1. לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 21984-05-13, כבוד השופט ב' גרינברגר) מיום 13.6.2013 במסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.
2. נגד העורר ונגד בנו יניב (להלן: יניב) הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לעורר עשרה אישומים ובהם שמונה עבירות של סחיטה באיומים, על פי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שלוש עבירות של סחיטה בכוח, על פי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין; שמונה עבירות מרמה, ערמה ותחבולה, על פי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה); השמטת הכנסה מדו"ח, על פי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה ועבירה של הלבנת הון, על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. בתמצית, על פי עובדות כתב האישום המתוקן הפרשה נסובה סביב עסק אותו הפעילו בין השנים 2005-2013 העורר ובנו אשר עסק במתן הלוואות בריבית ופריטת שיקים. הלווים הינם אנשים שבשל מצבם הכלכלי ונסיבות שונות אינם יכולים לקבל הלוואות מבנקים. כנגד חלק מן ההלוואות הועמדה בטוחה בדמות שיק אולם ברבות מהן לא הועמדה בטוחה שכזו ועיקר האכיפה נסמכה על ה"מוניטין" של העורר ובנו כמי שעשויים לפעול באלימות. בפעילותם זו היו לעורר ולבנו בתקופה הרלוונטית הכנסות בסך של עשרות אלפי שקלים מדי חודש וסכומן הכולל עומד על מעל מיליון ש"ח. הכנסות אלו לא דווחו לרשויות המס ולא נוהלו לגביהן ספרים.
3. עקב התייחסות בית המשפט לאישומים המרכזיים בלבד הנוגעים לעורר, להלן יובא בתמצית פירוטם על פי עובדות כתב האישום המתוקן. במסגרת האישום הראשון מיוחס לעורר, במועד שאינו ידוע במדויק, עת איחר ד' בתשלום חובו לעורר ולבנו, הרים יניב כסא והטיחו בו, כשהדבר נעשה בנוכחות העורר. מאוחר יותר, במהלך שנת 2012, התקשר יניב לאחיו של ד' ואמר לו להגיע לביתו של העורר. כשהגיעו ד' ואחיו לבית אמרו העורר ויניב לאח: "כשאני מתקשר אליך תענה לי " וכי אני "בית חוב".
4. במסגרת האישום השני מיוחס לעורר כי במהלך שנת 2011 נטל א' מהעוררים הלוואה שאינה עולה על סכום של 20,000 ש"ח. הלוואה זו נגבתה על ידי אחד בשם נ'. לאחר ש-א' לא הצליח לעמוד בתשלומים הוא נפגש עם נ' והעורר. שם, העורר קירב את פניו לפני א' ואמר לו "אם אתה לא מביא לי את הכסף עד מחר אני מגיע עד לבית שלך. אם אתה לא מגיע עד הקניון, אני בא אליך, מפוצץ והורג אותך". האיום הופסק לאחר שנ' הרגיע את העורר ואמר לו שהוא יטפל בעניין. במועד מאוחר יותר חתם א' על חוזה אשר הוחזק אצל נ' לפיו התחייב לשלם לעורר או ליניב את כל הכספים המגיעים להם.
5. במסגרת האישום השלישי מיוחס לעורר כי באחד המקרים בהם לא עמד נ' בפירעון הלוואה שלקח התקשר אליו העורר מספר פעמים ומשלא ענה שלח לו הודעות טקסט בהן נשאל מה עם הכסף. בהודעות אלו שולבו מספר קללות. כמו כן נטען כי נ' היה ערב להלוואות שלקח אחד בשם א' ומשלא עמד בתשלומים סטר לו העורר, והוא ויניב אף איימו עליו בסכין. האירוע הופסק לאחר שנ' ביקש מהם לעזוב את א' ואמר שהוא ישלם את חובו. במסגרת אישום זה מתוארים אף איומים ואלימות שהפנה יניב כלפי א' ומכות שחטף נ' מיניב.
6. האישום החמישי עוסק באירוע סחיטה ואיומים הנוגעים לאחר בשם ש'. נטען כי כאשר ש' איחר בהחזרת החוב דרש ממנו העורר להיכנס לרכב ושם צעק "אתה נותן לי שעה וחצי לחכות פה ואז אתה אומר שאין לך כסף, אני אף פעם לא התערבתי ותמיד אמרתי שלום, מה קורה עם החוב?". בהמשך, הורה העורר כי כעת יקבע הסדר חוב הכולל תשלומים מוגדלים.
