השופט ע' פוגלמן:
בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' אינפלד) שדחה ערר על החלטת בית משפט השלום באשדוד (כב' סגן הנשיא ג' דניאל) שהורתה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.
1. ביום 11.9.2013 עצרה משטרת ישראל את המבקש בכפר יאטה שבשטחי המועצה הפלסטינית (שטח A). ביום 12.8.2013 הוגש נגדו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בגין עבירות של ניסיון לגניבת רכב לפי סעיף 413ב בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; וכניסה לישראל שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. לפי כתב האישום, בליל 28.2.2012 שהה המבקש באשדוד, ללא היתר כניסה לישראל, וניסה, יחד עם אחר, לגנוב רכב פרטי באמצעות עיקום דלת הכניסה מצד הנהג, כניסה לרכב, שבירת המתנע וניסיון להניע באמצעות חוטים, ללא הצלחה. על מכסה המנוע של הרכב נמצאה טביעת אצבע של המבקש. בבית משפט השלום טענה המדינה לקיומה של עילת מעצר מחמת מסוכנות הנשקפת מהמבקש על יסוד עברו הפלילי המכביד בעבירות רכוש (לרבות מאסר מותנה תלוי ועומד), ועל בסיס חשש שימלט מאימת הדין בהיותו תושב המועצה הפלסטינית. בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא ג' דניאל) הורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו במיוחס לו; כי יש עילת מעצר בדמות עבר פלילי מכביד; וכי אין חלופת מעצר ראויה. בית משפט השלום ציין כי ככל שהיה מוצא שניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה, היה מקום לחייב את המבקש בהפקדת סך של 20,000 ש"ח לפחות להבטחת התייצבותו למשפט, שעה שהמבקש הצהיר שאין באפשרותו לגייס סכום העולה על 5,000 ש"ח.
2. המבקש הגיש ערר על ההחלטה ובית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אינפלד) דחה אותו. נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטה של בית משפט השלום לגבי הראיות לכאורה, ובמיוחד מהטעם שהמבקש לא סיפק הסבר לכך שטביעת אצבעו נמצאה על הרכב. בית המשפט ציין כי אומנם אין די בהודעה ראשונית על התאמת טביעות אצבע מטעם המעבדה לזיהוי פלילי ונדרשת חוות דעת לשם הוכחת ההתאמה, אולם זו תוגש בתיק העיקרי, ודי בראיה שהוצגה כדי להוות ראיה לכאורה. כמו כן, המבקש הודה שניסה לפרוץ לרכב, והגם שיש שוני בין פרטי ההודאה לבין הנתונים האובייקטיביים, נקבע כי אין מדובר בשוני היורד לשורש העניין ומחליש את עוצמת הראיות בשלב זה. טענה עיקרית שעליה נסב הערר נגעה לחוקיות המעצר. המבקש טען שמעצרו היה בלתי חוקי משום שלא ניתן אישור של היועץ המשפטי לממשלה למעצרו בשטחי המועצה הפלסטינית כנדרש בסעיף 14(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירות (יהודה והשומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשס"ז-2007 (להלן: חוק העזרה המשפטית). בית המשפט המחוזי דחה את הטענה על סמך ההלכה שלפיה משעה שבית משפט בישראל קנה סמכות עניינית לדון בעניין פלילי, אין חוקיות ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט. נקבע כי שאלת חוקיות המעצר ראוי לה שתתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים. בית המשפט דחה את הערר גם בסוגיית החלופה בקובעו שכאשר מדובר בנאשם שעומד לחובתו מאסר מותנה בן שישה חודשים וקיימות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לו, הסכום שציין בית משפט השלום בהחלטתו (20,000 ש"ח לפחות) נדרש כדי להבטיח את התייצבותו ואין עילה להתערב בכך.
