בפני בקשה בה עותרות המבקשות, שהן הנתבעות בתיק העיקרי ,לקצוב למשיבה מועד "נוסף ואחרון " לענות על שאלון שנשלח אליה בהתאם לתקנה 105 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד. וכן לאפשר עיון במסמכים שפורטו ברשימת גילוי המסמכים שהומצאה ע"י המשיבה למבקשות.
בא כוח המשיבה מתנגד לבקשה .
באשר לעיון במסמכים , טען בא כוח המשיבה כי הוא אינו מתנגד ולא התנגד לכך כי המבקשות יעיינו במסמכיו, והוא אף מזמין את נציג המבקשות להתכבד ולהגיע למשרדו , על מנת לעיין במסמכים. בא כוח המבקשות, טען כי הוא פנה אל חברו בבקשה כי יאפשר שימוש במכונת הצילום במשרדו , על מנת לצלם את המסמכים , אך לא נענה .
החלטה בענין ניתנה במהלך הדיון , והחלטה זו אינה מתייחסת לשאלת העיון במסמכי המשיבה והעתקתם.
עתירתן הראשונה של המבקשות היא לקצוב למשיבה מועד אחרון להשיב על השאלון ששוגר אליה על פי תקנה 105 הנ"ל.
המשיבה הגיבה לבקשה זו וטענה כי אין היא חייבת לענות על השאלון , יען כי מדובר ב"שאלון מדף" שאינו מנוסח בהקשר עם התביעה ועם המחלוקת הנדונה בה , וכי מרביתן של השאלות אינן רלונטיות לנושא המחלוקת בתיק .
בא כוח המבקשות "הציע" לחברו לענות על השאלון כפי שנשלח , וכי מקום שהוא סבור כי שאלה מסוימת אינה רלוונטית ישיב " לא רלוונטי" ולאחר מכן אם המבקשות יעמדו על מענה לשאלה , יפנו לבית המשפט בבקשה מתאימה ובית המשפט יחליט .
לא החלטתי במחלוקת אשר בין הצדדים , כפי שנוסחה על ידם. השאלון צורף לבקשה , ועל כן בקשתי מבא כוח המשיבה להתייחס לשאלות אשר בשאלון, ולטעון לגבי הרלוונטיות של השאלות כפי שנשאלו, והוא ציין מספר שאלות שהוא חושב שאינן רלונטיות.
דיון
ת"א (ירושלים) 9290/07 - סרנת דן ואח' נ' רשות המיסים בישראל . תק-של 2008(2), 15395 ,עמ' 15397.
" בתקנות 105 עד 111 לתקסד"א נקבעו ההוראות בנושא שאלונים ביתר פירוט. על פי תקנות אלה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי בקשת בעל דין, ליתן צו "המרשה לו למסור לבעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, שאלון..." (תקנה 105). בהחליטו בדבר בקשת הרשות, ישקול בית המשפט או הרשם "כל הצעה שתבוא מצד הנשאל למסור לו פרטים או להודות בעובדות או להראות מסמכים הנוגעים לדברים הנדונים, כולם או מקצתם, והרשות לא תינתן אלא לשאלות שהן לענין הנדון, ולא די שיהיו קבילות בחקירה שכנגד של עד בעל פה" (תקנה 107).
אם כן, בעל דין חייב להשיב באופן מלא לשאלות בשאלון שנשלח אליו על ידי בעל הדין שכנגד. משאינו עושה כן, ומתבקש מבית המשפט צו המחייבו לעשות כן, ואותן שאלות הן רלוונטיות למחלוקות שבין הצדדים , הרי שבהעדר עילה שלא לחייב במתן תשובה לשאלות - כגון שהשאלות מכבידות או שעומדת לבעל הדין טענות חיסיון - שומה על בית המשפט לחייב את אותו בעל דין לענות לשאלות. אי מתן תשובות מספקות על השאלות, על אף צו של בית המשפט, עלול לגרור, כאמור בתקנה 122 לתקסד"א, את מחיקת כתב טענותיו של אותו בעל דין.
בית המשפט נוטה להתיר את כל השאלות ביחס "לעניינים הנדונים" העומדים לפניו.
בש"א (אשקלון) 832/07 - גל יצחק נ' צילקר צבי . תק-של 2007(4), 25927 ,עמ' 25928.
7. ככלל יאמר כי סוגיית השאלונים מוסדרת בפרק ט' סימן ב' מתקנה 105 ועד תקנה 111 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ובסימן ד' לפרק הקובע הוראות כלליות בענין.
בתוך כך, קובעת הוראת תקנה 107 כי הרשות לא תינתן "אלא לשאלות שהן לענין הנדון, ולא די שיהיו קבילות בחקירה שכנגד של עד בעל פה", הוראת תקנה 120 קובעת כי צו למתן שאלון לא ינתן אלא אם כן בית המשפט סבור "שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך בהוצאות".
ועוד, הלכה היא, כי מטרת השאלות היא לחדד את השאלות השנויות במחלוקת ולהשיג הודיות, בהנחה שאם בעל דין יאלץ לומר דבריו בתצהיר הוא יקפיד יותר בגרסתו. גילוי ידיעות בדרך של תשובות לשאלון נועד למטרה משולשת: קבלת מידע שיסייע למבקש בהוכחת טענותיו, או בסתירת עמדת יריבו, השגת הודאות מהיריב, חסכון בטרחה ובהוצאות הכרוכות בהבאת עדים (ראה א.גורן "סוגיות בסדר הדין האזרחי" מהדורה תשיעית עמ' 184-185).
אם כן, מצד אחד, השאלון כפוף לתנאי שהשאלות תהיינה נוגעות לעניינים השנויים במחלוקת, אולם מצד שני, יש להראות כי השאלות אינן מכבידות מדי על הצד שכנגד.
בע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח' , פ"ד מג(3) 840, 862.
נאמר ע"י כב' הנשיא (דאז) ברק"העלה נתבע בכתב הגנתו את הגנת "אמת דיברתי", יהיה הנתבע רשאי להפנות לתובע שאלות הנוגעות לעובדות המאמתות את לשון הרע שבפרסום... אולם גם ברלוונטיות לכאורית של הגילוי אין די. לבית המשפט שיקול דעת נרחב בהחלטות הנוגעות לגילוי מוקדם, ועל בית המשפט להפעיל שיקול דעת זה, תוך מציאת איזון ראוי בין הצורך האמיתי של הצד המבקש בקבלת תשובה כבר בשלב המקדמי לבין האינטרס של הצד שכנגד שלא יוטלו עליו, כבר בשלב זה, דרישות מכבידות יתר על המידה..." (וכן ראה א. שנהר, בספרו "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור בע"מ , 1977 בעמ' 436- 440 בענין סוגיית הליכי הגילוי המוקדם בתביעות לשון הרע ).