החלטה בתיק בש"פ 970/04

1.        העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת באשמת נשיאה והחזקת נשק, החזקת מכשירי פריצה, פירוק וגניבה של לוחית זיהוי לרכב ושינוי זהות של רכב. על פי הנטען בכתב האישום נסעו העורר ונאשם נוסף, גארגי נניקשוילי (להלן: גארגי) בבוקר יום 8.12.03 ברכב מסוג קרייזלר שהיה בחזקתו של העורר, כשהם נושאים עמם אקדח ומחסנית המכילה 10 כדורים, בלא רשות על פי דין. בתוך הרכב אף נמצאו מכשירי פריצה: שני מגזרי תיל, שני סכינים, מברג ושני זוגות של כפפות. עוד נטען בכתב האישום כי העורר פירק וגנב לוחיות זיהוי של רכב מסוג גולף בלילה שבין ה- 7.12.03 לבין ה- 8.12.03, והרכיב אותן על לוחיות הזיהוי של רכב הקרייזלר, כך שרכב זה נחזה להיות בעל מספר רישוי 28-226-07.

2.        עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, וביום 6.1.04 קיבל בית המשפט (כבוד השופט ב' ארבל) את הבקשה והורה על מעצרו של העורר. בית המשפט ציין כי חומר הראיות מבוסס בעיקר על הודעותיהם של אנשי המשטרה אשר לכדו את העורר ואת גארגי ברכב, כשלוחיות הזיהוי שלו מוסוות בלוחיות הזיהוי הגנובות, וכן נמצאו ברכב תיק ובתוכו האקדח עם המחסנית וכלי פריצה. בית המשפט הוסיף וציין כי העורר הודה שנהג ברכב, אך טען כי הוא אינו בעליו של הרכב, וכי איתר את הרכב עבור אחד משה אזולאי, שהוא בעליו, לאחר שהרכב נגנב ממנו. פרט לדבריו אלה, שמר העורר על זכות השתיקה לאורך כל החקירה. בית המשפט קבע כי הנסיבות בהן נתפס העורר מקימות נגדו חשד כבד, בייחוד נוכח החזקה הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין), לפיה "מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". בית המשפט קבע כי מששמר העורר על זכות השתיקה ולא סיפק כל הסבר לנסיבות המחשידות בהן נתפס ולהימצאותו של הנשק ברכב, לא הפריך את החזקה האמורה, ואת התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגדו נוכח מכלול החומר שהוצג. עוד ציין בית המשפט כי גרסתו של גארגי לפיה הוא הביא את האקדח לרכב לאחר שמצא אותו בכרם זיתים, הינה גרסה כבושה, שניתנה למעלה מעשרה ימים ממועד מעצרו, לאחר שנדבר עם העורר ולאחר שקודם לכן מסר שלוש גרסאות שונות. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי נגד העורר קמה חזקת מסוכנות וכי אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר נוכח עבירות הנשק המיוחסות לו וכן נוכח עברו הפלילי המכביד, הכולל עבירות סמים ואלימות.

3.        על החלטה זו הוגש הערר שבפניי, בגדרו טוען העורר להעדר ראיות לכאורה נגדו. העורר טוען כי החזקה הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין הופרכה בהודעתו של גארגי, וכי אין קשר בין המפגש שנערך בין גארגי לעורר ובין ההודעה שמסר גארגי, שכן זו נמסרה רק חמישה ימים לאחר אותו מפגש. העורר מוסיף וטוען כי חומר הראיות לוקה בחסר ועל כן, אין לזקוף לחובתו את שתיקתו לצורך שלב המעצר. לחלופין טוען העורר כי נוכח קלישותן של הראיות, לטעמו, יש מקום לשחררו לחלופת מעצר, בהדגישו כי עבירות הרכוש המיוחסות לו אין בהן כדי להקים עילת מעצר אלא במקרים חריגים.

4.        דין הערר להידחות. העורר נתפס כשהוא נוהג ברכב בלווית גארגי; לוחיות הרישוי של הרכב הוסתרו באמצעות לוחיות רישוי שנגנבו מרכב אחר בסמוך לפני כן, כעולה, לכאורה, מהודעת בעל הרכב האחר א.ד. מיום 8.12.03; ברכב נמצאו כלי פריצה - שני זוגות כפפות, שני כובעים, שני סכינים ומברג- וכן נשק ותחמושת. נסיבות אלה הינן מחשידות ביותר, ודי בהן כדי להקים נגד העורר ראיות לכאורה להרשעה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. הדבר נכון בייחוד לגבי העבירות בנשק, נוכח החזקה הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין. משבחר העורר לשמור על זכות השתיקה ולא הציג כל הסבר לנסיבות בהן נתפס, אין בפנינו אלא החומר הראייתי נגדו. על כגון דא כבר נאמר:

על כל אלה, אוסיף את העובדה שהעורר 2 שמר על זכות השתיקה, במקום שלכאורה הייתה מתבקשת דווקא "זעקה": "מה שמצאתם ברכב המוחזק על ידי אינו שלי" (בש"פ 861/02 אבו סבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם))

           על שתיקה בחקירה מקום שבו נדרש הסבר מפי הנחקר, כמחזקת את גרסת התביעה לצורך שלב המעצר, ראו עוד: בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5376/03 ליבני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה שבעת שהובל העורר לחקירתו, ובטרם החליט לשמור על זכות השתיקה, מסר גרסאות שונות וסותרות בנוגע לזהותו של בעל הרכב שנתפס (זכ"ד של רס"ר אלי דהן מיום 8.12.03, טרם מסירת ההודעה הראשונה). תחילה ציין העורר כי הרכב שלו; מיד לאחר מכן שינה את טעמו וטען כי הרכב הוא של משפחתו ואילו בגרסה שלישית שמסר בסמוך לאחר מסירת גרסתו השנייה, טען כי הרכב הוא של מכר המשפחה, משה אזולאי. שינויי גרסה אלה פועלים אף הם לחובת העורר.

           אשר להודעתו של גארגי מיום 21.12.03, בה טען כי הבחין ממרחק של מאות מטרים במאן דהו מטמין את האקדח ב"פארק הזיתים" בנצרת עלית ומשם נטל אותו, וכי עלה לרכבו של העורר עם האקדח עליו; גרסה זו אין בה כדי לכרסם באופן ממשי בתשתית הראייתית נגד העורר. ראשית, גארגי מתייחס רק לאקדח ולא לכלי הפריצה. שנית, ובלא להתייחס לסבירות הגרסה לעצמה, גרסה זו הינה גרסה כבושה, והיא ניתנה רק לאחר שגארגי הכחיש כל היכרות ממשית עם העורר וטען כי נסע עמו ב"טרמפ", וכן לאחר שטען כי אינו קשור למערכת הכפולה של כלי הפריצה או לאקדח שנמצאו ברכב (הודעתו מיום 8.12.03 עמוד 4; הודעתו מיום 11.12.03 עמוד 3; הודעה מיום 16.12.03 עמוד 2).

5.        העבירות בנשק המיוחסות לעורר מקימות נגדו חזקת מסוכנות סטאטוטורית, וחזקה זו לא הופרכה. בייחוד נכונים הדברים נוכח העובדה שפרט לנשק נמצאו ברכב גם כלי פריצה, והדבר מעלה חשש כי הנשק נועד לשמש לביצוע עבירה. נוכח אופי העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן העורר, וכן נוכח עברו הפלילי המכביד בעבירות סמים ובעבירות אלימות, אין מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר (השוו: בש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 354/99 רובעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ח בשבט, התשס"ד (19.2.2004).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.