3. מכאן הבקשה שלפנינו. הגם שבבקשה נטענו טענות לעניין הראיות לכאורה, היא מושתתת בעיקרה על הטענה שמעצרו של המבקש בשטחי המועצה הפלסטינית מנוגד להסדר הקבוע בסעיף 14(א) לחוק העזרה המשפטית, אינו חוקי, וכפועל יוצא יש להורות על שחרורו ממעצר. סעיף זה קובע כי "בקשה להעביר מהמועצה לישראל חשוד, שיש לבית משפט בישראל סמכות שיפוט לגביו על פי כל דין וטרם הוגש נגדו כתב אישום, תהיה נתמכת על ידי צו מעצר של בית משפט; הבקשה לצו מעצר תוגש באישור היועץ המשפטי לממשלה, ויצוין בה כי יש יסוד סביר לכך שנעברה עבירה בידי החשוד". המבקש טוען כי סעיף זה יוצר הסדר בלעדי למעצר של חשוד בשטחי המועצה הפלסטינית, ומשלא התקיימו התנאים המנויים בו, המעצר אינו חוקי. טענתו השנייה של המבקש היא שידו אינה משגת לשלם את הסכום שציין בית משפט השלום בהחלטתו, ועל כן הוא נותר במעצר מחמת עוניו באופן שמנוגד לחובה הסטטוטורית להתחשב במצבו הכלכלי של העצור לעניין גובה הערובה.
4. בהחלטה מיום 14.10.2013 ביקשתי את תשובת המדינה לבקשת רשות הערר. בתשובתה התמקדה המדינה בהלכה הקובעת שטענה לאי-חוקיות של מעצר והבאה לתחומי השיפוט תתברר בשלב ההליך העיקרי; וכי די בטעם זה כדי לדחות את טענת המבקש הנוגעת לאי-חוקיות מעצרו בשלב זה של ההליך. לשיטת המשיבה, הטענות האחרות שהועלו בבקשה אינן מגלות עילה למתן רשות ערר לפי אמת המידה הנוהגת.
5. הואיל ותשובת המדינה לא כללה התייחסות לסוגיית הפעלת סמכות המעצר של חשודים בשטחי המועצה הפלסטינית לגופה, הוריתי ביום 23.10.2013 על העברת הבקשה לדיון לפני הרכב, והמדינה התבקשה להגיש טיעון משלים שיתייחס לסוגיה זו. בטיעון המשלים טענה המדינה כי מעצרו של המבקש נעשה הן בהתאם לדין החל באזור יהודה ושומרון, הן בהתאם לדין בישראל ומשכך דין בקשתו להידחות. הוטעם כי תחיקת הביטחון באזור מסדירה את הסמכות למימוש צו מעצר שניתן לפי חיקוק ישראלי, לרבות בשטח A - סמכות המעוגנת בסעיפים 21, 31, 265(ב) ו-267(א) לצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (לסקירת הדין החל באזור ראו, למשל, בג"ץ 393/82 אסכאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד לז(4) 785 (1983); בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352 (2002)). לשיטת המדינה, הסמכות האמורה לא בוטלה ולא שונתה בעקבות חתימת הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, שנחתם בין מדינת ישראל לבין אש"ף ביום 28.9.1995 (להלן: הסכם הביניים). בהקשר זה מצביעה המדינה על סעיף 6(ב) למנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה ושומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995 שהותיר למפקד הצבאי באזור סמכות כללית, שיורית ורחבה בקובעו: "קביעת מפקד כוחות צה"ל באזור כי כוחות ותחומי אחריות מוסיפים להיות בידו תהיה מכרעת לעניין זה". הואיל והמפקד הצבאי הסדיר את סמכות המעצר ואת סמכות העברת חשוד מהאזור לשטח לישראל כאמור, מעצרו של המבקש נעשה בסמכות וכדין. לשיטת המדינה, הסמכות הכללית והרחבה המוקנית למפקד הצבאי מכוח המנשר היא ביטוי למעמדו הייחודי כחליף הריבון באזור, וכמי שנושא באחריות הכוללת לביטחון ולסדר הציבורי מכוח חובותיו על פי המשפט הבינלאומי. המדינה מוסיפה וטוענת כי סעיף 14(א) לחוק העזרה המשפטית לא יצר הסדר שלילי. מסקנה זו מתבקשת, לשיטת המדינה, הן מנוסחו של סעיף 7(ב) לנספח IV להסכם הביניים - הפרוטוקול בנושא עניינים משפטיים - הקובע כי ישראל רשאית (ולא חייבת) לבקש מהרשות שתעצור חשוד ותעבירו לישראל, הן מהרציונל שעמד בבסיס ההסכם שלפיו ישראל לא ויתרה על סמכויותיו של המפקד הצבאי הדרושות לו לשם שמירה על ביטחון המדינה. מאז שנחתם הסכם הביניים ידעו יחסי ישראל והרשות עליות ומורדות (ראו, למשל, בג"ץ 8786/06 מהדואי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה ה (10.12.2006)), ומסקנה שלפיה אין המפקד הצבאי מוסמך לעצור חשוד בשטחי הרשות והוא תלוי לעניין זה בנכונותה של הרשות לשתף עמו פעולה - אינה סבירה. לבסוף נטען כי מטרתם של הסדרי העזרה המשפטית היא לשפר את יכולת אכיפת החוק ולא ליצור ערי מקלט שישמשו מפלט לעבריינים שיתעורר קושי להסגירם בדרך הקבועה בסעיף 14(א) לחוק העזרה המשפטית.