7. במסגרת האישום השמיני מיוחס לעורר כי בין השנים 1992-2012, אחד בשם ד' ל' לווה ממנו סכומי כסף רבים ושילם ריבית שבועית. באחת מהפעמים אמר ד' ל' כי אין בידו את הכסף והעורר היכה את אגרופו בשולחן בחוזקה, צרח, קילל ואיים על ד' ל' באומרו כי הוא רוצה את הכסף וכי הוא "יזיין" אותו. מתוך פחד הטיל ד' ל' את מימיו במכנסיו.
8. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתקיימים נגדו.
9. בהחלטתו על מעצר העורר ויניב עד תום ההליכים המתנהלים נגדם קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. באשר לאישום הראשון בית המשפט קבע כי מעדותו של ד' במשטרה עולה כי יניב הפעיל כנגדו אלימות פיזית. נקבע כי עדותו מתחזקת נוכח עדות דודו אשר העיד כי יניב אמר לו שיש לסגור את החוב בינו לבין ד' וכי אם לא יגיעו לפשרה "יהיו לו הדרכים שלו לסגור את החוב". באשר למהימנות של ד', בית המשפט קבע כי היא מספקת לצורך בחינת ראיות לכאורה. בית המשפט ציין כי מעדותו של ד' עולה שהאיום הנטען נעשה בביתו של העורר ומכאן שהוא הפך לשותף לכאורה לדבר האיומים, וכן כי בנוכחותו בעת התקיפה יש כדי ליצור "אלמנט נוסף של הפחדה". באשר לאישום השני, בית המשפט עיין בהודעותיו של א' וקבע כי יש ראיות לכאורה אף כאן, גם נוכח עדותו של נ' לפיה העורר סטר לא' במעמד זה. באשר לטענת העורר כי אף אם הוא אמר את הדברים האיום לא מומש, בית המשפט קבע כי היא טענה תמוהה, שהרי אין צורך בהתממשות האיום בכדי לגבש את עבירת האיומים. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שהפרשה התרחשה בשנת 2011 אינה מעלה ואינה מורידה שעה שהחקירה בעניינו של העורר הסתיימה אך לאחרונה. באשר לאישום השלישי, בית המשפט הסתמך על עדותו של נ' שהודה שיניב סחט אותו ואת הפחד שאחז בו. בית המשפט קבע כי אין בסתירות שבעדותו של נ' כדי לאיין את משקל העדות המפלילה לצורך קביעת קיומן של ראיות לכאורה. עוד צוין בהקשר זה כי באשר לסטירה שניתנה לא' על ידי העורר לא חזר בו נ' מעדותו. בית המשפט ציין כי כתב האישום מייחס לעורר אלימות פיזית באשר איים בסכין על א' וכי קללה בנסיבות ובהקשר מסוים יכולה להוות איום של ממש. באשר לאישום החמישי, בית המשפט ציין כי עולה מהודעותיו של ש' כי האמירה של העורר נאמרה בהקשר פלילי על רקע נסיבות האירוע ובהן דרישה מאדם להיכנס לרכב וצעקות המופנות לעברו, וכן על רקע אירוע קודם בו יניב איים על ש' עם מקל. באשר לאישום השמיני, בית המשפט קבע כי אין דרך לפרש את הקללות מלבד היותן איום לכל דבר ומטרתן היא להחזיר לעודד את הכספים בדרך של הטלת אימה.
10. באשר לקיומה של עילת מעצר, בית המשפט קבע כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר סטטוטורית, שכן מאופיין עולה חשש לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים תוך הטלת מורא וכן חשש למסוכנות. בית המשפט הורה לשירות בתי הסוהר להגיש חוות דעת רפואית, בה יציג את עמדתו באשר ליכולתו להתמודד עם מצבו הרפואי של העורר. בית המשפט קבע כי מחוות דעת זו עולה כי שב"ס מאשר שביכולתו לטפל בעורר, וכי הוא יופנה לטיפול בבית החולים במידת הצורך. מכאן, בית המשפט התרשם כי העורר יוכל לקבל את הטיפול לו הוא זקוק במסגרת שב"ס.
