1.
זוהי החלטה בבקשת המבקשת, ליתן לה רשות להתגונן מפני תביעת המשיבה נגדה שהוגשה בסדר דין מקוצר. החלטתי לדחות את הבקשה ולהלן נימוקי הבקשה.
2.
המשיבהם הגישה נגד המבקשת, ונגד בעלה, הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), תביעה לתשלום סך 85,575 ש"ח, בגין חוב למשיבה, בחשבון עו"ש ובחשבון הלוואה אצל המשיבה.
3.
המבקשת טענה בבקשתה בין היתר את הטענות הבאות:
א.
הנתבע הועסק בחברה לעבודות אינסטלציה "אריה את ציון בע"מ (להלן: "החברה") בחודש מרס 2003 או סמוך לו, הוצע לנתבע לרכוש מניות בחברה, ולצורך כך פנו המבקשת והנתבע אל המשיבה וחתמו אצלה על טפסים לצורך פתיחת חשבון. במסגרת חשבון, זה הוענקו למבקשת ולנתבע הלוואה ע"ס 290,000 ש"ח ואשראי ע"ס 10,000 ש"ח (ובסה"כ 300,000 ש"ח). לטענת המבקשת ניתנה מחצית הסכום ההלוואה לנתבע, ללא בטחונות כלשהם, והמחצית השניה ניתנה כנגד כספים שהיו לבני הזוג, בבנק אחר.
ב.
לטענת המבקשת, קרסה החברה כ-4 ימים, לאחר שהמשיבה העמידה לרשות הנתבע את הסכומים האמורים, ולאחר ששילם עבור המניות שהוצעו לו.
ג.
המבקשת טענה, כי אינה חייבת לשלם את החוב, משום שלא חתמה על מסמכי ההלוואה.
ד.
לטענת המבקשת, פעלה החברה במהלך הדברים שתוארו במרמה, כאשר המשיבה שתפה עמה פעולה, מתוך כוונה להבטיח את החוב שחבה החברה למשיבה. עוד טענה המבקשת, כי בעשותה כאמור, פעלה המשיבה בחוסר תום לב וברמיה כלפי המבקשת והנתבע.
4.
בדיון שהתקיים, ויתר ב"כ המשיבה על חקירת המבקשת.
5.
בסיכומי הטענות מטעם המבקשת, חזר בא כוחה על עיקר טענותיה שפורטו בבקשה, והוסיף וטען, כי משויתר ב"כ המשיבה על חקירת המבקשת, יש להתייחס לכל טענותיה כדברי אמת.
6.
ב"כ המשיבה טען בסיכומים שהגיש מטעם מרשתו, כי יש לדחות את טענת המבקשת, לפיה אינה חייבת לשלם את הסכום הנתבע, משום שלא חתמה על מסמכי ההלוואה, וזאת בהיותה בעלת החשבון ביחד עם הנתבע, וחייבת כמוהו בתשלום יתרת החוב בחשבון.
כן טען ב"כ המשיבה, כי יש לדחות את טענת המבקשת, לפיה פעלה המשיבה כלפיה ברמיה ובחוסר תום לב, בהעדר פירוט מספיק.
7.
סבורני, כי אין לקבל את טענות המבקשת, ויש ע"כ לדחות את הבקשה.
א.
יש לדחות את טענת המבקשת, לפיה אינה חייבת, משום שלא היא חתמה על מסמכי ההלוואה.
המבקשת חתמה, על בקשה לפתיחת חשבון שצורפה לכתב התביעה, כאשר החשבון הוגדר באותה בקשה, כחשבון משותף שלה ושל הנתבע, והוסכם כי חתימת כל אחד מהם לחוד, די בה לצרך חיוב החשבון. בהסכם ההלוואה עליו חתם הנתבע, הוסכם בסעיף 4 (ג), כי המשיבה רשאית לחייב את חשבון המבקשת והנתבע, בכל סכום שהלווה יהיה חייב למשיבה בגין ההלוואה. מכאן, כי המבקשת חבה במלוא יתרת החוב בגין ההלוואה בהיותה בעלת החשבון.
ב.
הלכה היא, כי על נתבע המבקש ליתן לו רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר, לפרט טענותיו, כאשר חלה עליו חובה גדולה יותר, לפרט "פירוט יתר" את טענותיו, כאשר הוא טוען טענות מרמה או קנוניה (ור' גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' )315. טענות המבקשת, לפיהן נעשתה קנוניה בין החברה והמשיבה, והמשיבה פעלה כלפיה בחוסר תום לב וברמייה, נטענו באופן כללי וסתמי, ולא פורטו כנדרש. למעשה, לא פרטה המבקשת עובדות כלשהן שיש בהן לבסס את הטענה, ונראה כי כל כולה נשענת על מסקנה או סברה, הנובעות מסמיכות הזמנים בין מועד מתן ההלוואה ומועד "קריסת" החברה (כהגדרת המבקשת). מכאן שהמבקשת לא עמדה בחובת הפירוט המוטלת עליה, לעניין טענות הקנוניה והמרמה ויש על כן לדחותן.
8.
הבקשה נדחית על כן. על המבקשת לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בגין הדיון בבקשה בסך, 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
ניתנה היום ו' באב, תשס"ה (11 באוגוסט 2005) בהעדר
קלדנית: חיה דמרי
פסק דין לנתבעת מס' 2