6. במענה לטענת המדינה, טוען המבקש כי נוסח סעיפים 6 ו-8 לחוק העזרה המשפטית מלמד על כוונה ליצור הסדר שלילי, וכל מעצר בשטח הרשות שאינו עומד בתנאיו של חוק זה - אינו חוקי.
דיון והכרעה
7. בפתח הדברים יש להזכיר את המסגרת הדיונית החולשת על ענייננו. סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 אינו מקנה עוד ערר בזכות על החלטת בית משפט מחוזי בערר על החלטה של בית משפט השלום לפי סעיף זה, אלא מחייב קבלת רשות. בפסיקתנו נקבע כי אמת המידה למתן רשות לערור דומה באופייה למבחן למתן רשות ערעור בערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (ראו, למשל, בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל(17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (3.5.2011)). בצד האמור, ייתכנו מקרים שבהם תינתן רשות ערר אף כאשר הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית, וזאת כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (בש"פ 5321/11 פלוני נ' מדינת ישראל (14.7.2011); השוו: בש"פ 6859/11 בית עדה נ' מדינת ישראל (2.10.2011)). בבקשה דנן העלה המבקש טענה עקרונית שטרם נדונה בפסיקתנו ולפיה מעצרו בשטחי המועצה הפלסטינית נעשה שלא כדין. כעת, משהונחה לפנינו, כאמור, תשובתה של המדינה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, באנו למסקנה כי אין עילה למתן רשות לערור. ככל שמדובר בטענותיו של המבקש המכוונות לטיב הראיות לכאורה ולחלופת המעצר, לא ראינו כי הן מצדיקות ליתן רשות כאמור לאחר שנדונו בשתי ערכאות, בהתאם לאמת המידה הנוהגת (לדיון בתנאים לחלופת מעצר של חשוד תושב הרשות ראו לאחרונה בש"פ 6781/13 קונדוס נ' מדינת ישראל (4.11.2013)).
8. אשר לסוגיית חוקיות המעצר, לא ראינו להכריע בה במסגרת ההליך שלפנינו. הטעם לכך נעוץ בהכרעות המושרשות שיצאו מלפני בית משפט זה הקובעות כי "מקום שבית המשפט קנה סמכות עניינית לדון בעניין פלילי, אין חוקיות ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה [...] בירור מקיף בשאלה זו [...] ראוי לו שיערך בעת הדיון במשפט עצמו [...]. במסגרת זו רשאי [הנאשם] להעלות כל טענות מקדמיות שיש בפיו ובכללן גם טענות הנוגעות לחוקיות ההליך ולסמכותו העניינית של בית המשפט" (דברי השופטת א' חיות בבש"פ 10823/06 בהלול נ' מדינת ישראל (17.1.2007); ראו גם ע"פ 568/99 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 374, 381 (2001); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 597, 600 (1997); בש"פ 8780/06 סרור נ' מדינת ישראל, פסקה י"ג(2) (20.11.2006); אולם ראו בש"פ 4655/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (17.6.2010)). לא ראינו מקום לעיין מחדש בהלכות אלו בנסיבות העניין שלפנינו. אין חולק כי לבית משפט בישראל מוקנית סמכות לדון באישום המיוחס למבקש כמו גם סמכות להורות על מעצרו. על כן, ובהתאם להלכות האמורות, דין טענתו בנוגע לדרך הבאתו לתחום השיפוט של המדינה להתברר בגדרי ההליך העיקרי, כשכל טענותיו בנושא זה שמורות לו.
9. הבקשה נדחית אפוא.
ניתנה היום, ז' בכסלו התשע"ד (10.11.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. טח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il