11. מכאן הערר שלפניי. במסגרתו, טוען העורר כי לצורך הערר הוא מסכים לנאמר בכתב האישום המתוקן, אך טען כי העובדות אינן עולות כדי העבירות המיוחסות לו ואין מדובר ברמת הסחיטה המצביעה על מסוכנות שלא ניתן להפיגה בחלופה. ביחס לאישום הראשון טען כי הוא רק נכח במעשים שמיוחסים ליניב וכי האמרות שנאמרו לא מיוחסות ישירות אליו. לעניין האישום השני טען, כי המקרה קרה טרם שנת 2011 בו נאמר ל-א' כי אם לא יביא את הכסף עד למחרת הוא יהרוג אותו. מאז, חלפו למעלה משנתיים והעורר לא פגע בא' על אף שהיו לו הזדמנויות רבות לעשות כן. לעניין האישום השלישי, טען כי גרעין האישום מיוחס ליניב וכי הודעת הטקסט המדוברת אינה עולה כדי איום. באשר לעדות של נ' נטען כי הוא חזר בו מהאמירה כי העורר סטר לו, וכי אין ראיה באשר לסכין (כאן מציין העורר כי הוא חולק על המצוין בכתב האישום מבחינה עובדתית ולצורך ערר זה). באשר לאישום החמישי, טען כי חלפו למעלה מארבע שנים מאז הפרשה וכי כל שמיוחס לו באישום הן שתי פסקאות מתוך 12. לטעמו, אין בדברים שנאמרו משום איום, ושגה בית המשפט שפרשם ככזה על רקע האירוע הקודם שאירע ליניב עם ש' משום שהעורר לא היה מעורב באירוע הקודם. באשר לאישום השמיני, חוזר וטוען העורר כי האמירה המיוחסת לו אינה מהווה איום וכי האירוע אינו מצביע על מסוכנות. כן טען כי ד' החזיר את כל סכום הכסף שהיה חייב ולכן הסתיימו יחסי המלווה לווה בינו לבין העורר. באשר לעילת המעצר, חוזר וטוען העורר כי לא נשקפת ממנו מסוכנות שאינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר והרחקה מאותם אנשים ספציפיים המעורבים בפרשה. באשר לחשש משיבוש הליכי משפט טוען הוא כי מדובר בחשש תיאורטי. בהמשך לכך, טוען העורר כי יש לתת משקל ניכר למצבו הבריאותי ולעובדת היותו חולה לב. לטענתו, מצבו הבריאותי מתדרדר קשות עקב תנאי המעצר. עוד מדגיש הוא כי אין לו עבר פלילי.
12. במענה, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לגישתה, יש בראיות לכאורה שהוצגו כדי לבסס יסוד למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בתוך כך, מדגישה המשיבה את מכלול הראיות מהם קיים פחד של המעורבים בפרשה מהעורר. המשיבה מדגישה את שיטת הפעולה של העורר כפי שעולה מעדותו של נ' שהיה מקורב לו ולבנו. לטענתה, למצבו הרפואי של העורר ניתן מענה על ידי שירות בתי הסוהר וכשהיה צורך להבהילו לבית החולים כך נעשה ואין הדבר מצדיק חלופת מעצר.
13. לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.
14. כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, אם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). בענייננו, אין העורר חולק על עצם קיומן של ראיות לכאורה, אלא טוען כי הנסיבות העובדתיות המיוחסות לו אינן מעידות על מסוכנות המקימה עילת מעצר בעניינו. יצוין במאמר מוסגר כי לא מצאתי כל פגם שנפל בהחלטת בית המשפט בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה. בשלב זה, שבו נבחנות הראיות רק ברמה הלכאורית.
15. מכאן לשאלה האם ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר באמצעות חלופת מעצר. נקבע לא אחת על ידי בית משפט זה כי עבירות של סחיטה באיומים ככלל אינן מתאימות לחלופת מעצר. יפים לעניין זה דברי השופט י' עמית בבש"פ 5572/11 חסון נ' מדינת ישראל(14.8.2011):
"עבירות של סחיטה באיומים - בהן מפיל הנאשם חתתו על קרבנו - אינן מתאימות לחלופת מעצר. זאת, הן בשל הקלות שבביצוען, הן נוכח המסוכנות הגלומה בהן מעצם טבען, והן מאחר שבעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא על קורבן האיומים".
16. ככלל, נדמה כי בנסיבות ההליך הנוכחי לא היה מקום לבחון חלופת מעצר. השילוב בין חומרת העבירות וכמותן מוביל למסקנה כי נשקפת מסוכנות מצידו של העורר שלא ניתנת לאיון על ידי חלופת מעצר.
17. באשר למצבו הבריאותי של העורר, הוא מלין על כך שבית המשפט לא נתן משקל מספק למכתב סיכום אשפוז מיום 9.6.2013 של בית החולים אסף הרופא. בית המשפט התייחס למכתב זה וציין כי לאחר שעיין בו הוא סבור שהעורר "יוכל לקבל את הטיפול לו הוא זקוק במסגרת השב"ס [...] היה וחלילה יחריף מצבו, יובהל ע"י השב"ס לבית החולים, בדיוק כפי שנהג בו השב"ס עד כה". עקב העובדה כי עיון במכתב זה מגלה שהעורר שוחרר במצב כללי משביע רצון, לא מצאתי להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי כי שירות בתי הסוהר יכול לטפל באופן ראוי במצבו של העורר ולהעניק לו את הטיפול המיטבי לו הוא זקוק.