירת אלימות ושני כתבי אישום עומדים תלויים כנגדו), המעיד על מסוכנותם, וכן ציין כי מסוכנות זו מתחזקת נוכח העובדה שהעוררים פגעו לכאורה במתלונן ללא היכרות מוקדמת איתו, דבר המעיד על מסוכנות מוגברת מצדם. בנוגע לעורר 2 ציין בית המשפט כי חיזוק נוסף למסוכנותו נובע מכך ששהה בדירת מסתור.
טענות הצדדים
8. מכאן העררים שלפניי. עיקר טענותיהם של העוררים מופנים כלפי ההקלטות של מצלמות האבטחה. לטענתם, בסיס התשתית הראייתית בהליך נסמך אך ורק על ההקלטות, עליהן מושתתות הודעות ארבעת השוטרים המזהים. במסגרת זאת, טוענים הם כי הצפייה בקלטות מעלה שלא ניתן לזהות מהן כל זיהוי של אדם ספציפי, ולפיכך, שלא ניתן לבסס עליהן את זיהויים.. במסגרת זאת, טוענים העוררים כי ארבעת השוטרים המזהים, צפו בהקלטות רק לאחר שחמישה מתוך הנאשמים בפרשה (למעט העורר 2), כבר נעצרו ונמצאו בתחנת המשטרה. בהמשך לכך, טוענים הם כי לא ניתן כל הסבר לאופן הזיהוי שנעשה על ידי השוטרים, ולשאלה האם הוא התבסס על תווי פנים, לבוש או מאפיינים אחרים. לצד זאת, טוען העורר 1 כי כל ארבעת השוטרים המזהים זיהו אותו בסרטון הראשון באותה נקודת זמן בדיוק (נומרטור 14:51), ותיארו את לבושו באותו אופן.
9. עוד מוסיף העורר 1, לעניין זיהויו על ידי הבלש ליאור עוזר, שזיהה אותו לאור היכרות משפחתית אישית עימו, כי אין להסתמך עליו. זאת, לאור כך שכאמור לא ניתן לזהות בסרטונים תווי פנים כלשהם, ולא נטען כי הזיהוי מבוסס על אופן הליכה או מאפיינים ייחודים.
10. כמו כן, טוענים העוררים כי בית המשפט שגה כאשר ייחס משקל רב לשתיקתם.
11. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, די בראיות המצוינות בהחלטה כדי להוות ראיות לכאורה למעצרם עד תום ההליכים. יתר על כן, לטענתה, ניתן לזהות את העוררים מהסרטונים, וכמו כן להצביע עליהם על ידי אנשים שמכירים אותם - וזאת לאור כך שלארבעת השוטרים המזהים הכרות מוקדמת עם העוררים נוכח תפקידם.
12. עוד טוענת המשיבה כי לטובת ביסוס הזיהוי, יש לבחון את אמינות העדים ומהימנות הזיהוי. לעניין אמינות העדים, טוענת המשיבה כי מדובר בשוטרים מהימנים, אשר הזיהוי בוצע על ידם בשני מועדים שונים (11.3.2013 ו-13.3.2013), עובדה אשר שומטת את הקרקע בפני הטענה כי תיאמו ביניהם גרסאות. מבחינת אמינות הזיהוי, טוענת המשיבה כי לא מדובר בסרטונים שלא מאפשרים זיהוי על פי תווי פנים, וודאי לאור היכרות מוקדמת. המשיבה טוענת כי בסרטון הכניסה למפעל, ניתן לזהות בבירור את העורר 1, ואילו בסרטון זה העורר 2 נראה מטושטש יותר.
13. כמו כן, המשיבה טוענת כי העובדה ששלושה מתוך ארבעת השוטרים לא זיהו את אחת מהדמויות, מעידה על אמינותם ועל כך שלא תיאמו ביניהם גרסאות וכל אחד מהזיהויים עומד בפני עצמו.
14. לבסוף, טוענת המדינה כי אין חלופת מעצר שיכולה לאיין את המסוכנות של שני העוררים. זאת, לאור עבר פלילי נכבד ותסקירי מבחן שליליים.
דיון הכרעה
15. לאחר שעיינתי בהודעות העררים ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את חומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העררים להדחות.
16. כידוע, לשם מעצרו של נאשם, לאחר הגשת כתב אישום, על המדינה להוכיח שתי יסודות - עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק סדרך הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר תוך נקיטת בחלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.